632

שיחה לא

א. בשיעור היומי (שני) של החומש, נאמר: לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, – הקם תקים עמו. "

דרך הוא ה"ממוצע" בין רשות היחיד לרשות הרבים.

לפיכך כשמתבאר בתורת החסידות¹ ענין הקו ניתן משל לדבר מדרך המחברת את העיר הגדולה והיכל המלכות עם העיירות הקטנות עד לפינה נידחת, כן המשל של צינור: כשיש צורך להעביר מים מן הנהר הגדול, ההולך בשטף ובתוקף גדול, אל כלים קטנים הכרח להזדקק לצינור, המסתעף אחר כך לצינורות קטנים שבאמצעותם מסוגלים המים להגיע עד לכלים הקטנים ביותר ולמרחק הגדול ביותר.

כשדנים בהוספת דבר שבו תחול חובת ההקמה – מלבד הדרך – אפשרי הדבר בשני אופנים: או להוסיף את השור והחמור הנופלים ברפת, ברשות היחיד, או להוסיף את הנופלים ברשות הרבים. על כך נאמר בספרי² שיש לרבות את רשות הרבים, ואילו ברפת אין חובת הקמה.

ב. הענין שמכל האמור בחינוך: לפני החינוך הרי "עיר פרא אדם יולד"³. יש כאלה שהם כבהמה, ובדרך כלל⁴ שור – בהמה דקדושה, או חמור

בהמה דלעומת זה, במדה שאפשרי

לעומת זה" ביהודים.

כשרואים, איפוא, את החמור או את השור נופלים (מדרגתם, ואף נופל המשא שעליהם לשאת) בדרך – "הקם תקים עמו".

עובדה זו עצמה של "תראה", שמראים לו את הדבר, מהוה הוכחה שהדבר שייך לו, וכמאמר הבעש"ט⁵ שכל אשר יהודי רואה ושומע הוא בהשגחה פרטית כדי לנצל זאת בעבודת האדם לקונו.

למרות שהוא סובר שהוא עומד בדרגה נעלית יותר, ואולי אף עומד הוא באמת בדרגה נעלית מאד – יש לו שייכות הדדית אתו, וכפי שהכתוב אומר: "אחיך", בתוספת כ' סופית, אח שלך.

כשאדם רואה את השני נמצא בדרך, לא ברשות היחיד, ויתרה מזה אף שרואה אותו ברשות הרבים, היפוכו של רשות היחיד – יחידו של עולם, עלול הוא לטעון: "מה לי ולצרה הזאת"? כלפי כך נאמר לו: לא! חובה עליך לסלק הצדה את עניניך ולקיים מצות הקם תקים.