שיחה א

1שיחה א

שמות

א. "ואלה שמות..." – פירוש רש"י

בתחילת הפרשה מצטט רש"י את המלים "ואלה שמות בני ישראל", ומפרש: "אף־על־פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן¹, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר² המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" – שלמרות שכבר מנה אותם בשמותם בחייהם³, הוא מונה אותם שוב במותם, כדי להראות את החיבה להם, בהיותם מושווים לכוכבים, שהקדוש־ברוך־הוא מוציאם ומכניסם בספירה ובשמות, כנאמר בפסוק.

בפשטות⁴, רש"י אינו מתכוון במלים "חזר ומנאן" ל"בני ישראל" – בניו של יעקב – שהרי מנייתם בנפרד אינה מוזכרת כלל בפסוק, לא בפרשתנו ולא בפרשת ויגש⁵ – אלא, כוונתו ל"יוצאי ירך יעקב", כולל נכדי יעקב וניניו, אשר הגיעו למצרים, שכולם מנויים הן בפרשת ויגש והן בפרשתנו – "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", ו"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש". ועל כך אומר רש"י, שהסיבה למנייתם בשנית היא "להודיע חיבתן...".

לפי זה מובן מדוע בדבריו "חזר ומנאן במיתתן" משמיט רש"י את המלה "בשמותם", ואומר זאת רק לגבי "מנאן בחייהן" – כי בפרשתנו אין נמנים שמותיהם של כל שבעים הנפש.

ב. הקשיים על פירוש רש"י

אך לפי זה מתעוררים קשיים על כל פירוש זה של רש"י, מתחילתו ועד סופו:

א) כיון שכוונת רש"י לבאר מדוע מציינת התורה שוב את המספר של "כל נפש יוצאי ירך יעקב", ולא מדוע נמנים שמות השבטים, הוא היה צריך להסביר זאת על הפסוק "ויהי... שבעים נפש", ולא על "ואלה שמות בני ישראל"?

ב) הקושי בפרשתנו הוא בכך שיוצאי ירך יעקב כבר נספרו בפרשת ויגש, ולא מפני השמות המפורטים שם. מדוע אפוא מוסיף רש"י לדבריו "אף־על־פי שמנאן בחייהן" גם את המלה "בשמותם"?

1ג) על הכוכבים אומר רש"י "שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם" – שהן הכנסתם והן הוצאתם היא בשני הדברים: "במספר ובשמותם". בפשטות מובן, ש"מוציאן" היא דוגמא ל"מנאן בחייהן", ו"מכניסן" היא דוגמא ל"מנאן במיתתן". וכיון ששמותיהם של "כל נפש יוצאי ירך יעקב" אינם מוזכרים בפרשתנו, הענין של "מנאן במיתתן" איננו "בשמותם", מדוע מציין רש"י שאת הכוכבים הקדוש־ברוך־הוא מכניס בשמותם?

יש המפרשים⁶, שהשוואת שבעים הנפש לכוכבים היא רק בכך ש"מוציאן (ומכניסן⁷) במספר", ואילו את המלה "ובשמותם" מוסיף רש"י רק בדרך אגב, מפני שבפסוק שממנו מוכיח רש"י ש"מוציאן ומכניסן במספר", נאמר "בשם יקרא".

אך מובן, שהסבר זה דחוק ביותר: אף אם רש"י צריך היה לצטט מן הפסוק (המוכיח) גם את המלה "בשם", לא היה כותב לשם כך מלה מיותרת בפירושו, ובמיוחד שאין זו סתם מלה, אלא היא מבטאת ענין שלם, שהקדוש־ברוך־הוא מכניס ומוציא את הכוכבים גם בשמותם, ועל־אחת־כמה־וכמה שלפי הפירוש שלעיל רש"י כלל לא היה צריך לצטט מאותו פסוק את המלה "בשם", כדלהלן.

ד) כבר הוסבר פעמים רבות, וכפי שרואים במקומות רבים בפירוש רש"י, שכאשר רש"י מצטט פסוק או מאמר חז"ל, הוא מצטט רק את המלים הדרושות לפירושו, אך הוא משמיט את המלים האחרות שבפסוק או במאמר.

ולפי זה צריך היה רש"י לצטט רק את המלים "המוציא במספר צבאם... יקרא",

אשר כל אחת מהן חשובה לפירושו: "המוציא" – לצורך "מוציאן", "במספר" – לצורך ענין המספר, "צבאם" – שמדובר על הכוכבים, ו"יקרא" – לצורך "מכניסן", שהרי כאשר קוראים למישהו, מתכוונים שהוא יבוא אל הקורא – "מכניסן"⁸.

