תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ו שמות

שיחה ב

רשימת העמודים (14) מצוטט ב־36 עמודים חיפוש חדש

13שיחה ב

שמות

א. השעבוד העיקרי – "בחומר ובלבנים"

על הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם..."¹, נאמר בגמרא²: "בתחילה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה, ולבסוף³ את כל עבודתם". המפרשים⁴ מבהירים את משמעות דברי הגמרא: ניתן לשאול, מדוע מפרידה התורה את העבודה "בחומר ובלבנים", למרות שהיא נכללת בביטוי "כל עבודתם", המופיע בהמשך הפסוק? על כן מבארת הגמרא, שהשעבוד "בחומר ובלבנים" היה "בתחילה". כלומר, התחלת כל ה"עבודה בשדה", אשר הגיעה "לבסוף", ולכן היא מוזכר לפני כן בנפרד.

כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין. מכך מובן, שהעבודה "בחומר ובלבנים" היתה "בתחילה" (ו"לבסוף" – "כל עבודתם"), לא רק מבחינת הזמן, אלא גם "תחילה" מבחינת המשמעות, מבחינת הקושי והחומרה של השעבוד. כלומר, ב"חומר ובלבנים" היה עיקר השעבוד, ומכך הסתעפו לאחר מכן,

ב כפרטים מתוך כלל, כל סוגי השעבוד של "כל עבודתם".

לכן רואים, שגם "לבסוף", כאשר בני ישראל כבר עבדו ב"כל עבודתם", הרי עיקר עבודתם היתה עדיין בעיבוד הלבנים^*. כפי שמוכח מהמסופר בהמשך⁵: כאשר רצה פרעה ליישם את "תכבד העבודה על האנשים" (דבר שהתרחש בסוף תקופת גלות מצרים, לאחר שבאו משה ואהרן בשליחותו של הקדוש־ברוך־הוא אל פרעה באומרם "שלח את עמי"), הוא עשה זאת דוקא על ידי עבודת הכנת הלבנים, ולא על ידי עבודה אחרת, בצוותו שלא לתת להם תבן עבור מלאכה זו, ויחד עם זאת שלא תפחת כמות הלבנים.

יותר מכך: גם במשך כל תקופת השעבוד, היתה עבודתם העיקרית בהכנת הלבנים, למרות שעסקו גם במלאכות אחרות. הדבר מוכח מן הנאמר במדרש⁶ על הפסוק⁷ "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך – בפה רך"⁸, שפרעה עצמו לקח "סל ומגריפה" והכין לבנים⁹, ועל ידי כך 13שכנע את בני ישראל: "עשו עמי היום בטובה", שאף הם יחקו אותו ויכינו לבנים. ובני ישראל עבדו עמו "בכל כוחן", וכאשר הגיע הלילה ציוה פרעה לספור את הלבנים שהוכנו ביום זה, והורה: "כזה אתם מעמידים בכל יום ויום".

וכיון שיום יום צריכים היו בני ישראל להכין אותה כמות לבנים, כפי שהפסיקו במשך כל אותו היום, אשר בו עבדו "בכל כוחן", מובן, שגם במשך זמן השעבוד לאחר מכן הם היו עסוקים ברוב היום ככולו¹⁰ בהכנת לבנים¹¹. ואת כל שאר סוגי העבודות הם ביצעו במעט השעות הנוספות, בלילה¹².

בכך מובן הטיב מדוע מפרידה התורה את העבודה "בחומר ובלבנים" בפני עצמה, כי אף לאחר שכבר עשו "כל עבודתם", בכל זאת עדיין היה עיסוקם העיקרי בהכנת לבנים.

ב. כל בנין מורכב מאבנים

ההסבר לכך שעיקר השעבוד¹³ היה בחומר ובלבנים הוא:

כבר הוסבר בהרחבה¹⁴ לגבי המשמעות של "ויעבידו מצרים את בני ישראל... וימררו את חייהם בעבודה קשה...", שאת חייהם וכוחותיהם של ישראל, אשר חיותם וכוחם האמיתי נובע מהקדושה¹⁵ (נפש האלקית¹⁶), ניצלו המצריים לבניית ערי מסכנות – לפרעה. במקום עבודתו של היהודי בבניית דירה לה' יתברך, בהקמת "עיר אלקינו"¹⁷, הכריחו אותם אלו המצירים¹⁸ והמעיקים עליהם לנצל את כוחות הקדושה למטרת בניית דירה 14לקליפה הטמאה ר"ל – "ערי מסכנות לפרעה".

ו"זה לעמת זה": כשם ש"עיר אלקינו" נבנית, כביכול, מאבנים, בדומה לעיר הנבנית מבתים רבים, ולבית הנבנה מאבנים רבות¹⁹, שעיקרו וחוזקו של הבית הן האבנים שבו²⁰ – כך היה גם, להבדיל, לגבי הערים של הקליפה במצרים, שהרי ה"קליפה" רוצה להידמות לקדושה, כקוף בפני אדם²¹: עיקר השעבוד של בני ישראל היה בהכנת הלבנים – "ותהי להם הלבנה לאבן"²² – האבנים לערי מצרים.

בכך מוסבר מדוע העבודה "בחומר ובלבנים" מופיעה לפני הכלל של "כל עבודתם", כדלעיל בסעיף א', כי משמעותה הפנימית של כל עבודה שהיא, היא בניית "בית", ובית מורכב מאבנים, כדלעיל: כאשר עושים דבר טוב, מצוה או עשיית דברי רשות לשם שמים, או באופן של "בכל דרכיך דעהו"²³, מוסיפים בכך אבן לבנין הקדושה, וכאשר עושים מעשה שלילי, מוסיפים לבנה לבנין ה"קליפה". ההבדל בין הפעולות והעבודות השונות מתבטא בסוג הבנין, אך בחיצוניות יש לכל הפעולות אופי שווה – בנין: פעולות טובות – בנין ירושלים; פעולות לא טובות – בנין צור²⁴.

ג. "אבנים" ו"לבנים"

באבנים עצמן, שמהן נבנה הבנין, יש שני סוגים: אבנים, שנבראו בידי שמים, ולבנים, הנעשות בידי אדם²⁵. עבודתם של בני ישראל במצרים היתה דוקא בעשיית לבנים.

מהו ההבדל בין אבנים לבין לבנים? "אבנים", שהן בריאה בידי שמים, רומזות לדרגה נעלית בקדושה²⁶, לכן צריך לבנות את בית המקדש מלכתחילה באבנים²⁷, וגם ארץ ישראל בכללותה נקראת ארץ אשר אבניה ברזל"²⁸. לעומת זאת, לבנים, שנוצרות בידי אדם, רומזות לעניני 15הרשות²⁹, התלויים באדם, ויכולים להפוך לקדושה, או להיפך.

(לפיכך רואים, שאיסור ההשתחווייה בפישוט ידים ורגלים חל דוקא לגבי רצפת אבנים, ולא לגבי רצפת לבנים³⁰, כי איסור זה נובע מכך שאסור לעשות במקום אחר דברים הדומים לנעשה בבית המקדש³¹ – השתחווייה, וכיון שמהות הלבנים כשלעצמן אינה קדושה, לכן אין ההשתחווייה על רצפת לבנים דומה לעבודת ההשתחווייה בבית המקדש).

