8

האהבה העצמית הקשורה לעצם הבן, מעל למגבלות ולתנאים.

יב. גילוי עצם הנשמה בנשמה שבגוף

אמנם, הן מנין והן שם קשורים לעצם שמעל להתחלקות, אך בכל זאת, יש ביניהם הבדל:

ב"מנין" אין הבדל בין האחד למשנהו, כל אחד מן הנמנים נמנה כאחד. לעומת זאת, יש לכל אחד "שם" שונה. העדר השינויים בשם הוא רק לגבי אותו אדם עצמו, שבמשך כל שנותיו (גם מלשון שינוי) הוא נקרא באותו שם. אך יש הבדל בין אחד למשנהו.

מכך מובן ש"מנין" מצביע על דרגה כזו בנשמה הנעלית מקשר דוקא לגוף מסויים, והיא שווה בכל הנשמות: "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"³¹. ו"שם" מצביע על דרגת הנשמה, כפי שהיא "מתלבשת" בגוף מסויים. כידוע³⁵, שלנשמה למעלה אין שם. רק כאשר היא יורדת למטה לגוף, יש לה שם.

וזוהי המשמעות של "מנאן בשמותם" – שב"שמותם", הארת הנשמה שבגוף, צריך להיות גילוי עצם הנשמה – "מנאן".

יג. מנין השבטים בתוך מנין "הבאים מצרימה"

לפי האמור לעיל יובן דיוק, שאינו מובן לגמרי לפי פשוטם של דברים:

הסיבה ל"חזר ומנאן (בשמותם)" היא מפני שנאמר בפרשה "וימת יוסף וכל אחיו", ומפני חיבתם הוא מכניסם במספר ובשמותם, ומשום כך צריכים היו המנין והשמות להופיע בפסוק של "וימת". מדוע נאמר שם "יוסף וכל אחיו", ואין מוזכרים שם שמותיהם ומנינם?

אמנם, גם תחילת הפרשה, שבה אכן מפורטים השמות ("ואלה שמות...") והמנין (ספירת "שבעים נפש", כדלעיל), היא בהמשך לפסוקים של "וימת יוסף וכל אחיו... ובני ישראל פרו וישרצו...", אך בכל זאת, צריכים היו המנין והשמות להיות מפורטים, לכאורה, בענין של "וימת" (מכניסן) עצמו, ולא ב"הבאים מצרימה" שמופיע בסמיכות ל"וימת", אך הבאים עצמם היו בחייהם³⁶?

לאמיתו של דבר אין זה קושי: מצד "להודיע חיבתן" בלבד לא היתה התורה מונה אותם או מפרטת שמותיהם. אלא, שכאשר התורה מונה בלאו הכי את כל באי מצרים, היא מונה את השבטים במיוחד, ומפרטת שמותיהם, כדי להודיע חיבתם.