ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ה

314

(הנחה בלתי מוגה)

אם

בחוקותי תלכו וגו' ⁶¹⁶ , ומבואר בלקו"ת ⁶¹⁷ שבחוקותי הוא מלשון חקיקה, כלשון חז"ל ⁶¹⁸ חוקות שחקקתי לכם כו', והפירוש דבחוקותי תלכו הוא, שענין ההליכה הוא בבחי' אותיות החקיקה דוקא.

ב) ויש

להקדים תחילה ביאור החילוק שבין אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה ⁶¹⁹ , שבאותיות הנכתבים בדיו על הקלף, הנה הדיו הוא דבר בפני עצמו, ואינו מגופו ומהותו של הקלף, משא"כ אותיות שנחקקים ונחרצים ע"ג אבן טוב, הרי הם מעצמיותו ומהותו של האבן טוב, ומגופו ממש יחשבו. והגם שמ"מ אינו דומה לכמו שהי' האבן טוב מצד עצמו, קודם החקיקה, שמתחלה הי' פשוט בלא ציור אותיות כלל, וע"י החקיקה נולדו בו אותיות, וא"כ הרי צורות אותיות אלו אינן עצמות ומהות האבן טוב שמופשט מכל צורה ממש, מ"מ, אותיות אלו הם חרותים וחקוקים בגוף האבן טוב ממש, והם מגופו ומהותו, מיני' ובי' (וכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו ⁶²⁰ פרטי הענינים בזה, כפי שהם בהנמשל). והנה, כשם שישנם אותיות הכתיבה ואותיות החקיקה הגשמיים, יש דוגמתם ברוחניות באותיות שבנפש המדברת שבאדם. יש אותיות שהם נפרדים מהנפש, וכמו אותיות הדיבור שהם מבחי' קול והבל הלב הגשמי, שנחשב כמו דבר זר ממש לגבי מהות ועצמות הנפש. וכמו"כ אותיות המחשבה, שחושב מה שמדבר וחושב האותיות עצמן, שזהו בחי' מחשבה תתאה, הנה אע"פ שהם רוחניים יותר ממהות הקול הגשמי, מ"מ, בנקל לצייר שאין זה כלל מערך מהות רוחניות הנפש, והרי זה כמו אותיות הכתיבה, שהדיו הוא דבר זר ואינו ממהות הקלף כלל. אך יש בנפש גם דוגמת אותיות החקיקה. ויש בזה כמה מדריגות. החל מבחי' מחשבה עילאה, דהיינו, שחושב השכל ולא האותיות, שגם במחשבה זו יש בחי' אותיות (שהרי אי אפשר להיות גילוי השכל אפילו במוח האדם

315

עצמו בלי אותיות), רק שהאותיות כלולים בתוך השכל ממש, ואינם דבר נפרד חוץ מהשכל (כמו במחשבה תתאה שיצאו האותיות להיות מורגשים בפני עצמם), אלא הם דבר א' עם השכל, שהרי אינו חושב כלל האותיות, רק שחושב השכל ממש, אלא שבו נמצאו ובו היו האותיות. ולמעלה מזה, כפי שהאותיות כלולים בשכל הנעלם וקדמות השכל (שלמעלה משכל הגלוי), שזהו כח המשכיל. ועד כפי שהאותיות הם בעצם הנפש, שעז"נ ⁶²¹ שהנפש מלאה אותיות. והן אמת שמהות ועצמות הנפש ממש היא למעלה מעלה ממהות צורת האותיות, כי האותיות הם רק בחי' אחרונה שבה, אך מ"מ, עכ"פ היא בחי' אחרונה שבמהותה ועצמותה ממש, ולא תוספת מהות אחר. וה"ז כמשל אותיות החקוקים בהאבן טוב, שהאבן טוב מצד עצמו פשוט בתכלית ולמעלה מתמונת אותיות, וכשחוקקים בו אותיות נחשך קצת העצם הפשוט, אמנם מ"מ אין כאן מהות אחר כו'.