בלבנים קיימת גם אפשרות של היפך הקדושה³², כנאמר בגמרא³³ לגבי עבודה זרה³⁴ "זקף לבינה"³⁵.

וזהו ההסבר לדברי רש"י³⁶ "שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה", כי בבל, ו"בקעה" בכלל³⁷, היא נמוכה – מקום של העלם האור האלקי, של חושך, עד אשר לגבי התורה שבבבל אמרו חז"ל³⁸: "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי". לכן לא אפשרית שם דרגה של "אבנים" שבריאתן בידי שמים.

ד. "לבנים" – מעלה גבוהה ביותר

לפי זה ניתן היה להסביר מדוע העבודה הקשה של בני ישראל במצרים היתה בעיסוקם בלבנים, ולא באבנים, כיון שהמטרה היתה לבנות "ערי מסכנות לפרעה" (להיפך מ"עיר אלקינו", כדלעיל), ולכן גם לא נעשתה הבניה מ"אבנים", הרומזות לקדושה, אלא מ"לבנים", בהתאם ל"ערי פרעה".

אך לאמיתו של דבר אין די בהסבר 16זה: כיון שהמצריים התכוונו לנצל לבניית הערים של ה"קליפה" דוקא את הכוחות ואת החיות של הקדושה, כפי שמדגישה התורה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל... וימררו את חייהם...", כדלעיל בתחילת סעיף ב', הם היו צריכים להשתדל, לכאורה, ביתר שאת³⁹ לנצל דוקא את האבנים לבניית עריהם, כדי שיוכלו לשאוב ולינוק כוחות של קדושה, גם מהדברים שבריאתם בידי שמים⁴⁰.

הכרחי לומר, שאדרבה: למרות מעלתה הגבוהה של דרגת האבנים, הרי ללבנים יש מעלה גבוהה אף יותר מכך. ואכן מפני מעלה זו התעקשו המצריים להעסיק את בני ישראל בעיקר וברוב הזמן דוקא בלבנים, כדי להכניס לרשות הקליפה גם את הדרגה הגבוהה אשר ב"לבנים".

ה. יש מעלה דוקא בהכנת הלבנים

לכאורה ניתן היה להסביר, שהמעלה שיש ב"לבנים" לעומת ה"אבנים", אשר בגינה חפצו המצריים לבנות את "ערי מסכנות לפרעה" דוקא מ"לבנים" – היא אכן בהיותן בדרגה נחותה וירודה:

הרי ידוע⁴¹, ש"נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך⁴² דירה בתחתונים", כפי שאדמו"ר הזקן (שיום הסתלקותו חל בכ"ד טבת⁴³) מדגיש⁴⁴ "שאין תחתון למטה ממנו". כלומר, ככל שהדרגה הנעשית "דירה" לקדוש־ברוך־הוא היא נמוכה ונחותה יותר, כך מושגת יותר התכלית והמטרה. מכך יוצא, שכאשר בונים את "עיר אלקינו" מ"לבנים" שהן נמוכות יותר, מיישמים את התכלית של "דירה בתחתונים" יותר מאשר בנייתה ב"אבנים"⁴⁵.

בדומה למעלה של בית המקדש לעומת המשכן: המשכן, שהיה בבחינת "דירת עראי" לקדוש־ברוך־הוא⁴⁶, נבנה בעיקר מקרשי ארזים – צומח, ואילו בית המקדש, שהיה בבחינת "דירת קבע" של הקדוש־ברוך־הוא⁴⁷, נבנה בעיקר מאבנים⁴⁸ – דומם, שדרגתו נמוכה יותר⁴⁹ מן הצומח⁵⁰.

17אך לאמיתו של דבר אין די בהסבר זה: אם נעשה הדבר מפני מעלה זו בלבנים (שכאשר "עיר אלקינו" נבנית מהן מיושמת התכלית של "דירה בתחתונים" באופן נעלה יותר),

–צריכים היו המצריים (בחפצם להכליל ב"קליפה" את הדרגות הגבוהות ביותר של הקדושה), להשתדל שרק ערי פרעה, ערים של ה"קליפה", תיבנינה על ידי בני ישראל מלבנים, אך לא היה צורך בהשתדלותם שגם הכנת ה"לבנים" תיעשה על ידי בני ישראל. מכך שהמצריים הכריחו את בני ישראל גם להכין את הלבנים, ואדרבה: עיקר השעבוד, "ויעבידו", היה ב"עשיית הלבנים⁵¹, מובן, שבזאת מתבטאת המעלה הגבוהה ביותר, ומשום כך התעקשו כל כך המצריים שבני ישראל "יעשו לבנים" עבור ערי פרעה, כדי שתהיה להם יניקה מהענין הנעלה כל כך המושג על ידי "עשיית הלבנים".

ו. במשכן – גם "דומם"

כדי להבין מעלה זו בעשיית הלבנים, יש להסביר תחילה יותר את ההבדל שהוזכר לעיל בין המשכן לבית המקדש, שהמשכן נבנה בעיקר מן הצומח, ובית המקדש – מן הדומם.

אילו לא היה במשכן כלל סוג הדומם, אפשר היה להבין זאת בפשטות, שבו עדיין לא יישמו לגמרי את "דירה בתחתונים" בדומם ש"אין תחתון למטה ממנו", מטרה שהושגה רק בבית המקדש. אך לאמיתו של דבר, גם הדומם היה חלק מן המשכן: קרקע המשכן היתה מעפר, וכמו במשכן בכלל, כך גם שם, בקרקע המשכן, התממשה התכלית "ושכנתי בתוכם". כפי שמובן גם מן ההלכה "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן"⁵²,

וכיון שכך, שגם במשכן היתה המשכת אלקות בדרגה כה נמוכה "שאין תחתון למטה ממנו", מדוע הוא אכן נבנה מ"צומח" ולא מ"דומם", כבית המקדש?

ז. קבלת ההשפעה נעלית יותר מההשפעה עצמה

ההסבר לכך הוא:

המעלה המושגת על ידי המשכת אלקות למטה, בתחתונים, מתבטאת בשני אופנים:

א) על ידי המשכה זו מתבטאת העוצמה הבלתי מוגבלת של אורו של הקדוש־ברוך־הוא, שהוא "אין סוף" – 18ללא שום הגבלה, עד אשר הוא מתפשט ומאיר גם בדרגה התחתונה ביותר, כי אילו היה האור מוגבל במשהו, הוא לא יכול היה להגיע לדרגה כה נמוכה.

כפי שהדבר קיים לגבי בעל חסד: ככל שמידת חסדו גדולה יותר, כך מגיעות פעולותיו הטובות לאנשים הפחותים יותר. כשם שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שמידת החסד שלו היתה ללא גבול⁵³, ולכן הוא השפיע מחסדו אפילו ל: א) ערביים ב) שהשתחוו (ולמה)© ג) לאבק שעל גבי רגליהם⁵⁴.