מדוע הוא מצטט גם את המלים "לכולם בשם", במיוחד כאשר בנמשל (שבעים נפש) אין פירוט שמות?

ג. רש"י מבהיר שני קשיים

לכאורה ניתן היה להסביר, שבפירושו "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים..." מתכוון רש"י להבהיר שני דברים: הן את חזרת התורה בשנית על 2המנין של "יוצאי ירך יעקב" – "חזר ומנאן", והן את חזרת התורה בשנית על השמות של "בני ישראל": כשם שאת הכוכבים "מוציאן ומכניסן במספר ובשמותם", כך נמנים גם "בני ישראל" בחייהם ובמותם בשמותיהם. (רק השבטים נמנים בשמותם, ולא ילדיהם, מפני שיש מספר דרגות בחיבה, והחיבה לשבעים הנפש אינה כה רבה⁹ כחיבה ל"בני ישראל").

לפי זה היה מובן, לכאורה, פירוש רש"י כולו: רש"י אומר זאת על "ואלה שמות בני ישראל", ולא על "שבעים נפש", למרות שהוא מפרש גם את "חזר ומנאן", כי זוהי התחלת הענין, כפי שאנו מוצאים במספר מקומות, שרש"י אומר את פירושו על המלים הראשונות של פסוק או פרשה, למרות שהפירוש אינו רק על המלים שעליהן הוא מבאר זאת, אלא על כל הפסוק או הפרשה. ורש"י מוסיף את הענין של "בשמותם" לגבי "מנאן בחייהן" ולגבי הכוכבים, כי הדבר קשור לשאלה ולתשובה לגבי השמות של בני ישראל. למרות זאת משמיט רש"י את המלה "בשמותם" לגבי "חזר ומנאן במיתתן", כי רוב המנויים אינם נספרים בשמותיהם.

ד. הקשיים על ההסבר הנ"ל

אך לאמיתו של דבר אי אפשר לבאר זאת כך. כי:

א) ההשוואה "שנמשלו לכוכבים..." מתייחסת לאלו אשר "חזר ומנאן", אשר לפי הפירוש שלעיל אלו הם כל שבעים הנפש. וכיון שאת כל הכוכבים¹⁰ – הקדוש־ברוך־הוא גם מכניס במספר ובשמות, ולא רק מוציאם, מובן, שכל אלו אשר "חזר ומנאן", שעליהם אומר רש"י "שנמשלו לכוכבים", נמנים בשמותם גם במיתתם, ולא רק בחייהם.

ב) כאשר רש"י מפרש פסוק שלם או פרשה, ומצטט מן החומש בתחילת פירושו את התחלת הפסוק או הפרשה, הוא נוהג לצטט רק את המלים הראשונות ממש, ולא יותר.

ולכן, אילו היה רש"י מפרש כאן גם את המלים "שבעים נפש", והיה חפץ לציין בתחילת דיבורו את המלים הראשונות של קבוצת הפסוקים הזו, הוא היה מצטט רק את המלים "ואלה שמות", או רק את המלה "ואלה" בלבד, ולא היה מביא גם את המלים "בני ישראל". ובמיוחד כאשר במלים "בני ישראל" מודגש שמדובר כאן על בני יעקב ("ראובן וכו'"), ולא על "שבעים נפש" אשר רש"י מתכוון לפרש.

ג) מפירוש רש"י לאחר מכן, בפרשת 3וארא¹¹, מובן שהוא סובר שבפסוק "וימת יוסף וכל אחיו..." מדובר על מיתת השבטים, ולא על מיתת כל שבעים הנפש. קביעה זו היא הכרחית ובפשטות, שהרי יוכבד היא אחת מהן והיא חיתה שנים רבות לאחר מכן. ואם כך, אין לומר, שבמלים "חזר ומנאן במיתתן" הכוונה היא למנין של שבעים נפש.

ה. מנין בני ישראל כהקדמה ל"פרו וישרצו"

מכל האמור לעיל מובן, שרש"י מפרש כאן רק את הסיבה לכך שבני ישראל (בניו של יעקב) נמנים כאן שוב בשמותיהם, ואילו המנין של "שבעים נפש" של "כל נפש יוצאי ירך יעקב" אינו קשה לרש"י. ורש"י סובר שדבר זה כה מובן בפשטות, עד ש"בן חמש למקרא" יבין זאת בעצמו:

בהמשך מסופר בתורה כחידוש, ש"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד". ולכך מקדימה התורה ומציינת, שבהגיעם למצרים הם היו שבעים נפש בלבד, ולאחר מכן הם התרבו עד כדי "ותמלא הארץ אותם"¹².

