1123
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיהודי צריך לעשות עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב15, מותר לו לפרוש מעבודה זו ולהתמסר לעבודה אחרת, בה יהיה לו תענוג.
ג. ההלכה הרי נפסקת כבית הלל16. שאם אין פגם בפועל בעבודתו, אלא שאין לו בדבר חן (תענוג), אסור לו "להתגרש" מן העבודה. אבל, כשיש קלקול בפועל ממש, "הקדיחה תבשילו", הוא חש שעל ידי כך מתקלקלים גם הענינים שהיו לו מתחילה, אז הרי על פי דין מותר לו לעזוב ולהתעסק בעבודה אחרת.
אבל זהו לפי הדין. הגמרא אומרת17 "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", ובכלל "כמה קשין גירושין כו'"18 – ראוי לו איפוא להחמיר ולהמשיך בעבודתו ולמלא את השליחות שהוטלה עליו19, עד לכדי מיצוי הנפש, ואפילו אם לא החמיר וגירש, מן הראוי20 שישוב לעבודתו הקודמת. ויתרה מזו: אפילו כשמצא בה דבר ערוה, שעל פי ההלכה אסור לו להמשיך שם, הרי "אין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה"21, תחילה עליו לחקור ולדרוש היטב, האם אמת הדבר שנאמר לו, שיש בה דבר ערוה. שכן יתכן כי מפני שוחד אהבת עצמו, שמתחשק לו עבודה קלה, נדמה לו, שעל פי תורה הוא צריך לפרוש מעבודתו העכשוית – ואילו ה"וחקרת ודרשת ושאלת היטב" יכול לגלות שאין הדבר כך, ועד שעל ידי המשך התעסקותו בעבודה זו, ובהשתדלות הכי גדולה בכל כוחות נפשו, יהא איש ואשה זכו שכינה ביניהם22, דירה לו יתברך בתחתונים.
(משיחת כ' מנ"א תשי"ט)
ד. בפרשת תצא מזהירה התורה "לא תחסום שור בדישו".כאשר שור או בהמה וחיה23 אחרת דשים את התבואה אסור לחסום את פיהם כדי שלא יאכלו מן התבואה.
ה"שולחן ערוך" של אדמו"ר הזקן (שנדפס על ידי אדמו"ר האמצעי ואחיו) מסתיים בפרטי הדינים הקשורים לאיסור "לא תחסום" – ובסעיף האחרון ממש כותב אדמו"ר הזקן: "פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר על לא תחסום אם חסמן אף על פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך, וכן כל כיוצא בזה".
הערות
- 15. רמב"ם סוף הל' לולב. תניא פכ"ו.
- 16. טושו"ע אה"ע סי' קיט, ס"ג.
- 17. גיטין צ, ב.
- 18. סנה' כב, א.
- 19. ובפרט בעבודתו (אשתו) ראשונה – דפעם הא' שבא לעולם. ואכ"מ.
- 20. חינוך מצוה תקפ.
- 21. רמב"ם הל' גירושין פ"י, הכ"א ומשמע אפילו במצא בא דבר ערוה, וכ"כ בחלקת מחוקק שו"ע אה"ע סקי"ט, ס"ק ב. אבל עיין ב"ח לטור אה"ע ר"ס קיט. ב"ש שם סק"ג.
- 22. סוטה יז, א.
- 23. ב"ק נד, ב. שו"ע אדה"ז הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ב.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
שולחן ערוך, אבן העזר קי״ט:ג׳ - הטקסט מספריא
לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר. הַגָּה: אֲבָל בְּלָאו הָכִי אָמְרִינָן כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת (טוּר). וְדַוְקָא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ מְגָרְשִׁין בְּעַל כָּרְחָהּ, אֲבָל אִם מְגָרְשָׁהּ מִדַּעְתָּהּ מֻתָּר (אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן). וְאֵין רָאוּי לוֹ לְמַהֵר לְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה; אֲבָל שְׁנִיָּה, אִם שְׂנָאָהּ, יְשַׁלְּחֶנָּה:
גיטין צ׳ ב - הטקסט מספריא
וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ, וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם.