ב) על ידי כך, שבאמצעות המשכה זו ניכרת גדולת ה' "בתחתונים", באה לידי ביטוי לא רק אי הגבלת האור, שהוא מגיע גם למטה, אלא גם האמת האלקית, כאשר גם ה"מטה", הנבראים התחתונים, שאינם אלקות, מכירים בו⁵⁵.

החידוש מכך שהנבראים מכירים באלקות יוצר מעלה יותר מאשר הגעת האור האלקי גם למטה. כי אמיתיות האלקות מתבטאת כאן באופן כה עצום, שגם הזולת רואה ומכיר באמת. בדומה לדברי הרלב"ג⁵⁶: וזה מסגולת האמת שהוא מסכים לעצמו מכל צד.

וכיון שמדובר על הכרה באמת האלקית מצד הנבראים למטה, ברור, שהדבר מושג בעיקר, ובאופן נעלה יותר, על ידי הוכחות מהבריאה עצמה, מלמטה למעלה, שהבריאה הנחותה עצמה מוכיחה את האמת שבאלקות. אך גם כאשר ההכרה נובעת מגילוי האור האלקי מלמעלה לנבראים, שאז ההכרה אינה כה חזקה וחודרת, בכל זאת, בכך שהם מקבלים את האור ומכירים באמת האלקית, יש מעלה גדולה יותר מאשר בעצם הגילוי של האור כשלעצמו. כי קבלת ההשפעה עמוקה יותר מההשפעה עצמה⁵⁷, 19ובלשון הקבלה והחסידות: שורש הכלים נעלה משורש האור.

גם לכך ישנה הדוגמא של בעל החסד⁵⁸ – רצונו להטיב עם הזולת אינו נובע רק מצרכיהם של האחרים הנזקקים לפעולת חסדו, אלא גם מאופיו שלו: כיון שהוא בעל מידת החסד, נחוצה לו, מעצם טבעו, הנתינה וההטבה לזולת.

כפי שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שכאשר לא היו לו אורחים להיטיב עמם, הוא הצטער על כך⁵⁹. כי בהיותו איש החסד במהותו, דרושה היתה לו נתינה זו מטבעו שלו⁶⁰. ולכן, כשם שגילוי טבעו בהשפעת הטוב גרמה לו תענוג, כך העדר השפעה של מידת חסדו גרמה לו צער.

בכל זאת רואים, שכאשר איש החסד מיטיב עם הזולת, והאחר מקבל את ההשפעה, נגרם לנותן תענוג גדול אף יותר מאשר התענוג שנגרם מעצם הנתינה שלו, כי קבלת ההשפעה מגיעה לעומק רב יותר מאשר ההשפעה עצמה.

ח. בבית המקדש – דוקא הדומם הוא העיקר

וזהו ההבדל בין המשכן לבין בית המקדש: במשכן בא לידי ביטוי חוסר ההגבלה של האור האלקי, כפי שהוא יורד מלמעלה ו"נמשך" גם למטה מטה, עד לסוג הדומם; בבית המקדש התחדש, שהתחתון עצמו – סוג הדומם – נעשה כלי לאלקות.

לכן נקבע הסדר במשכן מלמעלה למטה: גגו של המשכן היה מדורג מלמעלה למטה – מאילים ותחשים ועיזים וצמר⁶¹, שהם מסוג החי, ולמטה מכך הקירות – מסוג הצומח, ובתחתית – קרקע המשכן, שהיתה מעפר, מדומם. ואילו בבית המקדש היה הסדר הפוך: עיקר בנינו⁶² היה מסוג הדומם – שממנו נבנה כל בית המקדש, והכלונסאות של ארז, שמסוג הצומח, 20אשר היו בנויים בתוכו, היו רק טפל⁶³, רק כדי לחזק את הקירות וכדומה⁶⁴.

כאשר מעלת ה"תחתון" היא רק בכך שדרכו מתבטא ה"בלי גבול" של האור האלקי, בהראותו שאור זה משפיע אפילו למטה, אך לא שהתחתון עצמו מגיע למעלה זו, אז מקבל התחתון את ההשפעה רק בסוף, בעוצמה הנמוכה ביותר. שהרי, מדובר כאן על המשכת האור, אשר מתבצעת בסדר של "מלמעלה למטה". בתחילה, היא "נמשכת" לדרגות הנעלות יותר, ואחר כך – לדרגות הנמוכות. והדרגות הנמוכות מגיעות, גם במעלתן, לאחר הדרגות הגבוהות. וכך היה במשכן.

אך כאשר ההתעלות נעשית בתחתון עצמו, אשר הוא נעשה כלי לאלקות, הוא מכיר בגדולתו יתברך, מובן, שעיקר החשיבות הוא בתחתון, אשר "אין תחתון למטה ממנו"⁶⁵. ולכן בבית המקדש היווה הדומם את העיקר⁶⁶.

ט. "תאוה" אמיתית – ללא טעם

אמנם, בבית המקדש התחדש הענין של הפיכת ה"תחתונים" עצמם לכלים לאלקות, ולא רק שהאור יגיע אליהם. אך בכל זאת, עדיין לא התחדש בו הענין האמיתי של "דירה בתחתונים". התכלית האמיתית של דירה בתחתונים תושג רק לעתיד לבוא, בתקופה של ימות המשיח, ובמיוחד בתקופה של תחיית המתים⁴⁴, ואילו בבית המקדש היתה "דירת הקבע של הקדוש־ברוך־הוא" רק "מעין עולם הבא"⁶⁷ – לא היתה זו עדיין ה"דירה בתחתונים" בתכלית השלימות ובאמת.

ניתן להבין זאת לפי דבריו הידועים⁶⁸ של אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא (כ"ד טבת), אשר אמר על כך: "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים", אשר "על תאוה אין קושיות". כלומר, רצונו של הקדוש־ברוך־הוא ב"דירה בתחתונים" אינו מפני טעם כלשהו⁶⁹, אלא, 21כביכול, בבחינת "תאוה", שמעל לטעם⁷⁰.

מכך מובן, שה"דירה בתחתונים" – כתכלית של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא" (למעלה מהטעם), אין כוונתה שבכך מושגת מעלה ושלימות, שהרי אם כך, המעלה עצמה היא הטעם לרצון ב"דירה". אלא מושג בכך דוקא חידוש אשר אינו מתקבל כמעלה ושלימות⁷¹. ודוקא זוהי הדירה בתחתונים האמיתית, שבאמצעותה מושגת התכלית של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא...".

ולכן במשכן ובבית המקדש עדיין לא הגיעו אל התכלית האמיתית של "דירה בתחתונים", אשר אליה נתאווה הקדוש־ברוך־הוא, כיון שזו היתה "דירה" אשר בה בכל זאת, באה לידי ביטוי מעלה מסויימת⁷², אשר האור שנמשך עד למטה מטה, ושגם הנבראים התחתונים יכולים להתעלות ולהיות כלי לאלקות.