אמנם, בפרשת ויגש¹³ כבר נאמר "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", אך כיון שבינתיים מוזכרים בתורה ענינים אחרים, היא מציינת זאת שוב, בקשר ל"פרו וישרצו..."¹⁴.

רש"י מפרש דבריו על המלים "ואלה שמות בני ישראל", כי דוקא הן מעוררות קושי: כיון שעצם הסיפור על ביאת בני ישראל למצרים כבר מופיע לפני כן, בפרשת ויגש (ואכן, שם כבר מוזכרים שמותיהם של כל באי מצרים, שהרי בסיפור "ויבא מצרימה יעקב וכל זרעו אתו"¹⁵ רוצה התורה לספר מי היו הבאים למצרים), ובפרשתנו מוזכר ענין זה רק כהקדמה ל"פרו וישרצו...", כדלעיל¹⁶, לכן אין צורך לפרט כאן 4שוב את שמותיהם של "בני ישראל", בדיוק כשם שאין הכרח לפרט שוב את שמותיהם של באי מצרים האחרים?

על כך מפרש רש"י: "אף־על־פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן" – שהסיבה לכך שבני ישראל נמנים כאן שוב בשמותם¹⁷ כפי שמנאן בחייהן היא כדי "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם". וכיון שדברים אלו הם רק לגבי בני יעקב, כדלעיל בסוף סעיף ד', לפיכך נמנים דוקא הם בשמותיהן.

ו. הזכרת השבטים בנפרד "להודיע חיבתן"

אך לפי זה מתעוררת השאלה: על־פי ההסבר שלעיל יוצא, שרש"י מפרש כאן רק מדוע מזכירה התורה שוב את שמותיהם של "בני ישראל", ולא את מספרם – כי מספרם של בני יעקב בנפרד אינו מוזכר כלל בפרשה,

(והזכרתם שוב בין "שבעים נפש" אינה מעוררת שאלה כלל, והרי הכרחי להסביר שמספר זה הוא כהכנה ל"פרו וישרצו...", ולא כדי "להודיע חיבתן", שהרי לגבי שבעים הנפש אין כאן ספירה במיתתן),

ואם כך, מדוע אומר רש"י "חזר ומנאן"¹⁸, ואף לגבי הכוכבים הוא אומר "שמוציאן ומכניסן במספר"?

ההסבר לכך הוא:

כאשר התורה מספרת ש"יוצאי ירך יעקב" שבאו למצרים היו "שבעים נפש", היא אינה מחשיבה אותם כשלעצמם, אלא כ"בתים" של "בני ישראל". ה"באים מצרימה" הם כאן "בני ישראל": ראובן שמעון וכו'. אך כיון שכל אחד מהם בא עם "ביתו", הם היו בסך הכל שבעים נפש.

ומתעוררת השאלה: כיון שבפרשתנו חשוב לציין את המספר "שבעים נפש" כדי לבטא ביתר הדגשה את "פרו וישרצו..." (עובדת היותם בתחילה שנים עשר בלבד אינה מדגישה את הענין של "פרו וישרצו..." שהיה במצרים, כי בהגיעם למצרים, עדיין בין החומות¹⁹, הם כבר היו שבעים נפש), ואם כך, התורה היתה צריכה לציין בקצרה שבאי מצרים היו שבעים 5נפש, ולא להזכיר כלל את השבטים כשלעצמם, ואפילו ללא פירוט שמותיהם.

מכך שהתורה מזכירה את "כל נפש יוצאי ירך יעקב" כצאצאיהם של השבטים, ואין היא מונה את שבעים הנפש עצמם, אלא את שנים עשר השבטים "איש וביתו", מוכח שיש כאן חשיבות למנין שלהם בנפרד. לפיכך אומר רש"י שהן הענין של "מנאן" והן הענין של "בשמותם" הם כדי "להודיע חיבתן" ככוכבים שמכניסן במספר ובשמותיהם.

ז. "שנמשלו לכוכבים" – הוכחה והסבר

לאחר שרש"י מבאר שהסיבה ל"חזר ומנאן במיתתן" היא "להודיע חיבתן", הוא מוסיף: "שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם...". במבט ראשון נראה, שכוונת רש"י היא להביא הוכחה מהכוכבים, שדברים חביבים מוציאים ומכניסים במספר ובשם.

