634

כל זה שייך לתלמידי ישיבות בכלל, ולתלמידי "תומכי תמימים" במיוחד, שכן ענין התורה בכלל – ואופן לימודה ב"תומכי תמימים" בפרט – הוא לאחד ולחבר גליא וסתים דתורה, ובאמצעותם גליא וסתים דנשמה, עם גליא וסתים דקוב"ה, עד למילוי הבקשות: בקשו פני, את פניך ה' אבקש.

ובאור פני מלך חיים – הדבר "ממשיך", מפנימיות ועצם הטוב, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

ו. בדרך זו – מרמזי הפרשה: כי תצא למלחמה על אויביך, המלחמה עם הנפש הבהמית שלך, המלחמה עם – הסביבה, המלחמה עם הגוף והנפש הבהמית של הזולת – הרי הסדר הוא "תצא", לא להמתין עד שהלה יבוא אליך להלחם, כי אם לצאת אליו. כפי שהוסבר פעם⁹ שאם האויב נכנס לשטח הרי אפילו כשמנצחים אותו במלחמה – לא יתכן שלא יהיה איזה הרס וחורבן משום המלחמה, לא כן כאשר: כי תצא, כשיוצאים במלחמת תנופה לשטח האויב.

ואז – ושבית שביו, את השבי שהיה ביד אויבך שלך, שבי הקשור לך.

אל לו לחשוב שהוא עושה חסד לזולת, כך שדי בכל אשר הוא עושה. עליו לדעת כי זה "שביו של אויבך", דבר הנוגע לו עצמו יותר מלשני. המדובר בניצוצות שלו המצויים ב"לעומת זה" ועליו להוציאם משם, וכמוסבר בענין "כי תראה", מאחר שהוא רואה ויודע מכך – יש לו קשר לדבר.

וכאמור לעיל – הפרשה באה בלשון ציווי ובלשון הבטחה. בשעה שהוא קולט את הציווי הוא מבצע אותו בשמחה ובטוב לבב, ומובטח לו ושבית שביו.

ז. הרי "לפום צערא – אגרא"¹⁰. מאחר שהדבר כרוך בצער של מלחמה, משום ההעלם וההסתר על מילוי שליחותו, יש לו לפי זה את האגרא, הוא לוקח את עצמותו יתברך, כמוסבר¹¹ על פסוק "יעשה למחכה לו

אינון דדחקין למילה דחוכמתא" שע"י שבירת ההעלם וההסתר בכחו לקבל את עצמותו ית'.

וע"י כך באים לקיום היעוד¹² "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה", בביאת המשיח שנקרא שלום¹³, וככתוב¹⁴: שר שלום – למרבה המשרה ולשלום אין קץ.

– כפי הנאמר באגרת הקדש¹⁵ שעתה יש צורך בבירור הניצוצות ולעתיד יושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב וכו' ואז לא יהיה צורך