י. "דירה בתחתונים" – יצירה חדשה

מהו אכן האופן האמיתי של "דירה בתחתונים", כך שתתממש התכלית של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא"?

על כך אומר אדמו"ר הזקן⁴⁴, שזה ב"תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחושך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד". כלומר: בדרגה כה נמוכה, שאין לה כלל קשר לאלקות, שלא 22המלא בקליפות וסטרא אחרא, המעורר תחושה של "אני ואפסי עוד", ההיפך המוחלט מאלקות – נגד ה' ממש, ושם רצה הקב"ה שתהיה "דירה לו יתברך".

כאשר יהודי עושה דירה לה' יתברך בענינים ה"תחתונים", המלאים בקליפות וסטרא אחרא ומנוגדים לאלקות, לא על ידי גילוי הטוב והקדושה המסתתרים בהם מלכתחילה, כי, כל מהותם היא "נגד ה' ממש", אלא על ידי שבירת וביטול הסטרא אחרא לגמרי, כך שה"דירה" לקדוש־ברוך־הוא מעוררת התחדשות⁷³ מצד עבודתם וענין זה, עשיית דירה לה' יתברך 23גם במקום שבו הנבראים התחתונים הם "נגד ה' ממש", אינו לפי טעם ושכל, ואין לו מקום מצד דרגת הגילויים⁷⁶ – כי לא ייתכן להשפיע שם על ידי המשכת האור ואף לא על ידי שורש הכלים, כי אין הם יכולים להיות כלים לאור האלקי, כדלעיל. דבר זה יכול להתחדש רק בכוח הבא מעצמותו ית'⁷⁷, אשר הוא "נתאווה" לדירה זו, כי "הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"⁷⁸. וכוח זה ניתן לישראל, שגם הם יוכלו לעשות לה' דירה בתחתונים באופן של בריאה חדשה לחלוטין, כדלעיל⁷⁹.

יא. עשיית הלבנים – עיקר העבודה בזמן הגלות

לפי האמור לעיל יובן מדוע היתה העבודה העיקרית בגלות מצרים – "עשיית הלבנים":

בתהליך הכנת לבנים, לאחר יצירת צורת הלבנים על־ידי הנחת המלט ב"מלבן", שורפים אותן בתנור⁸⁰, כדי שתהיינה קשות וחזקות כאבנים, כנאמר לגבי דור הפלגה⁸¹: "נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם הלבנה לאבן"²⁶ – על־ידי "ונשרפה לשריפה" אז "ותהי להם הלבינה לאבן", הלבנים מתקשות ומתחזקות כאבנים (שבידי שמים) ואפשר לבנות באמצעותן בנין (של קדושה)⁸².

24וכיוון שחוזק זה של הלבנים נגרם דוקא על־ידי הבערתן באש, אשר ההלכה קובעת לגבי כלי חרס⁸³, שלאחר שריפת הכלי הוא נחשב למציאות חדשה, "פנים חדשות"⁸⁴ – הרי אין זה תוקף שקיים בתוכן אשר האדם רק מגלה אותו, אלא זוהי יצירה חדשה, שהתחדשה בעיקר על־ידי האדם, אשר מכניען ומבטל את מציאותן הקודמת.

ולכן מצביעה עשיית הלבנים, הנעשית כדי לבנות את "עיר אלקינו", על העבודה של עשיית דירה לה' יתברך בתחתונים:

כשם שעשיית הלבנים מורכבת משני הענינים: (א) ביטול ושבירת מציאותן של ה"לבנים", שהן "סטרא דמסאבותא"⁸⁵, ו(ב) הפיכת הלבנים ל"קשים וחזקים כאבנים" – תוקף של קדושה כאבנים שבידי שמים – זוהי מציאות חדשה לגמרי, הנעשית על־ידי עבודת האדם,

כך קיימים שני ענינים אלו בעבודה של "דירה בתחתונים": (א) שבירת וביטול הקליפה והסטרא אחרא שבעולם, (ב) זוהי יצירה חדשה לגמרי הנוצרת על־ידי עבודת האדם.

זהו ההסבר לכך שעיקר העבודה בזמן הגלות, החל מגלות מצרים, שורש כל הגלויות⁸⁶, היא בעשיית הלבנים – כי כיוון שהשלימות של הדירה בתחתונים שתהיה בימות המשיח ובתחיית המתים "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"⁸⁷, לפיכך צריכה עבודתנו בעולם בזמן הגלות להתרכז בדומה לכך ב"עשיית הלבנים" –

כל ענין בעולם מתחיל בתורה, תורת חיים. ולכן זהו – "דא ליבון הלכתא"⁸⁸, שעל־ידו נזכה לתורה – "לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא להיות אראנו נפלאות"⁸⁹, ולעולם, שהעולם יגיע לתכלית שלימות 25בריאתו⁹⁰, השלימות של דירה בתחתונים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ בלק תשכ"ד

וש"פ שמות תשכ"ו)

הערות

עמוד 13

1. פרשתנו א, יד.
2. סוטה יא, ב.
3. שמו"ר פ"א, יא. וראה חדא"ג מהרש"א בסוטה שם, שמפרש כן גם בגמרא.
4. חדא"ג שם.
*. להעיר מפרש"י משפטים (כד, יו"ד): "שהיו משעובדים במעשה לבנים".
5. פרשתנו ה, א ואילך.
6. במדב"ר פט"ו, כ. תנחומא בהעלותך יג. ת"ב שם כג. וראה גם שמו"ר שם.
7. פרשתנו א, יג.
8. ראה גם סוטה שם, ריש ע"ב.
9. ראה גם שם, א.

עמוד 13

10. אבל לא כל היום ממש – שהרי חלק מהיום בנו את הערים*, שגם זה נכלל בהעבודה "בחומר ובלבנים" (ראה מהרש"א שם: שבתחלה בנו לה ערים). ואולי י"ל: בחומר (לעשות ממנו לבנים) ובלבנים (לבנות מהם ערים). ברמב"ן (א, יא) ואוה"ח (שם, יד), שבנין הערים אינו נכלל בהעבודה "בחומר ובלבנים", ומפרשים שבתחלה היו בונים הערים ואח"כ הוסיפו עליהם עשיית הלבנים. אבל פשטות הל' בגמרא ומדרש שם משמע כנ"ל. וראה אוה"ח (שם, יא): "ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים ("פה רך") לשרי מסים".
11. להעיר משמו"ר שם, יב: אם אתם הולכים לישן בבתיכם .. אין אתם משלימים את הסכום שלכם.
12. ב"ר פכ"ז, ב. תנחומא ויצא, ט.
13. במצרים כפשוטו, ובמצרים וגלות ויציאת מצרים שבעבודת כאו"א מבנ"י, שב"כל יום ויום חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" (תניא רפמ"ז – ראה שם ביאורו).
14. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 101 ואילך.
15. כנאמר על התומ"צ כי הם חיינו. וראה קונטרס ומעין מ"ז. ו"לכן נוגע מאד הענינים שעוסקים בהם, מפני שבכל דבר ודבר שהאדם פועל ועושה מכניס בזה כחות אלקית" (ד"ה בששה"ק תער"ב פ"ב). וראה גם לקו"ש שם הערה 22.
16. ראה תניא פ"ט, יב ועוד.
17. תהלים מח, ב. וראה רשימות הצ"צ שם.
18. דכל המצירים נקראו ע"ש מצרים (ראה ב"ר פט"ז, ד).
. ואין לומר שבנין הערים הי' משחשיכה – כי (א) רק "בכל עבודה בשדה" הי' לאחר "שבאין לנוח לערב לבתיהן" (תנחומא ויצא ט), (ב) לפי"ז נמצא שבנין הערים – מלאכה עיקרית – לא נמנית כלל בפסוק "וימררו את חייהם" (ורק – נכלל (בדרך אגב) ב"את כל עבודתם")!