אך לפי זה אין מובן הניסוח בדברי רש"י "שנמשלו לכוכבים": אילו חפץ רש"י להביא על ידי הכוכבים הוכחה שדברים חביבים מוציאים ומכניסים במספר ובשם, הוא היה צריך לומר "וכמו כוכבים שמוציאן...", ומדוע חשוב לציין כאן שבני ישראל נמשלים לכוכבים: גם אילו לא היו נמשלים לכוכבים, אלא לדבר חביב אחר, היתה זו הוכחה טובה שחיבה מתבטאת על ידי מניה במספר ובשם? ובמיוחד כאשר לפי פירוש רש"י במגילת אסתר (ו, יג), הרי בזמן של "כאשר יענו אותו" אין ישראל נמשלים לכוכבים, אלא לעפר.

הכרחי אפוא לומר, שבדבריו "שנמשלו לכוכבים" אין רש"י מתכוון להביא הוכחה בלבד, אלא טעם: מפני שישראל "נמשלו לכוכבים" ודומים להם, לכן הדרך להראות את חיבתם היא על ידי מנין ושם, ככוכבים אשר "מוציאן ומכניסן במספר ובשמותם". ולפי האמור לעיל, שבמיתתן הכוונה היא רק לבני ישראל, הרי היה זה לפני "ויקם מלך חדש... וכאשר יענו" – ואז נמשלו לכוכבים.

ח. ספירה וקריאה בשם – ביטויים שונים לחיבה

ההסבר לכך הוא:

חיבה מתבטאת הן על ידי ספירה והן על ידי קריאה בשם. "בן החמש למקרא" כבר מכיר שתי אפשרויות אלו במציאות חייו, ורש"י אינו צריך כלל לפרש זאת.

ילד יודע שדברים היקרים והאהובים עליו, הוא חפץ לדעת את כמותם המדוייקת, כי כל אחד מהם חשוב וחביב בעיניו במיוחד²⁰.

כן יודע "בן חמש למקרא" שאף קריאה בשם מבטאת חיבה, בראותו שאביו ואמו מזכירים את שמו כל העת מפני חיבתם אליו, ומבטאים בכך את אהבתם אליו.

5בכך מובן מדוע מציין רש"י במספר מקומות²¹ את ענין קריאת השם, ואינו מסביר מהי החשיבות בכך. ועוד מובן, מדוע אין מסביר רש"י על הפסוק "ויאמר אליו אברהם"²², מהי משמעות מלים אלו²³?

אך כיון שענין אחד מבין אלו – ספירה בלבד או קריאה בשם בלבד – מבטא חיבה, מדוע כאן צריך הענין של "להודיע חיבתן" להתבטא הן ב"מנאן" והן ב"שמותם"? אמנם, אין זה קושי, שהרי כל פעולה נוספת מבטאת יותר חיבה²⁴. אך רש"י מוסיף בכל זאת הסבר: "שנמשלו לכוכבים", על ידי מלים אלו מבהיר רש"י, כפי האמת – למרות שגם ללא הסבר זה אין כאן קושי, כדלעיל – שכל אחד משני הענינים הללו – ספירה וקריאה בשם – מבטא פן אחר בחיבה.

ט. שויון וייחודיות

ספירה וקריאה בשם מבטאות שני ענינים הפכיים בדברים הנספרים והנקראים בשם:

ספירה מבטאת נקודה מסויימת בדברים הנספרים, שזהה אצלם. ספירת דברים רבים ביחד אפשרית מצד הנקודה המשותפת שבהם, שהרי דברים שאין ביניהם נקודה משותפת²⁵ אינם יכולים להימנות באותה ספירה.

לעומת זאת, "שם" מבטא נקודה מסויימת שבה שונה כל אחד מן הנקראים בשם מזולתו. אשר על כן יש לכל אחד שם מיוחד²⁶.

את זאת מסביר רש"י באומרו "שנמשלו לכוכבים": בכוכבים יש שני ענינים:

א) המשותף שביניהם, שכל אחד מהם הוא כוכב. ומפני החשיבות והמעלה של כל כוכב ככוכב, הוא נמנה במספר.

ב) לכל כוכב יש ייחוד שבו הוא נבדל משאר הכוכבים, כפי שכבר למד בן החמש למקרא מן הדוגמא של אחד עשר השבטים – אחד עשר כוכבים²⁷. וכפי שמוזכר במספר מקומות, שעל ידי כל כוכב מגיע לעולם שפע אחר, בהתאם לייחודיותו²⁸. ומפני החשיבות של הענין הייחודי, נקרא כל אחד מהם בשם שונה.

