115

בו חיות גופנית, לכן הוא שייך ביחד עם הדומם לסוג של "גוף", כדלעיל, ולא לסוג של "נפש", שאליו משתייכים החי והמדבר.

וכשם שההבדל בין "צומח" לבין "חי" הוא, שה"צומח" קבוע במקומו, וה"חי" יכול לנוע לכל מקום, כדלעיל בסעיף ד' – כך גם לגבי "מדות" ו"שכל", שהם ה"צומח" וה"חי" ב"עולם קטן":

למדות, כולל השכל השייך למדות, יש הגדרה קבועה, שאין הן יכולות לצאת ממנה: מי ששייך בטבעו לקו החסד – אהבה, מוכרח להישאר בקו זה. אלא, בקו זה עצמו מתרחשת צמיחה מקטנות לגדלות – שהאהבה הקטנה צומחת מאוחר יותר לאהבה גדולה. וכך גם בקו הגבורה וכדומה.

לגבי השכל שונה הדבר: לא זו בלבד שהשכל עצמו אינו מוגדר בקו מסויים, כפי שרואים, שאדם מסוגל להבין גם ענין שהוא אינו יכול לסובלו אפילו מצד תכונת שכלו, אלא, שיותר מכך, מפני אמיתיות השכל ועיקרו, בדרגה שמעל לשכל הקשור למדות, הוא יכול לשנות גם את ההגבלות של טבע המדות⁵⁸, ובשכל עצמו – הרי יש אנשים רבים שהם גם חכמים וגם מבינים וגם ידענים, בשונה מהמדות חסד וגבורה וכו', שזה רק כאשר השכל מתערב בכך⁵⁹.

י. כוח הדיבור – רוחניות הנפש

אך עם כל זאת, גם השכל אינו יותר מאשר בבחינת "חי" בנפש האדם. והמעלה העיקרית של סוג ה"מדבר", השונה לחלוטין מסוג החי, מתבטאת בשורש של כוח הדיבור שבנפש, שמשום כך נקרא האדם בשם "מדבר", ולא בשם "משכיל"⁶⁰.

ההסבר לכך הוא:

ה"רוחניות" וה"פשיטות" שיש באדם מצד שכלו, המאפשרת לו לצאת מהמגבלות ולבחור בדרך שבה הוא חפץ, אפילו בזו שאינה לפי טבעו, ועד כדי שינוי טבעו עצמו – היא בכל זאת רוחניות שעדיין קשורה למציאות, כי אף בחירתו של האדם, לפי שכלו, בדבר הנוגד לטבע מדותיו, נובעת מכך שהמציאות של הבנתו מחייבת זאת.

וכך גם לגבי הענין השני שבו מתבטאת הרוחניות של האדם מצד שכלו – התכונה של "רוח האדם העולה היא למעלה": אמנם, על ידי עלייתו