עמוד 14

19. ראה בארוכה ד"ה והי' הנשאר בציון תרצ"א פ"ב וג'. ד"ה אור לי"ד ש"ת פ"ג. ובכ"מ.
20. וכל' ס' יצירה (פ"ד בסופו) ב' אבנים בונות ב' בתים וכו' – ולהעיר מנגעים פי"ג, מ"ב. ובפרט ביהמ"ק – השלימות ד"עיר אלקינו" (ירושלים) – שעיקרו הי' אבנים, כדלקמן סעיף ה' וסעיף ח'.
21. זח"ב קמח, ב. וביהל אור ע' שנח, שהוא ע"ד שארז"ל (מדרש הגדול) עה"פ (בראשית ה, ג) שמקודם היו כקופין.
22. נח (יא, ג) וראה שער הפסוקים ר"פ שמות. לקו"ת לג"פ עה"פ (עב, ג ואילך – אוה"ת נח כרך ג תרסב, א ואילך. שם כרך ו' תתרסו, א ואילך).
23. החילוק בין ב' האופנים – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 161, 188.
24. היפך בנין ירושלים (ראה רש"י תולדות כה, כג – ממגילה ו, א. וראה גם זח"ב רלו, א. רמ, א עיי"ש).
25. תו"א עז, ג. לקו"ת לג"פ שם. וראה גם ד"ה והי' הנשאר שם פ"ז.
26. ד"ה והי' הנשאר שם. וראה גם תו"א שם. לקו"ת לג"פ שם.
27. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ח.
28. עקב ח, ט.

עמוד 15

29. ראה תו"א שם.
30. מג"א או"ח סקל"א סק"כ.
31. רש"י ד"ה לא אסרה תורה (מגילה כב, ב). הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ו ה"ו ואילך, וראה כס"מ שם) מפרש הטעם מפני שזהו דרך עוע"ז. ולכאורה גם בזה יל"פ דהא שעשו כן לע"ז הוא מפני שהייתה עבודה בקודש [וע"ד שמצינו במצבה (שקדמה לדין אבן משכית ברמב"ם שם) – דאהובה לאבות (ספרי שופטים טז, כב) די"ל דמפני זה עשאוה חק לע"ז (ראה פרש"י שם, ולהעיר מאוה"ת ויצא קצח, א ואילך)] אף שביהמ"ק (שבו רצפת אבנים) נבנה זמן רב לאחרי איסור אבן משכית.
32. ראה פרדס בשער ערה"כ ערך לבינה (הובא באוה"ת שמות ע' כד. זאת חנוכת תר"מ ספי"ד. וראה גם ד"ה והי' הנשאר שם ספ"ז): לבינה הוא מסטרא דמסאבותא.
33. ע"ז מו, א (וראה גם סוטה מז, א – בכמה דפוסים נשמט ע"י הצנזור) – הובא במקומות שבהערה שלפנ"ז. וראה רש"י (ע"ז) שם – לפי שהוא בידי אדם, משא"כ אבני הר שנדלדלו שאין בהם תפיסת ידי אדם. (עיי"ש. ולהעיר ממ"ש (איכה ג, לח) מפי עליון לא תצא הרעות).
34. ואפילו עבירה קלה של דברי סופרים – נפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בע"ז ממש בשעת מעשה (ראה תניא פכ"ד, כה).
35. ראה גם לקו"ת לג"פ שם.
36. נח יא, ג.
37. להעיר מס"ת בזח"א עה, א; וממאמר רז"ל (עירובין ו, א. וש"נ) בקעה מצא וגדר בה גדר. וראה ד"ה והי' הנשאר שם פ"ז, שבקעה הו"ע ביקוע ופירוד.
38. כן הובא בכ"מ ובדא"ח. וכ"ה בשל"ה בית חכמה (טז, ב) ובית הגדול (לו, רע"א). ובסנהדרין כד, א (וכ"ה בשל"ה שער הגדול (לה, כ)): זה תלמודה של בבל.

עמוד 16

39. ע"ד המבואר באגה"ת ספ"ו.
40. וע"ד שמצינו (הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סוס"ג) שתומ"צ דרשע קודם שעשה תשובה מוסיפים כח בקליפות.
41. תנחומא נשא טז. וראה גם במדב"ר פי"ג, ו.
42. כן הי' מוסיף (פעמים רבות) כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – נתבאר בלקו"ש חי"ט ע' 27 ואילך.
43. שנת תקע"ג – מוצש"ק פ' שמות.
44. תניא פל"ו.
45. להעיר מ"כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין" (מנחות פב, א).
46. ראה שהש"ר פ"א, טז (ג). וכמ"ש (ש"ב ז, ו) ואהי' מתהלך באהל גו' (תו"א ר"פ ויגש).
47. ראה שהש"ר שם. וכמ"ש (תהלים קלב, יד) זאת מנוחתי עדי עד (תו"א שם).
48. ואסור לעשות בו עץ בולט (רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ט (וגם הראב"ד ס"ל כן – ראה כס"מ שם). חינוך מצוה תצב – הובאו בתו"א שם).
49. ומה שבנין ביהמ"ק הי' מאבנים ולא מלבנים שהם "תחתון" יותר – ראה להלן הערה 76.
50. וכמבואר בתו"א שם, תו"ח ד"ה ויגש פ"ח וסדור כא, ב. – ובלקו"ת ברכה צט, ד וב"מאמרי אדה"ז – הנחות הר"פ" ע' פא, מבואר מעלה זו גם בנוגע למשכן שילה, לפי שהכתלים* שבו היו מאבנים. עיי"ש.

עמוד 17

51. כדמוכח ממקומות המסומנים בהערה 6.
52. נשא ה, יז.
. בלקו"ת שם: היריעות. והוא טה"ד (הערות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – נדפסו בסוף ס' לקו"ת).