זוהי כוונת רש"י בדבריו "נמשלו לכוכבים", שגם בישראל יש שני ענינים אלו: עצם נקודת היהדות הזהה אצל כל ישראל, חלק אלוקה ממעל ממש, היותם בני יעקב שהקדוש־ברוך־ 6הוא קראו א־ל²⁹, והמעלה הייחודית שבכל יהודי כשלעצמו. משום כך צריכה החיבה לישראל להתבטא בשני דברים: על ידי "מנאן" מובעת החיבה לכל יהודי מצד נקודת היהדות שבו, ועל ידי "בשמותם" מתבטאת החיבה לכל יהודי מצד מעלתו המיוחדת.

י. "מנאן בשמותם" – גילוי העצם בכוחות הגלויים

פירוש רש"י מכיל גם "יינה של תורה"³⁰, ובכך ש"להודיע חיבתן" מתבטא גם על ידי "מנאן בשמותם", יש רעיון מעניין של פנימיות התורה, אשר לפי הסבר זה יובנו מספר דיוקים שאינם ברורים כל כך בפשטות.

"מנין" ו"שם" מצביעים שניהם על עצם הדבר, שמעל להגדרתו בצורה:

ב"מנין" הרי נמנים כולם בשווה, הגדול שבגדולים אינו נחשב במנין ליותר מאחד, והפחות שבפחותים אינו פחות מאחד, כי מן הגדול שבגדולים ועד הפחות שבפחותים הם מצד עצם הנשמה "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"³¹.

גם "שם" קשור לעצם הדבר, שמעל לכוחות הגלויים³², ולכן נקרא האדם באותו שם במשך כל ימי חייו, למרות השינויים המתרחשים בכוחותיו הגלויים במשך שנות חייו.

אך כיון שעבודתו של היהודי צריכה להיעשות בכוחותיו הגלויים, ונתינת הכוח המאפשרת לכוחות הגלויים לבצע כראוי את עבודתם נובעת דוקא מכך שמאירה בהם העצמיות (כדלהלן בסעיף יד), לכן יש צורך "להודיע חיבתן", שהחיבה שמצד העצם, שמעל לגילויים, תהיה בהתגלות – להודיע. וגילוי החיבה שמצד העצם היא על ידי "מנאן בשמותם": על ידי ספירתם וקריאת שמותיהם בגלוי מתגלית העצמיות הקשורה למנין ולשם, כדלעיל.

יא. הזכרת השם מבטאת אהבה עצמית

ידוע, שהאהבה העצמית של הורים לילדיהם "משתלשלת" ודומה, כביכול, לאהבה העצמית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל³³, וגילוי החיבה העצמית 7שלמעלה על ידי קריאה בשם קיים באופן דומה באהבת ההורים לבנם: החיבה שמביעים ההורים לילדיהם על ידי קריאה בשמותיהם, ובמיוחד על ידי קביעת תוספת לשם, עמוקה הרבה יותר מהחיבה המתבטאת על ידי נתינת מתנה, או על ידי דברי אהבה להם, ואפילו – על ידי חיבוק ונישוק.

כי^* נתינת מתנה ודברי אהבה תלויים בגילו ובהבנתו של הילד: אילו ניתנת לילד בוגר מתנה המתאימה לילד קטן, הרי לא זו בלבד שאין מתבטאת כאן חיבה, אלא ההיפך מכך. וכן, מצד שני: נתינת מתנה המתאימה לבוגר, לילד קטן, אינה מבטאת חיבה³⁴.

וכך גם לגבי דברי אהבה: רק כאשר הם מותאמים לגילו ולהבנתו של הבן, הם מבטאים את החיבה.

וכיון שמתנה ודברי אהבה – כלים המבטאים חיבה – נמדדים לפי שנותיו והבנתו של הבן, הרי מובן, שאף החיבה המתבטאת באמצעות כלים אלו, היא מדודה ומוגבלת, וממילא אין זו אהבה עצמית לעצם הבן, שאינה נמדדת לפי הבנתו וכו'.

אפילו האהבה המתבטאת בחיבוק ובנישוק, המתאימים הן לקטנים והן לגדולים – בכל זאת, מכך שהחיבוק והנישוק אפשריים רק כאשר האהוב הוא בקרבת מקום לאוהב, הרי זו הוכחה שאין מתבטאת כאן אהבה עצמית ממש, שאינה מוגבלת במקום.