וע"פ

מארז"ל ⁶²² תלת קשרין אינון, קוב"ה ואורייתא וישראל, וישראל מתקשראן באורייתא וכו', הרי כשם שבתורה יש ב' הבחי' דאותיות הכתיבה ואותיות החקיקה, שהו"ע תורה שבכתב שנתלבשה באותיות הכתב בדיו על הקלף, והאותיות שבלוחות (מכתב אלקים חרות על הלוחות ⁶²³ ), כמו"כ יש ב' הבחי' דאותיות הכתיבה ואותיות החקיקה בכל נפש אלקית, וגם למעלה. והענין בזה, דהנה, בחי' אותיות החקיקה למעלה הו"ע גליף גליפו בטהירו עילאה ⁶²⁴ , פי', טהירו עילאה הוא מלשון כעצם השמים לטוהר ⁶²⁵ , דהיינו, בחי' התגלות הארה מא"ס ב"ה, והתהוות בחי' הכתר (בחי' אריך אנפין ובחי' עתיק יומין) מהארה זו נקרא גליף גליפו, שהו"ע החקיקה, להורות שבחי' הכתר מתאחד בתכלית באור א"ס, ולכן נמשל לחקיקה, שהיא כאילו אין כאן שום דבר נוסף כלל זולת המהות שהי' קודם החקיקה, והיינו לפי שבחי' הכתר היא עדיין מכלל עולמות הא"ס. משא"כ התהוות ע"ס דאצילות, חכמה וחסד כו', הרי כיון שאור א"ס לאו מכל אינון מדות איהו כלל ⁶²⁶ , לכך נמשלו לאותיות הכתיבה, שהדיו הוא דבר זר, רק שנתאחד עם הקלף. ועד"ז בנש"י, ששרש הנשמה בבחי' המחשבה (לא רק בחי' מחשבה עילאה, בחי' בינה, אלא בחי' מחשבה סתימאה שלמעלה מחו"ב דאצילות, בחי' גליף גליפו

316

בטהירו עילאה, שעז"נ ⁶²⁷ נשמה שנתת בי טהורה היא, שנמשכה מבחי' טהירו עילאה) הו"ע אותיות החקיקה, וכפי שירדה למטה הרי היא בבחי' אותיות הכתיבה.

וזהו

בחוקותי תלכו ⁶²⁸ , שענין ההליכה בבחי' מהלך בלתי שיעור וגבול בבחי' א"ס (שזהו אמיתית ענין ההליכה) הוא בבחי' החקיקה דוקא, שזוהי מדריגת נש"י ששרשם מבחי' אותיות החקיקה (כנ"ל), ולכן נקראים בשם מהלכים, כמ"ש ⁶²⁹ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, והיינו, שמלאכים (ששרשם מבחי' אותיות הדיבור שהם בדוגמת אותיות הכתיבה) נקראים עומדים, דאף שגם במלאכים ישנו ענין של עלי' מדרגא לדרגא, וכמ"ש גבי מלאכים ועוף יעופף ⁶³⁰ , שיכולים לעוף ולעלות בעילוי עד רום המעלות ⁶³¹ , הרי זו עלי' שבערך ובהדרגה, ולכן נקראת בשם עמידה לגבי אמיתית ענין ההילוך שהוא בבחי' בלי גבול ⁶³² , ששייך דוקא בנשמות מצד שרשם בבחי' אותיות החקיקה ⁶³³ , ולכן עלייתם היא בבחי' בלי גבול, עד שיהיו לאחדים ממש במקורם ושרשם כפי שחקוקים באור א"ס.

ג) ומוסיף

בלקו"ת ⁶³⁴ לבאר המשך הכתוב (אם בחוקותי תלכו) ואת מצוותי תשמרו: אבל מחמת גשמיות הגוף לא תעמוד ולא תקום החקיקה וההילוך הזה (בחוקותי תלכו) בלתי שמירת כלי, אשר ע"י כלי זו תכון לעד, ע"כ נאמר אחר זה ואת מצוותי תשמרו, כי, רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים דמלכא ⁶³⁵ , כמו האבר שהוא כלי אשר בו נמשך חיות ממקור החיות אשר שורה במוח, וכך המצוה היא כלי להמשכת אורו ית'.

ויש

לקשר זה עם המבואר בלקו"ת בהתחלת ספר ויקרא ⁶³⁶ [כמנהג ישראל לקשר סיום ספר בתחלתו, כיון שנעוץ סופן בתחלתן ⁶³⁷ ], בענין אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, שכאשר יש אתעדל"ע שנמשכת מלמעלה, הנה במעט זמן יכלה כח התעוררות זאת, וגם כאשר נתעורר נפשו מזה, הנה יוכל להיות חולף ועובר ההתפעלות, ואין לה קיום, כי בהסתלק הארה עליונה זו שאינה מאירה רק בעת רצון, אזי הי' כלא הי' ההתפעלות, מאחר שלא היתה רק בסיבת הארה עליונה, לכן בהסתלק

