633

ואדרבה: החובה היא דוקא בדרך ורשות הרבים. לגבי נופלים ברפת, מאחר שהם ברשות היחיד, אין חובת הקמה, כיון שיקומו מעצמם. החובה קיימת בדרך ויתר על כן ברשות הרבים, שכן "חומר בדברי סופרים מבדברי תורה"⁶.

מצות הקמה בדרך צריכה להיות בזריזות ובשמחה, כאמור, ברם, ברשות הרבים – יש לעשות בעונג מיוחד, שכן "ערבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה"⁷.

ג. ולעניננו: בקשר למה שדובר בענין הנסיעות לעסוק במוסדות חינוך – עלול מי שהוא להציג תנאי ולבחור דוקא מקומות הקרובים אליו, מקומות בהם שוררת יראת שמים במדה יתרה,

כלפי כך נאמר: בשעה שאפשר לפעול במקום רחוק ופינה נדחת, נדחת בגשמיות וברוחניות, הרי לא רק שפשוט הדבר ש"הקם תקים", ולא רק שפשוט הדבר שאסור לעבודה זו לגרוע מן הזריזות והשמחה, כי אם אף, יתר על כן, היא צריכה להגביר את החיוניות, את הזריזות והשמחה.

ד. ענין זה של "שור וחמור נופלים בדרך" עלול להיות גם בתוך מוסדות החינוך והישיבות עצמם. כשרואים בתלמיד מסוים ענין של "שור וחמור נופלים" או, אף יתר על כן, הוא נמצא ברשות הרבים, אין מקום לתירוץ – לא מצד המשפיע, לא מצד ראש הישיבה, ראש המתיבתא, ולא מצד ההנהלה – שאין זה לפי כבודם, שאין פנאי וכו', וכן: כיון ש(מן המנויים לעיל) רואים את הדבר בעצמם, אין מקום ל"והתעלמת" או לטענה המדומה שאין זה לפי כחם, וחייב להיות: הקם תקים!

שכן הציווי, לכל פרטיו ועניניו האמורים, נאמר לכל אחד ואחד מן התלמידים, מן המשפיעים, מראשי הישיבות ומחברי ההנהלה, בתור יחידים ובתור כלל (התלמידים ככלל – עד לכלל ההנהלה).

ומאחר שהם נדרשים לכך – ברור הדבר שנותנים להם כחות לכך. וכשירצה באמת למלא את הציווי – יכול יוכל.

שכן כשם שכל המצוות שבתורה נאמרו בלשון המבטאת שני פירושים: ציווי והבטחה – כך גם "הקם תקים". בד בבד עם הישמעות הציווי: עליך להקים – בא הפירוש הפנימי: הבטחה שאכן תקים.

ה. חיזוק לדבר, בסדר הנהוג במדינה זו שהתחלת עונת הלימודים היא בחדש אלול, הזמן בו המלך בשדה⁸, י"ג מדות הרחמים בהתגלות, המלך מקבל את כל אחד בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, כנ"ל – דבר הנותן כח לכל אחד להשלים את הנדרש ממנו.