יותר מכך: ביטוי החיבה על ידי חיבוק ונישוק הוא דוקא כאשר האהוב ער. ומכך רואים, שהאהבה המתבטאת בכך אינה עצם האהבה ממש, כי ב"עצם" אין הבדל בין ער לבין ישן.

לעומת זאת, באהבה המתבטאת על ידי הזכרת השם רואים במוחש, שאין בה מגבלות: אין הבדל אם האהוב נמצא במקום קרוב או רחוק, ואין הבדל אם הבן חכם, שהרי בכל מצב של הבן מתבטאת החיבה אליו בהזכרת אותו שם – כי בהזכרת השם מתבטאת 8האהבה העצמית הקשורה לעצם הבן, מעל למגבלות ולתנאים.

יב. גילוי עצם הנשמה בנשמה שבגוף

אמנם, הן מנין והן שם קשורים לעצם שמעל להתחלקות, אך בכל זאת, יש ביניהם הבדל:

ב"מנין" אין הבדל בין האחד למשנהו, כל אחד מן הנמנים נמנה כאחד. לעומת זאת, יש לכל אחד "שם" שונה. העדר השינויים בשם הוא רק לגבי אותו אדם עצמו, שבמשך כל שנותיו (גם מלשון שינוי) הוא נקרא באותו שם. אך יש הבדל בין אחד למשנהו.

מכך מובן ש"מנין" מצביע על דרגה כזו בנשמה הנעלית מקשר דוקא לגוף מסויים, והיא שווה בכל הנשמות: "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"³¹. ו"שם" מצביע על דרגת הנשמה, כפי שהיא "מתלבשת" בגוף מסויים. כידוע³⁵, שלנשמה למעלה אין שם. רק כאשר היא יורדת למטה לגוף, יש לה שם.

וזוהי המשמעות של "מנאן בשמותם" – שב"שמותם", הארת הנשמה שבגוף, צריך להיות גילוי עצם הנשמה – "מנאן".

יג. מנין השבטים בתוך מנין "הבאים מצרימה"

לפי האמור לעיל יובן דיוק, שאינו מובן לגמרי לפי פשוטם של דברים:

הסיבה ל"חזר ומנאן (בשמותם)" היא מפני שנאמר בפרשה "וימת יוסף וכל אחיו", ומפני חיבתם הוא מכניסם במספר ובשמותם, ומשום כך צריכים היו המנין והשמות להופיע בפסוק של "וימת". מדוע נאמר שם "יוסף וכל אחיו", ואין מוזכרים שם שמותיהם ומנינם?

אמנם, גם תחילת הפרשה, שבה אכן מפורטים השמות ("ואלה שמות...") והמנין (ספירת "שבעים נפש", כדלעיל), היא בהמשך לפסוקים של "וימת יוסף וכל אחיו... ובני ישראל פרו וישרצו...", אך בכל זאת, צריכים היו המנין והשמות להיות מפורטים, לכאורה, בענין של "וימת" (מכניסן) עצמו, ולא ב"הבאים מצרימה" שמופיע בסמיכות ל"וימת", אך הבאים עצמם היו בחייהם³⁶?

לאמיתו של דבר אין זה קושי: מצד "להודיע חיבתן" בלבד לא היתה התורה מונה אותם או מפרטת שמותיהם. אלא, שכאשר התורה מונה בלאו הכי את כל באי מצרים, היא מונה את השבטים במיוחד, ומפרטת שמותיהם, כדי להודיע חיבתם.

9לפי זה מובן מדוע מדייק רש"י בלשונו "מנאן בשמותן" – שלא ככוכבים, אשר ספירתם והזכרת שמותיהם הם שני ענינים שונים, כדברי רש"י "במספר ובשמותם", כי כל הענין של "שמותם" אינו קיים אצל השבטים בפני עצמו, אלא זהו אופן של "מנאן": כאשר התורה מונה אותם, בספירת כל באי מצרים, היא מונה אותם בשמותם.

אך נדרש הסבר: מדוע קשור הענין של "בשמותם", אשר הוא ביטוי של חיבה כשלעצמו, דוקא ל"מנאן", ואפילו הענין של "מנאן" לגבי השבטים אינו כדי להודיע חיבתן במיוחד³⁷, אלא הוא מופיע במנין "שבעים נפש" של כל באי מצרים?

לפי ההסבר שלעיל, על פי פנימיות התורה, מובן הדבר לגמרי.

