6
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הוא קראו א־ל29, והמעלה הייחודית שבכל יהודי כשלעצמו. משום כך צריכה החיבה לישראל להתבטא בשני דברים: על ידי "מנאן" מובעת החיבה לכל יהודי מצד נקודת היהדות שבו, ועל ידי "בשמותם" מתבטאת החיבה לכל יהודי מצד מעלתו המיוחדת.
י. "מנאן בשמותם" – גילוי העצם בכוחות הגלויים
פירוש רש"י מכיל גם "יינה של תורה"30, ובכך ש"להודיע חיבתן" מתבטא גם על ידי "מנאן בשמותם", יש רעיון מעניין של פנימיות התורה, אשר לפי הסבר זה יובנו מספר דיוקים שאינם ברורים כל כך בפשטות.
"מנין" ו"שם" מצביעים שניהם על עצם הדבר, שמעל להגדרתו בצורה:
ב"מנין" הרי נמנים כולם בשווה, הגדול שבגדולים אינו נחשב במנין ליותר מאחד, והפחות שבפחותים אינו פחות מאחד, כי מן הגדול שבגדולים ועד הפחות שבפחותים הם מצד עצם הנשמה "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"31.
גם "שם" קשור לעצם הדבר, שמעל לכוחות הגלויים32, ולכן נקרא האדם באותו שם במשך כל ימי חייו, למרות השינויים המתרחשים בכוחותיו הגלויים במשך שנות חייו.
אך כיון שעבודתו של היהודי צריכה להיעשות בכוחותיו הגלויים, ונתינת הכוח המאפשרת לכוחות הגלויים לבצע כראוי את עבודתם נובעת דוקא מכך שמאירה בהם העצמיות (כדלהלן בסעיף יד), לכן יש צורך "להודיע חיבתן", שהחיבה שמצד העצם, שמעל לגילויים, תהיה בהתגלות – להודיע. וגילוי החיבה שמצד העצם היא על ידי "מנאן בשמותם": על ידי ספירתם וקריאת שמותיהם בגלוי מתגלית העצמיות הקשורה למנין ולשם, כדלעיל.
יא. הזכרת השם מבטאת אהבה עצמית
ידוע, שהאהבה העצמית של הורים לילדיהם "משתלשלת" ודומה, כביכול, לאהבה העצמית של הקדוש־ברוך־הוא לישראל33, וגילוי החיבה העצמית
הערות
- 29. פירש"י בראשית (לג, כ). וגם ב"פשוטו של מקרא" – הרי כל יהודי הוא "כדמותי בתחתונים" (שם א, כו). וראה פירש"י שם (יז, א).
- 30. היום יום ע' כד.
- 31. תניא פל"ב. שלכן קודם חגה"ש – זמן מ"ת – קוראין פרשת במדבר (שהתחלתה ותוכנה הוא מנין בנ"י), כי הגילוי דמ"ת הוא מצד עצם הנשמה (ראה בארוכה לקו"ש ח"ד פ' במדבר. ולהעיר ממכילתא שמות יט, א. ב"ר פ"ע, ט. יל"ש רמז רפ, שבשעת מ"ת הוצרך להיות המספר של ששים רבוא. וראה ב"ר ספע"ד).
- 32. שלכן כשקוראין את האדם בשמו, מקיצים אותו מהתעלפותו, כי ההתעלפות היא סילוק חיות הגלוי, וע"י הקריאה בשם, משיבים אותו מהתעלפותו (ראה ד"ה בעצם היום הזה תש"א פ"א. מן המיצר תש"ט פי"א).
- 33. וכן האהבה עצמית שמהבן להוריו, שרשה היא אהבת כנס"י להקב"ה. ובזה יובן מה שאהבת ההורים כשיש להם רק בן יחיד היא ביותר מאהבת ההורים לבניהם, כשיש להם הרבה בנים ובנות. וכן אהבת הבן יחיד להוריו היא ביותר מהאהבה של הבן – כשיש ריבוי בנים להוריו – דלכאורה, גם בנוגע אהבת ההורים לבניהם, אינו שייך לומר שע"י שיש להם הרבה בנים ובנות מתמעטת אהבתם, כי "כלום תחומי אית במעוהי דבר נש". ועאכו"כ בנוגע אהבת הבן להוריו, הרי גם כשיש לו הרבה אחים, יחידי הוא בהרגש עצמו, ומדוע יהי' הפרש באהבתו להוריו אם יש לו אחים אם לאו – כי מכיון שאהבת ההורים לבנם ואהבת הבן להוריו שרשה היא אהבת הקב"ה לישראל ואהבת ישראל להקב"ה, וישראל הם בן יחיד ליחידו של עולם, לכן עיקר האהבה עצמית של אב ובן הוא בבן יחיד. (ומטעם זה, כללות האהבה עצמית של הורים לבנם ושל בן להוריו הוא בישראל יותר מבאו"ה, לפי ששרש אהבה זו היא אהבת הקב"ה לישראל ואהבת ישראל להקב"ה) – (ד"ה אתה אחד תשכ"ט, עפ"י מאמר ד"ה זה משנת תש"ב).