317

האור בטילה האהבה שנסתעף ממנה. והעצה לזה, שכאשר יש עת רצון שנמשך מלמעלה התעוררות להעיר את נפש האדם, הנה תומ"י יתחיל האדם לעורר אתעדל"ת, ואזי יהי' דבר המתקיים (ועד"ז בלקו"ת בפרשתנו (סוף ספר ויקרא), שהחקיקה וההילוך שמצד שרש הנשמה הוא ע"ד הענין דאתעדל"ע, והעבודה דקיום המצוות שהיא בדוגמת שמירת כלי שעי"ז תכון לעד, היא ע"ד האתעדל"ת שפועלת שהאתעדל"ע תהי' דבר המתקיים).

ד) ובעומק

יותר יש לומר, שענין מצוותי תשמרו הוא לא רק שמירת כלי שעי"ז תכון לעד החקיקה וההילוך, אלא עוד זאת, שע"י ענין העבודה (מצוותי תשמרו) באים למדריגה נעלית יותר גם מענין החקיקה שמצד שרש ומקור הנשמה (כדלקמן). וזהו שהסדר בתורה הוא שתחילה נאמר בחוקותי תלכו, ואח"כ נאמר מצוותי תשמרו, כיון שזוהי מדריגה נעלית יותר, בבחי' מעלין בקודש ⁶³⁸ . ועד"ז בענין אתעדל"ע ואתעדל"ת, שפעולת האתעדל"ת היא לא רק שהאתעדל"ע תהי' דבר המתקיים, אלא עוד זאת, שיש מעלה באתעדל"ת גם לגבי האתעדל"ע. והיינו, שאף שהאתעדל"ע שנמשכת מלמעלה מצד עצמה היא ממדריגה נעלית ביותר שאין מעשה התחתונים מגיע שם ⁶³⁹ , והמשכה זו היא רק מצד כי חפץ חסד הוא ⁶⁴⁰ , מ"מ, יש עילוי גדול יותר באתעדל"ת ⁶⁴¹ (וזהו הטעם הפנימי שאתעדל"ת פועלת קיום באתעדל"ע, אף שלכאורה הרי כשם שאין צורך באתעדל"ת כדי להמשיך את האתעדל"ע, כך לא יהי' צורך באתעדל"ת כדי לפעול קיום באתעדל"ע, כיון שזוהי מדריגה שבה לא נוגע מעשה התחתונים, ונמשכת רק מצד כי חפץ חסד הוא).

ה) ויובן

בהקדם המבואר בלקו"ת בסיום פרשתנו ⁶⁴² (שזהו גם סיום ספר ויקרא) בפירוש מארז"ל ⁶⁴³ דע מאין באת ולאן אתה הולך, ששרש הנשמה (מאין באת) הוא מבחי' אין, דהיינו בחי' החכמה, כמ"ש ⁶⁴⁴ והחכמה מאין תמצא, ולאן אתה הולך, אן נופל על מקום, כמו אנה פניך מועדות ⁶⁴⁵ , אנה אתם הולכים, והיינו, כי עיקר הגמול בתחיית המתים שהוא בעוה"ז במקום גשמי. ולכאורה תמוה, ששרשו מאין, חכמה, והולך לאן, מקום גשמי [והיינו, שהרי ידוע שירידת הנשמה היא לצורך עלי',

318

ואיך יתכן שלאחרי הירידה מבחי' אין (שורש הנשמה) יהי' השכר (העלי') של הנשמה בבחי' אן, בחי' מקום, שלמטה מבחי' אין]. אלא כי זהו ע"י גילוי אור א"ס דקמי' רוחניות וגשמיות שוין, ע"כ יהי' הגילוי בגשמיות עוה"ז, דירה בתחתונים. וזהו ולפני מי אתה עתיד כו', בחי' מי ברא אלה ⁶⁴⁶ , זהו בחי' גבוה, כמ"ש ⁶⁴⁷ מי יתן כו' והיינו בחי' ע"ק כו'.