יד. הכוח ל"באים מצרימה" הוא עצם הנשמה

החידוש ב"להודיע חיבתן" הוא גילוי עצם הנשמה (בחינת "מנין") בהארת הנשמה שבגוף (בחינת "שם"). ממילא, אין הענין של "בשמותם" יכול להופיע בפני עצמו, כי החידוש הוא דוקא ש"בשמותם", בבחינת "שם" (הארת הנשמה שבגוף), יאיר הענין של "מנאן" (עצם הנשמה).

לפי זה מובן גם מדוע "מנאן בשמותם" מופיע דוקא בענין של "הבאים מצרימה", כי הנחיצות של "להודיע חיבתן" היא מפני "שמות³⁸ בני ישראל הבאים מצרימה"³⁹ – מפני הארת הנשמה הבאה ל"מצרים" של הגוף והנפש הבהמית, ועד לגלות כפשוטה⁴⁰. שעל ידי "מנאן בשמותם" – על ידי שבהארה הנמצאת ב"מצרים" מאיר עצם הנשמה "שלא" ירד ל"מצרים" – יש בה הכוח שלא להבהל מההעלמות וההסתרים של הגוף ושל הנפש הבהמית⁴¹, ולהיפך, לבצע את 9תפקידה לזכך את הגוף ואת הנפש הבהמית ואת חלקו בעולם, להפיכתם לכלי לאלקות⁴².

טו. הארת הנשמה גורמת להתעלות עצם הנשמה

כשם שעצם הנשמה פועל בהארת הנשמה שבגוף, כך גם מצד שני: הארת הנשמה שבגוף משפיעה על עצם הנשמה. כידוע⁴³, שההתעלות הנגרמת לנשמה על ידי ירידתה למטה אינה רק בהארת הנשמה, אלא שעל ידי העבודה של הארת הנשמה שבגוף, מצד היותה קשורה לעצם הנשמה, עד אשר להארה קשור העצם כולו⁴⁴, נגרמת התעלות גם לעצם הנשמה.

וזהו הענין של "מנאן בשמותם" – הקשר של המנין (עצם הנשמה) אל השם (הארת הנשמה שבגוף) – הן בחייהן והן במיתתן:

כדי שיהא בכוחה של הארת הנשמה לבצע את תפקידה בהיותה בגוף – בחייהן – הכרחי שיאיר בה הענין של "מנאן" – עצם הנשמה.

ועל ידי "מנאן בשמותם בחייהן", שעצם הנשמה נותן כוח להארת הנשמה לבצע את תפקידה בעולם הזה, הרי כאשר מגיעים ל"במיתתן", כאשר הארת הנשמה מסיימת את תפקידה – "חזר ומנאן (בשמותם)", שהארת הנשמה גורמת התעלות לעצם הנשמה.

10(נדפסה

. בשיחת ש"פ שמות תשכ"ה ענין האהבה הבאה לידי ביטוי בהזכרת המתבטאת בחיבוק ונשיקה להאהוב – דוקא כשהאהוב מרגיש זאת, ולכן לא שהאהוב הוא ער ולא כשהוא ישן; משא

לעיל – שיחה א' לפ שמות) מבואר שמו של האהוב וגדלה מעלתה על האהבה

שהאהבה הבאה בחיבוק ונישוק שייכת

יתכן ענין החיבוק ונישוק כי אם בעת "כ האהבה המתבטאת בהזכרת השם שאינו

שייכת

נוגע בה ידיעת והרגש האהוב. ולכן שאינו יודע כלל שמזכירים את שמו.

ולכאורה יש להקשות¹:

(א) הרי מפורש בכתוב (ויחי נ, א): והמדובר הוא לאחרי פטירתו של יעקב?

(ב) מנהגן של ישראל הוא לנשק את

היא גם בריחוק מקום מן האהוב, אף "ויפול יוסף על פני אביו גו' וישק לו" – מעיל הס"ת [יתירה מזו היתה הנהגת כ"ק

אדמו

מו"ח אדמו"ר (וכן נהג אביו כ"ק "ר מוהרש"ב נ"ע – ראה לקו"ד כרך ב'

מחבק

רכח, א), שבעת הוצאת הס"ת הי' והרי אין שייך לומר שמציאות המעיל

אותו בשתי ידיו ומנשק את המעיל] – (דומם) שייכת לאיזה הרגש – וא"כ, הרי

האהבה

הוכחה ברורה, לכאורה, שביטוי מקום גם באופן שאין האהוב מרגישו דומם).