עמוד 18

53. ראה תו"א (ד"ה אנכי מגן לך) יב, א. ובהגהות ע"ז בלקו"ת לג"פ (פח, א. אוה"ת לך (כרך ד) תרצג, א ואילך).
54. ב"מ פו, ב. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 25.
55. וי"ל שזהו ב' הענינים "כדי להטיב לברואיו ויכירו גדולתו כו'" (ע"ח שער הכללים בתחלתו). וי"ל שזהו החידוש ד"יכירו גדולתו" על "בגין דישתמודעון לי'" (שבזהר פ' בא מב, ב), שהכוונה ב"בגין דישתמודעון לי'" (דמשמע (גם) בעל כרחו) – הוא שיהי' גילוי אלקותו ית' (וכדאיתא בע"ח בתחלתו (שער ההקדמות הקדמה ג') "שיתגלו שלימות כחותיו כו'" וממ"ש בע"ח שם "וכבר נתבאר טעם זה בספר הזהר .. וגם בפ' בא כו'", מובן שבכללות הו"ע אחד עם "בגין דישתמודעון לי'", וראה גם ד"ה יו"ט של ר"ה תרס"ו וד"ה שוקיו עמודי שש תש"ב פי"ח, אשר ענין "יתגלו כו'" הוא פירוש במאה"ז "בגין כו'") אבל ענינו של המקבל רצונו וכו' אינו נוגע בזה. משא"כ הכוונה ב"לברואיו ויכירו כו'" הוא – שהנבראים יכירו את גדולתו ית' ויזכו להיות מרכבה כו'. ועפ"ז יובן מה שהטעם בע"ח ושער ההקדמות שם הוא בנוגע לכללות ההתהוות, ואילו בשער הכללים שם "האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י"ס של העקודים שהיו בכלי א')" – כי טעם זה ד"יכירו גדולתו כו'" נשלם בהאצלת בחי' עקודים דוקא (ולא בהבחי' שלמעלה מזה) לפי שבעקודים הוא התחלת הכלים (ד"ה השם נפשנו בחיים תשכ"ד. ועיין המשך תער"ב ח"ב ע' א'קיט).
56. ס' מלחמות השם מאמר ו' ספט"ו – הובא ב"קיצורים והערות לתניא" ע' קב.
57. וזהו החידוש שב"סוף מעשה במחשבה תחלה" על "נעוץ תחלתן בסופן": "סופן" הכוונה לסיום וגמר ההשפעה, ובחי' זו נעוצה ב"תחלתן" – תחלת וראשית ההשפעה (וכנ"ל בפנים, שע"י המשכת האור עד למטה מטה – "סופן", מתגלה תוקפו הבלתי מוגבל), משא"כ "סוף מעשה" הו"ע קבלת ההשפעה, ובחינה זו מגעת ב"מחשבה תחלה" היינו תחלה אפילו לפני תחלת המחשבה – למעלה משרש ההשפעה (ד"ה השם נפשנו שם. וראה גם תו"ח שם פ"ב וג'). המשך תער"ב (שם ואילך). לקו"ש חי"ט ע' 384 ואילך.

עמוד 19

58. ראה בארוכה תו"ח שם פ"ג.
59. רש"י ר"פ וירא. וראה גם ב"ר פמ"ח, ט.
60. ראה ד"ה החודש הזה ש"ת פ"ג. ביוהשמע"צ תש"ח פכ"ז. ובכ"מ.
61. ורק שבהיותר תחתון שב(גג) יריעות הי' גם מין אחד של פשתן נוסף על ג' מיני צמר (רש"י תרומה כו, א). וי"ל שזהו ענין הממוצע שצ"ל בין דרגא לדרגא. וכן – סיום ותחתית הקרשים עמדו באדנים – דומם.
62. ולכאורה צע"ק מתקרת ביהמ"ק שהי' גבים ושדרות בארזים (מ"א ו, ט) – צומח. ולהעיר ממדות (פ"ד מ"ו) שע"ג זה הייתה מעזיבה מ(טיט)אבנים וסיד. ובתו"א ותו"ח שבהערה 64, ש"הכלונסאות של ארז שהי' בתקרה הם היו תמכין לבד לעיקר התקרה הנעשה מבחי' דומם", "להחזיק המעזיבה בלבד" (וראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ע' קמב, קמד, קמו). ולהעיר ג"כ מלקו"ת וסידור שבהערה 50, שהארזים בהתקרות היו שקועים. ע"ש. ואכ"מ.

עמוד 20

63. ראה מדות פ"ג מ"ח (כפי גירסת רוב המפרשים) כסף משנה לרמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ט. מפרשי המשנה שם בפ"א מ"ו. ועוד.
64. תו"א ר"פ ויגש. תו"ח שם פ"ח.
65. ראה גם תו"ח שם, שבביהמ"ק הי' הגילוי דסוף מעשה במחשבה תחלה (ראה לעיל הערה 57).
66. וזהו גם הטעם מה שהמשכן הי' דירת ארעי של הקב"ה וביהמ"ק דירת קבע (נסמן לעיל הערות 46; 47), כי כשהגילוי נמשך רק מלמעלה, אינו חודר בפנימיות כ"כ (ולהעיר מלקו"ת ויקרא (ב, ג־ד) שאתערותא דלעילא מצד עצמה – כשאין אחרי' מיד עבודה מלמטלמ"ע – אין לה קיום.
44.
67. תו"א שם. ובתו"ח שם: בדוגמא דלעתיד. ולהעיר מתניא פל"ו: ונודע שימוה"מ כו' מעין זה בשעת מ"ת.
68. המשך תרס"ו בתחלתו. ד"ה שוקיו שם פי"ט.
69. והטעמים שבזהר ובע"ח (דלעיל הערה 55) הם הקדמה והכנה להשלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים". כי ענין ה"דירה" הוא [לא רק שנמצא בה כל העצם, אלא גם] שהעצם נמצא בה בגילוי (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 35), ולכן צריך ל"הטיב לברואיו" ו"יכירו גדולתו" – בחי' הגילויים, כי ידיעה והכרה זו הם הכנה לגילוי העצמות. (ובדוגמת המבואר בלקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 214, שאהוי"ר, עם היותם בחי' גילויים, הם "דרכי הוי'" – לפי שעל ידם דוקא בא עצמותו ית' בגילוי, במעשה המצות. עיי"ש). וכמו שההתהוות, עם היות שהיא רק ביכולת העצמות, בכ"ז ההתהוות בפועל הוא מהאור וע"י התלבשותו בכלים (אגה"ק סי' כ' – קל, ריש ע"ב), כן גם השלמת הכוונה ד"דירה בתחתונים" – דירה לעצמותו, הוא ע"י (הקדמת "להטיב לברואיו" – אור, ו"יכירו גדולתו" – כלים. וי"ל בדא"פ שזהו ג"כ הסדר ב"ושכנתי בתוכם": משכן – אור, ביהמ"ק (דשלמה) – כלי, וביהמ"ק דלעתיד – דירה לעצמותו.