״עִם בְּנֵי אָדָם״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין.
זוֹ – מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת וְגוֹ׳ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ״. ״וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – הַכָּתוּב קְרָאוֹ ״אַחֵר״, לוֹמַר: שֶׁאֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ לָרִאשׁוֹן – זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ, וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.
זָכָה שֵׁנִי – שִׁלְּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״. וְאִם לָאו – קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״ – כְּדַאי הוּא בְּמִיתָה; שֶׁזֶּה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ, וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.
״כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח״ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שְׂנֵאתָהּ – שַׁלַּח. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ.
וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּזוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזוּג שֵׁנִי.
דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה – אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה׳, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה, וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם: עַל מָה? עַל כִּי ה׳ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ״.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְגָרֵשׁ וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת גִּיטִּין
and with her garment open from both sides, and bathing with men, and ignores it.
The Gemara asks: Can it enter your mind that the baraita is referring to a wife who bathes with men? Even a man of the lowest moral character would not allow his wife to act in this manner. Rather, the baraita means that she bathes in a place where men often bathe.
The baraita continues: With regard to this kind of wife, it is a mitzva by Torah law to divorce her, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter in her, and he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand, and he sends her out of his house…And she goes and becomes another [aḥer] man’s wife” (Deuteronomy 24:1–2). The verse called the second husband aḥer, other, to state that this man is not a peer of the first husband. They are morally distinct, as that first husband evicted a wicked woman from his house and this second man introduced a wicked woman into his house.
If the second man merits, he will send her out, as it is stated in the following verse: “And the latter husband hates her…and he sends her out of his house” (Deuteronomy 24:3). And if not, she will bury him, as it is stated in the same verse: “Or if the latter husband dies.” It is appropriate for him to receive the punishment of death, as that first man evicted a wicked woman from his house and this second husband introduced a wicked woman into his house.
§ The prophet Malachi states in rebuke of those who divorce their wives: “For I hate sending away, says the Lord, the God of Israel” (Malachi 2:16). Rabbi Yehuda says: The verse means that if you hate your wife, send her away. Do not continue living with a woman whom you hate. Rabbi Yoḥanan says: The verse means that one who sends his wife away is hated by God.
And the Gemara explains that they do not disagree. This statement is with regard to a first marriage, i.e., one should tolerate his first wife and not divorce her, and that statement is with regard to a second marriage, in which case the husband should divorce his wife if he hates her.
As Rabbi Elazar says: With regard to anyone who divorces his first wife, even the altar sheds tears over him, as it is stated: “And this further you do: You cover the altar of the Lord with tears, with weeping, and with sighing, insomuch that He does not regard the offering anymore, nor does He receive it with goodwill from your hand. Yet you say: What for? Because the Lord has been witness between you and the wife of your youth, against whom you have dealt treacherously, though she is your companion, and the wife of your covenant” (Malachi 2:13–14). Clearly one should not divorce the wife of his youth, i.e., his first wife, as one who does so is hated by God for divorcing the woman to whom he was bound in companionship and covenant.
משנה תורה, הלכות גירושין י׳:כ״א - הטקסט מספריא
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה. ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר וגו'. ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. אבל שניה אם שנאה ישלחנה.
הטקסט של שולחן ערוך אבן העזר קיט ק אינו זמין בספריא.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ד תצא שיחה א מאותו ספר גיטין צ, א
- לקוטי שיחות כרך ט תצא שיחה ב מאותו ספר גיטין צ, ב
- לקוטי שיחות כרך כט ראה שיחה ב מאותו ספר גיטין צ, א
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן ט גיטין צ, א
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה לא מאותו ספר בבא קמא נד, ב
- לקוטי שיחות כרך ו משפטים שיחה א מאותו ספר ב"ק נד, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' תצא, ט' אלול ה'תשח"י ב"ק נד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת המזון קפג המברך האיך יתנהג בכוס של ברכת המזון ד בבא קמא נד, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות שאלה ושכירות וחסימה דיני שאלה ושכירות וחסימה כב ב"ק נד , ב
- תורת מנחם שיחת ליל י"א ניסן, ה'תשל"ג ב"ק נד, ב