והענין

בזה, שדוקא בעבודת האדם נשלמת כוונת העצמות (שלמעלה באין ערוך מבחי' האין דחכמה) שנתאווה ⁶⁴⁸ להיות לו ית' דירה בתחתונים ⁶⁴⁹ , נתאווה דייקא, שזהו גם מ"ש בלקו"ת הנ"ל "והיינו בחי' ע"ק כו'", כי עתיק הוא בחי' התענוג שלמעלה, נתאווה ⁶⁵⁰ . וכיון שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים היא בבחי' אן, מקום גשמי דוקא, הנה גם שכר העבודה הוא בבחי' מקום גשמי (לאן אתה הולך), כידוע שהשכר הוא במקום העבודה. וזהו גם הביאור במעלת אתעדל"ת שפועלת גם בהענינים שהם מצד כי חפץ חסד הוא, שזהו לפי שעבודת האדם מגעת למעלה גם מבחי' כי חפץ חסד הוא, כי, כל ההמשכות מלמעלה הם בחי' אורות וגילויים, ואילו בעבודת האדם מתבטאת כוונת העצמות , שלמעלה אפילו מאתעדל"ע שמצד כי חפץ חסד הוא [וזהו גם הטעם שאדם רוצה בקב שלו ⁶⁵¹ , היינו, שהרצון והתענוג (פנימיות הרצון) ⁶⁵² של האדם הוא בדבר שבא ע"י עבודה ויגיעה דוקא, כי, כוונת העצמות (נתאווה כו') מתבטאת דוקא בענינים שבאים ע"י עבודת האדם (ולא בענינים שמקבל מלמעלה בחסד חנם), ולכן רק בהם יש גם לאדם התענוג דעצם הנפש]. וכיון שאתעדל"ת (עבודת האדם) מגעת בהעצמות, למעלה משינויים (דלא כבבחי' אורות וגילויים שבהם שייך שינויים), לכן ה"ה פועלת קיום באתעדל"ע. ובזה יובן מה שלאחרי הביאור בלקו"ת ר"פ ויקרא שדוקא ע"י אתעדל"ת "יהי' דבר המתקיים", ממשיך לבאר ⁶⁵³ שע"י עבודת האדם באים לבחי' כי לא אדם הוא ⁶⁵⁴ (שזוהי בחי' שלמעלה משינויים ⁶⁵⁵ ), כי זהו הטעם הפנימי לכך שאתעדל"ת פועלת קיום באתעדל"ע.

וזהו

גם הקשר שבין תחלת וסיום הלקו"ת דספר ויקרא, שבשניהם מדובר אודות מעלת העבודה. אלא שבתחלת הספר מדובר אודות

319

מעלת העבודה בזמן הזה, שהענין דאתעדל"ת מגיע בבחי' שלמעלה גם מהאתעדל"ע שמצד כי חפץ חסד הוא, ולכן דוקא האתעדל"ת פועלת קיום באתעדל"ע. ובסיום הספר מדובר אודות שכר העבודה שיתגלה לעתיד לבוא בתחיית המתים ⁶⁵⁶ , שהשכר יהי' במקום העבודה, בבחי' אן, מקום גשמי, ושם דוקא יומשך גילוי העצמות, למעלה מבחי' אין (שרש הנשמה).

ו) ויש

לקשר זה גם עם המבואר בסיום ההוספות (נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – גם ב"סופן" של ההוספות ) ללקו"ת ספר ויקרא ⁶⁵⁷ , בענין יוהכ"פ וסוכות. דהנה, מבואר שם ⁶⁵⁸ שביוהכ"פ כתיב ⁶⁵⁹ שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם, ולכאורה אינו מובן, דהרי בשבת מצוה להתענג במאכל ומשתה ⁶⁶⁰ , וא"כ, יוהכ"פ שהוא שבת שבתון, שהוא למעלה מבחי' שבת, מדוע אמר הכתוב ועניתם את נפשותיכם. אלא הענין, כי שבת היא המשכת מוחין דאבא, היינו בחי' חכמה הנק' עדן, והתענוג המתלבש בחכמה הרי הוא עד"מ התלבשות והרכבת התענוג שנתלבש להיות התענוג מן החכמה, וע"כ גם למטה המצוה להתענג במאכל ומשתה כו'. אבל בחי' שבת שבתון דיוהכ"פ הוא גילוי ממקור התענוגים שלמעלה מהחכמה, שאין התענוג מדבר שחוץ ממנו, אלא הוא תענוג עצמי הבלתי מורכב ⁶⁶¹ . ולאחרי יוהכ"פ, הנה עי"ז בסוכות (ושמע"צ ⁶⁶² ) נמשך להאיר במקיפים ואח"כ גם בבחי' פנימיות, להיות בחי' דע ⁶⁶³ את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה כו' [ולהעיר, שסיום הספר בתיבות "ונפש חפצה כו'" ⁶⁶⁴ , חפצה דייקא, שהו"ע פנימיות הרצון ⁶⁶⁵ , תענוג, הוא ע"ד סיום פ' בחוקותי בתיבות "והיינו בחי' ע"ק כו'", כי עתיק הוא בחי' (עצמות) התענוג].