עמוד 21

70. והנפקותא שמזה בעבודת האדם: באם כל ענין ההתהוות הי' מצד הטעם, הרי ישנו איזה ענין ותפיסת מקום להבריאה, בזה שהיא משלמת את הכוונה. ובמילא – תפיסת מקום גם להאדם העובד, בזה שהוא הוא המשלים כוונה זו. אבל מצד אמיתית ענין ההתהוות שהוא רק לפי שכן עלה ברצונו ית' – נתאווה, הרי אין שום יחס ותפיסת מקום להבריאה, וכל ענינה הוא רק מה שעצמותו ית' נתאווה כו'. ובמילא, עשיית הדירה הוא דוקא ע"י שלילת וביטול הרגש המציאות בתכלית (שלא יחשוב האדם: והרי דבר אני בזה שהשלמתי את הכוונה) – כי כל ענין ה"דירה בתחתונים" אי"ז שצריך אליו כ"א לפי שנתאווה כו' וראה להלן הערה 75.
71. וגם מזה שהכוונה דדירה בתחתונים הוא בעצמותו ית' שלמעלה מכל הגילויים [שהרי גם האור שבבחי' גילוי מן העצם הוא בשביל כוונה זו (ד"ה ועשית ח"ש תרע"ג. אנכי ה"א תש"ג פ"ג)], מובן שמה שמתאווה כו' הוא רק מצד רצונו ובחירתו ית' ולא מצד טעם – כי עצמותו ית' הוא שלילת כל התוארים ואין שייך בו שום נטי' ח"ו.
72. ולבד זאת שעל ענין זה אין צורך להביאור דנתאווה כו' (מכיון שיש ע"ז טעם), הרי מצד המעלה והשלימות שבזה, אי אפשר שתושלם בו הכוונה דנתאווה כו' דירה. כי ענין הדירה הוא דירה לעצמותו כביכול, והרי הרגש המעלה והשלימות "סותר" ל"גילוי" העצמות (ראה הערות שלפנ"ז).
44.

עמוד 22

73. ובזה יובן מה שאמרו (שבת קיט, ריש ע"ב. שו"ע אדה"ז ר"ס רסח) "כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", ובחדא"ג מהרש"א שם: "כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מע"ב (ראה שו"ע שם סי"ב) והרי הוא נעשה שותף עם הקב"ה כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו" – דלכאורה תמוה: האדם ע"י עדותו פועל רק שיוודע עשייתו, אבל אינו מחדש מאומה במע"ב, ואיך הוא שותף להקב"ה שבורא את מע"ב? – כי שהנברא יכיר גדולתו (הגדולה זו בע"ב. ברכות נח, סע"א) הוא חידוש גמור, כנ"ל. (ועל פי זה, ההעדאה ד"ויכולו" הוא כענין עדי קיום (שלולא עדותן השטר בטל), שע"י עדותם מקיימים – עושים את המציאות). ומה שאמר "מעלה עליו הכתוב" – י"ל לפי שהכח לחידוש זה בא בעצמותו ית' (כדלהלן בפנים ובהערה 79). ועוד ענין בזה: קליפות וסט"א הם מציאות דהעדר (תורת שלום ע' 134 ואילך). ובמילא, ע"י העבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא, נעשה חידוש בהבריאה, שנעשה מ"העדר" – "מציאות". ועפי"ז מובן הלשון "שותף כו' במע"ב", שמפשטות הלשון מוכח שהאדם פועל במע"ב גופא (בהמציאות דשמו"א).
74. וכמ"ש (איוב יד, טו. וראה שמו"ר ספל"ו. ויק"ר רפל"א) למעשה ידיך תכסוף. ואף שגם במשכן ומקדש אמרו (כתובות ה, סע"א) "גדולים מעשה צדיקים", ומבואר בד"ה גדולים מעשה צדיקים תרפ"ה פ"ז, שהעילוי ד"מעשה צדיקים" הוא מצד ענין ההתחדשות שבביטול היש לאין וראה גם שמו"ר שם, ש"למעשה ידיך תכסוף" קאי על עבודת המשכן), בכ"ז, מכיון שהמשכת הקדושה במשכן ומקדש אינו בתחתונים ממש (המלאים קליפות וסט"א), הרי המשכה זו אינה התחדשות כ"כ (ובדוגמת המבואר בד"ה תקעו תרס"ז (בהמשך תרס"ו. וראה גם ד"ה אחרי תרס"ו) שהבירורים שבדרך מלמעלמ"ט, מכיון שהם מצד המשכת האור, אי"ז ענין ההתחדשות), ובמילא אי"ז אמיתית הענין ד"מעשה צדיקים" (עבודת האדם). ולהעיר מפרש"י עה"פ (בשלח טו, יז) מקדש אד' כוננו ידיך: "ואימתי יבנה בשתי ידים .. לעתיד לבוא כו'" – והרי מה ש"גדולים מעשה צדיקים" למדו (כתובות שם) ממ"ש כוננו ידיך.
75. ואף שעשיית דירה זו באה רק ע"י עבודת האדם, מ"מ אין בה שום עירוב של הרגש מציאותו (ראה לעיל הערה 70). ובדוגמת המבואר בד"ה אחרי הנ"ל בענין מעלת עבד פשוט על עבד נאמן, שעבודת עבד הפשוט דוקא היא התחדשות גמורה הבאה בכח עצמו, ועם זה [ואדרבה, הא בהא תליא] כל העבודה נקראת על שם האדון, כי עבד (הפשוט) אינו מהות בפני עצמו כלל. עיי"ש בארוכה. וגם מזה שהדירה היא לעצמותו (כדלהלן הערה
77. מובן שביטול זה הוא נעלה יותר מהביטול שבעבודה שמצד הגילויים. כי הביטול שמצד בחי' הגילויים הוא רק "דכולא קמי' כלא חשיב", והביטול שמצד העצמות הוא הביטול ד"אין עוד" (ד"ה ולקחתם לכם תרס"א. אם בחוקותי תרס"ז).

עמוד 23

76. וכמו שהתהוות התחתונים אינו מצד הטעם [וכמבואר בהמשך תרס"ו (בתחלתו) ותש"ב שם, שמצד הטעמים שבזהר וע"ח, א"צ להיות התהוות עולמות בי"ע, ובפרט – התהוות עוה"ז], כן גם אמתית ענין גילוי (אלקות) שבהם, אינו מצד טעמים אלו. כי מכיון שהתהוות עולמות התחתונים אינו מצד [הטעמים שבבחינת] הגילויים, הרי הגילויים דערלאנגען© ניט בהם. ועפ"ז יובן מה שביהמ"ק הוצרך להיות (לכתחילה) מאבנים דוקא – אף שהחידוש שבביהמ"ק (על המשכן) הוא מה שהתחתון נעשה כלי לאלקות (כנ"ל סעיף ח'), והרי "לבנים" הם יותר "תחתון" מאבנים והי' צ"ל הבנין בלבנים מצד הענין בהם שאינם אבנים (כ"א למטה מהם) – כי בחי' הגילוי שבביהמ"ק לא הי' יכול להיות נמשך בלבנים בענינם הנ"ל – כיון שבזה ה"ה מסטרא דמסאבותא (להעיר מתניא רפ"ז דהאוכל סתם לא עדיפי כו' שבקליפות וסט"א כו' שבעוה"ז כו' רובו ככולו רע כו'), ואף ש"אם לא נמצאו אבנים בונין בלבנים", הרי זה בנין (והמשכה בבחי') "לבנים" בדרגתם שהם (כמו) אבנים (ראה בתניא שם שמסיים רק מעט טוב מעורב בתוכה). ולהעיר מהמבואר בהמשך מצה זו תר"ם פ"ס בענין המעלה דנ"ח (שמצותה להניחה על פתח ביתו מבחוץ) על לימוד התורה – אף שגם בה נאמר "ובלכתך בדרך" – שמכיון ש"בלכתך בדרך" הוא בשוה ל"בשבתך בביתך", אי"ז הענין דהמשכת האור ברה"ר, טורי דפרודא, כבנר חנוכה. עיי"ש.
77. וגם ה"דירה" שנעשית בתחתונים היא דירה לעצמותו. וכמבואר בנדו"ז בכ"מ שבדירה נמצא כל העצם.
78. אגה"ק סי' כ' (קל, ריש ע"ב).
79. ראה גם ד"ה תקעו תרס"ז, שהכח שבנשמות שלמטה (בחי' עבדים פשוטים) לברר את טבע החומרי הגמור דנה"ב – שהיא "התחדשות גמורה כחידוש יש מאין" – הוא מצד כח העצמות שביכלתו להוות מאין ליש. עיי"ש.
80. רש"י נח יא, ג (ולהעיר מפרש"י פרשתנו ה, ז). תו"א עז, סע"ג ואילך.
81. שהשעבוד בגלות מצרים "בלבנים" הוא תיקון להחטא דדור הפלגה (מקומות שנסמנו לעיל הערה 22. אוה"ת שמות ע' כד. זאת חנוכת תר"ם פי"ד).
26.
82. תו"א שם.