והנה בנוגע לקושיא הא' – יש

אמרו רז"ל (תענית ה, ב. פירש"י

של האוהב ע"י (חיבוק ו)נישוק יש לו

(כשהוא ישן – במכש"כ ממציאות של לתרץ לכאורה: ויחי מט, לג): יעקב אבינו לא מת. ולפי 11שמת

פרש"י (תענית שם) "סבורים היו שם), "שלא מת כלל גם בגוף"². ואתי כי "ויגוע גו'" – כי באמת יעקב לא מת

אבל תירוץ זה אינו מספיק, כי

[לבד זאת דלפי פי' המהרש"א שם, רק "בנפש, כשאר צדיקים... אבל בגוף

" – הכוונה בזה (ראה חדא"ג מהרש"א

שפיר מה שיוסף נשק לאביו אחרי שראה

כלל, אלא נשאר בחיים כפשוטם. זה מה שיעקב אבינו "לא מת" המכוון הוא

הי' מת" – הנה גם לפי פי' רש"י]

והי'

מאחר שיוסף עכ"פ לא הרגיש בזה וציווה לחנטו³), א"כ הקושיא במקומה נשיקה לאהוב גם באופן (שהאוהב יודע)

. והביאור בכהנ"ל יובן בהקדים,

א) נשיקה הבאה מצד רגש של אהבה

בין ה"סבורים .. שמת" (שלכן בכה עליו

עומדת: הרי מצינו ביטוי של חיבה ע"י

שאין חיבה זו מורגשת לזולתו? כי יש ב' סוגי ואופני נשיקה: עזה ביותר: כאשר האהבה מורגשת בתוקף

יכולה

התפעלותה והתלהבותה, עד שאינה להתבטאות בדיבור (דברי חיבה) – כי

אינן

אותיות הדבור, מכיון שהם "כלים", מבטא את אהבתו ע"י נשיקין (ראה תו"

ונשיקה מסוג זו, היות וכל ענינה הוא כשהאהוב הוא ער ומרגיש את האהבה האהבה המבוטאת בנתינת מתנה או כשהאהוב מאזין לדבריו ויודע לקבל להיות לפי ערכו של האהוב), כמבואר

ב) נשיקה הבאה רק בתור "אות" ו"

יכולים להכיל אהבה רבה זו – אזי הוא

א פ, ד. ובכ"מ).

ביטוי אהבתו העזה להאהוב, שייכת דוקא הנובעת ומתגלית לו ע"י הנשיקה – ובדוגמת

בדבור דברי אהבה, שאינה שייכת אלא מתנתו (שלכן המתנה ודברי אהבה צריכים

בשיחה הנ"ל⁴.

סימן" של קירוב ושל חיבה [וכמו עולא 12"הווה מנשק להו לאחוותי'" (שבת יג, הרהור... דמיא לכון כי כשורא (תוספות א) לפי ש"הי' יודע בעצמו שלא יבוא לידי

שם) – ונשיקה זו, לא באה בהרגש מיוחד

לקירוב

של התעוררות האהבה, ורק ביחס וצריך להיות בין אח לאחות].

ונשיקה כזו, שהיא רק כעין סימן האהוב, ולכן שייכת גם כשהאהוב הוא

(המסמן (קירוב) ידידות וחיבה) המתאים בלבד המורה על החבה, אין נוגע בה הרגש

ישן, ואפילו בזה שאינו בחיים או בדומם.

שדוקא

והנה מצינו בכמה ענינים, מחלקי המדות והרגש, יש לו שייכות ועפ"ז יש לומר, שטעם הפנימי לזה,

בחי' ה"דומם" (שבנפש האדם) שלמטה וקישור לבחי' ה"עצם" שלמעלה מעלה מהם.

שבנשיקה שהיא רק כעין "סימן" כו' אינו

שהחיבה

נוגע הרגש האהוב, הוא לפי המתבטאת על ידה אף שאינה באה

שייכת

בהתלהבות, אלא באופן טבעי וקר, היא (בפנימיותה) לבחי' האהבה עצמית

המתבטאת

שלמעלה מענין ה"הרגש" (ושהיא בהזכרת השם – ראה שיחה הנ"ל).

בנשיקת

ועפ"ז יובן זה מה שמצינו דגם (ראה ספה"מ תש"ט ע' 87 סעיף ב') – כי הרצון לבטאות את החיבה באופן של שלמעלה מגילוי והרגש.

מעיל ס"ת מתבטאת חיבה גדולה ביותר אף שבנשיקה זו היא רק כעין סימן בלבד –

"סימן" עכ"פ, בא הוא מצד האהבה עצמית