וע"פ

הידוע ששמע"צ הוא בחי' השמן ⁶⁶⁶ והעסענציע ⁶⁶⁷ של כל חודש תשרי, צ"ל שהענין דנפש חפצה שב(סוכות ו)שמע"צ הוא למעלה מהתענוג הבלתי מורכב דיוהכ"פ. ולכאורה, איך אפשר שהתענוג דסוכות

320

ושמע"צ, שאז יש אכילה ושתי' גשמיים, יהי' נעלה יותר מהתענוג דיוהכ"פ, שאז מופשטים מאכילה ושתי'. אך הענין הוא, שזהו מצד מעלת העבודה בבחי' אן, מקום גשמי דוקא, ועד להתעסקות באכילה ושתי' גשמיים, שדוקא בזה ישנו תענוג העצמות (כנ"ל), ובמילא יש בזה גם התענוג דעצם הנפש. והיינו, שהתענוג הבלתי מורכב דיוהכ"פ, שאין התענוג מדבר שחוץ ממנו, הוא בדוגמת אותיות החקיקה שבנפש, שאף שאינם דבר נפרד חוץ מהנפש, כמו אותיות החקוקות על אבן טוב, שאינם דבר נפרד מהאבן טוב, אלא מעצמיותו ומהותו של האבן טוב, הרי אין זה כמו הפשיטות של האבן טוב מצד עצמו שהוא מופשט מכל צורה ממש (כנ"ל ס"ב). ואילו התענוג (נפש חפצה) שבסוכות ושמע"צ הוא תענוג עצמי דעצם הנפש ממש, בדוגמת הפשיטות של האבן טוב עצמו כפי שהוא מופשט מכל צורה ממש.

ז) ועפ"ז

יובן גם מ"ש בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, שע"י ענין העבודה (מצוותי תשמרו) מגיעים למדרגה נעלית יותר אפילו מענין החקיקה (בחוקותי) שמצד שרש הנשמה, כי, שרש הנשמה היא בבחי' אותיות החקיקה, גליף גליפו בטהירו עילאה, שאף שבחי' זו מתאחדת בתכלית באור א"ס, כאילו אין כאן שום דבר נוסף כלל, הרי אין זה כמו פשיטות העצמות שלמעלה גם מהציור דאותיות החקיקה (כנ"ל ס"ב). וכדי להגיע לפשיטות העצמות שלמעלה גם מענין החקיקה, הרי זה דוקא ע"י ענין העבודה למטה (מצוותי תשמרו), בקיום המצוות בדברים גשמיים, בעוה"ז הגשמי, בחי' אן, שבו דוקא נשלמת כוונת העצמות להיות לו דירה בתחתונים. ומזה מובן גם בנוגע לענין ההילוך (תלכו), שההילוך שמצד שרש הנשמה בבחי' החקיקה, עם היותו באין ערוך למדריגת המלאכים, הרי זה עדיין בהגבלה, כיון שגם בחי' החקיקה אינה כמו פשיטות העצמות. ואילו אמיתית ענין ההילוך ללא הגבלה כלל הרי זה דוקא ע"י העבודה למטה, וכלשון המשנה: ולאן אתה הולך, שדוקא בבחי' אן, מקום גשמי, נעשה אמיתית ענין ההילוך ⁶⁶⁸ .

ח) וע"י

בחוקותי תלכו, ההילוך שמצד בחי' חקיקה, שורש הנשמה, שהוא בדוגמת אתעדל"ע, וההילוך שנעשה ע"י מצוותי תשמרו, העבודה בקיום המצוות למטה, אתעדל"ת, באים למ"ש בסיום

321

הפרשה ⁶⁶⁹ : והתהלכתי בתוככם, דהיינו ב' בחינות הילוך, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ⁶⁷⁰ , ובאופן ששניהם מתאחדים יחד, שלכן נאמרו בתיבה אחת (והתהלכתי), ועד לקיום היעוד ואולך אתכם קוממיות ⁶⁷¹ , שהם ב' קומות ⁶⁷² , קומת המשפיע וקומת המקבל, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע ⁶⁷³ , וב' הקומות יהיו נכללים בקומה אחת ⁶⁷⁴ , שזהו שכר העבודה דבחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו שיתגלה בגאולה העתידה, בקרוב ממש.

______ ● ______