עמוד 24

83. תוד"ה תורה (פסחים ל, ב) וד"ה אלא (זבחים צו, א). וראה רמב"ם הל' כלים פ"א ה"ו וי"ג, רפט"ו. ועוד.
84. ועד"ז בלבנים. וגם האדם (שהוא העושה את הדירה), הרי יסודו הוא מעפר, ולכן אין שום תקנה להחומריות שלו [ולהנטיות שיש בו למדות רעות – יותר מבבע"ח, מצד חומר גופו (קונט' ומעין מט"ו פ"ב)] רק ע"י שריפה – ביטול ישותו, בדוגמת כלי חרס שאין מועלת לו הגעלה ורק צריך שריפה באש. ועיין לקו"ת בחוקותי ד"ה ואפו (מ"ח, ג).
85. נסמן לעיל הערה 32.
86. ד"ה קול דודי תש"ט בתחלתו. וראה ב"ר פט"ז, ד.
87. תניא רפל"ז.
88. רע"מ (בזח"ג קנג, א). ועוד. – הובא ונת' בתו"א ריש פרשתנו, תו"ח ואוה"ת שם. השייכות ד"לבון הלכתא" לב' הענינים דלבנים הוא – לפי שגם ב"לבון הלכתא" ישנם שני הענינים שבעשיית לבנים: (א) בירור וליבון ההלכות הוא ע"י הסרת והתשת כח הקליפות המעלימים ומכסים על ההלכות (ראה אגה"ק סכ"ו – קמד, ב ואילך), (ב) ע"י לבון ההלכות, מתחדשים גם ענינים חדשים (ראה אגה"ק שם, ד"ה אשריכם ישראל וד"ה לך לך תרס"ז).
89. תו"א שם.

עמוד 25

90. תניא פל"ו. זח"ג קכה, רע"א (וכבר העירו מזח"א קלט, א). רמב"ם סוף הל' מלכים. עבוה"ק ח"ב פל"ט.

מצוטט ב־36 עמודים

לקוטי שיחות 9

כרך ט ‹ ראה ‹ שיחה א ‹ 94 לקו"ש ח"ו ע' 16
כרך ט ‹ האזינו ‹ שיחה א ‹ 212 לקו"ש ח"ו ע' 17
כרך יד ‹ עקב ‹ שיחה א ‹ 44 לקו"ש ח"ו ע' 22
כרך יד ‹ ראש השנה ‹ שיחה א ‹ 123 לקו"ש ח"ו ע' 21
כרך טו ‹ ויצא ‹ שיחה ג ‹ 248 לקו"ש ח"ו ע' 21
כרך טז ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה א ‹ 491 לקו"ש ח"ו ע' 25
כרך כ ‹ הוספות - מאמרים ושיחות חורף תשל"ח ‹ שיחה ג ‹ 284 לקו"ש ח"ו ע' 21
כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה טז ‹ 430 לקו"ש ח"ו ע' 22
כרך כז ‹ הוספות - שיחות בקשר לתקנת לימוד הרמב"ם ‹ שיחה ג ‹ 254 לקו"ש ח"ו ע' 21

תורת מנחם 16

ב - שנת תשי"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. ר"ד בעת קבלת-פנים* - ז' אדר-ראשון ה'תשי"א לקו"ש ח"ו ע' 23
ה - שנת תשי"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשי"ב. לקו"ש ח"ו ע' 21
מג - שנת תשכ"ה - חלק שלישי ‹ בס"ד. ש"פ קדושים, ו' אייר (מאמר א), ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ו ע' 17
מג - שנת תשכ"ה - חלק שלישי ‹ בס"ד. ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ו ע' 21
לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"א* לקו"ש ח"ו ע' 17
מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. י"ב תמוז, ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ו ע' 19
מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ו ע' 19
מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"ו ע' 13
נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ו ע' 21
נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ו ע' 19
סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ יום ב' דראש השנה, ה'תשל"א לקו"ש ח"ו ע' 21
סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ו ע' 21
סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ יום ב' דחג השבועות (מאמר ב), ה'תשל"ב לקו"ש ח"ו ע' 19
סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ נשא, י"ד סיון, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ו ע' 21
סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ו ע' 21
עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי ‹ שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש ח"ו ע' 25

מאמרים מלוקטים 5

חלק א ‹ בס"ד. יום שמחת תורה ה'תשמ"א לקו"ש ח"ו ע' 24
חלק א ‹ בס"ד. מוצאי שבת בראשית - בחדרו - ה'תשל"ח לקו"ש ח"ו ע' 22
חלק ג ‹ בס"ד. י"א ניסן ה'תשל"ח לקו"ש ח"ו ע' 21
חלק ג ‹ בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"א לקו"ש ח"ו ע' 17
חלק ד ‹ בס"ד. יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ו ע' 19

כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1

הוספות ‹ ס לקוטי שיחות ח"ו ע' 17

תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 5

תרל"ט ח"א ‹ מאמרים ‹ [ששים המה מלכות] אך הנה כו' זית רענן יפה כו' ‹ קיח לקו"ש ח"ו ע' 15
תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ ויראו את אלקי ישראל ‹ קעב לקו"ש ח"ו ע' 15
תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ [מטה עוזך] ‹ ש לקו"ש ח"ו ע' 21
תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ [אם בחוקותי] ‹ שלה לקו"ש ח"ו ע' 21
‏תרל"ט ח"ב ‹ מאמרים ‹ ולא אבה כו' ‹ תקח לקו"ש ח"ו ע' 21