רש"י על בראשית ל״ג:כ׳ - הטקסט מספריא
ויקרא לו אל אלהי ישראל. לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה עִמּוֹ וְהִצִּילוֹ קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ עַל שֵׁם הַנֵּס, לִהְיוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם נִזְכָּר בִּקְרִיאַת הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר מִי שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַקָּבָּ"ה, הוּא לֵאלֹהִים לִי, שֶׁשְּׁמִי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות י"ז), לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה', אֶלָּא עַל שֵׁם הַנֵּס קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ה' הוּא נִסִּי. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ שֶׁהַקָּבָּ"ה קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל (מגילה י"ח); וְדִבְרֵי תוֹרָה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ע' שבת פ"ח) – מִתְחַלְּקִים לְכַמָּה טְעָמִים, וַאֲנִי לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא בָּאתִי:
ויקרא לו אל אלהי ישראל AND HE CALLED IT EL-ELOHE ISRAEL — It does not mean that the altar was named “The God of Israel” thus bearing a Divine Name, but because the Holy One blessed be He, had been with him and delivered him he called the name of the altar by a term that had an allusion to the miracle, so that the praise of God might be mentioned when people called it by its name. Thus it would mean: He who is El, God — viz, the Holy One, blessed be He — is the God of me whose name is Israel. We find something similar in the case of Moses (Exodus 17:15): “And he called its (the altar’s) name Adonai-Nissi. Not that the altar was called by the Divine Name Adonai, but he named the altar thus, to mention the praise of the Holy One, blessed be He: “The Lord — He is my banner!" Our Rabbis, of blessed memory, expounded it thus: that the Holy One, blessed be He, called Jacob by the name El. The verse therefore should be translated “and the God of Israel called him (Jacob) El” (Megillah 18a). And in reference to all these different explanations it may be said that the words of the Torah — just as a hammer splits the rock into many different pieces (Shabbat 88b) — may be given many different explanations. I however make it my aim to give the plain sense of Scripture.
רש"י על בראשית א׳:כ״ו - הטקסט מספריא
נעשה אדם. עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה לָמַדְנוּ מִכָּאן, לְפִי שֶׁאָדָם הוּא בִּדְמוּת הַמַּלְאָכִים וְיִתְקַנְּאוּ בוֹ, לְפִיכָךְ נִמְלַךְ בָּהֶם, וּכְשֶׁהוּא דָן אֶת הַמְּלָכִים הוּא נִמְלָךְ בְּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְאַחְאָב, שֶׁאָמַר לוֹ מִיכָה רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ (מלכים א כ"ב), וְכִי יֵש יָמִין וּשְׂמֹאל לְפָנָיו? אֶלָּא אֵלּוּ מַיְמִינִים לִזְכוּת וְאֵלוּ מַשְׂמְאִילִים לְחוֹבָה, וְכֵן בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא (דניאל ד'), אַף כָּאן בְּפָמַלְיָא שֶׁלוֹ נָטַל רְשׁוּת, אָמַר לָהֶם יֵשׁ בָּעֶלְיוֹנִים כִּדְמוּתִי; אִם אֵין כִּדְמוּתִי בַתַּחְתּוֹנִים הֲרֵי יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
נעשה אדם. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא סִיְּעוּהוּ בִיצִירָתוֹ וְיֵשׁ מָקוֹם לַמִּינִים לִרְדּוֹת, לֹא נִמְנַע הַכָּתוּב מִלְּלַמֵּד דֶרֶך אֶרֶץ וּמִדַּת עֲנָוָה שֶׁיְּהֵא הַגָּדוֹל נִמְלָךְ וְנוֹטֵל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן; וְאִם כָּתַב אֶעֱשֶׂה אָדָם, לֹא לָמַדְנוּ שֶׁיְּהֵא מְדַבֵּר עִם בֵּית דִינוֹ, אֶלָּא עִם עַצְמוֹ, וּתְשׁוּבַת הַמִּינִים כָּתַב בְּצִדּוֹ, וַיִּבְרָא אֶת הָאָדָם, וְלֹא כָתַב וַיִּבְרְאוּ:
בצלמנו. בִּדְפוּס שֶׁלָּנוּ:
כדמותנו. לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל:
וירדו בדגת הים. יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן רִדּוּי וּלְשׁוֹן יְרִידָה; זָכָה, רוֹדֶה בַחַיּוֹת וּבַבְּהֵמוֹת, לֹא זָכָה, נַעֲשֶׂה יָרוּד לִפְנֵיהֶם וְהַחַיָּה מוֹשֶׁלֶת בּוֹ:
נעשה אדם WE WILL MAKE MAN — The meekness of the Holy One, blessed be He, they (the Rabbis) learned from here: because the man is in the likeness of the angels and they might envy him, therefore He took counsel with them (Midrash Tanchuma, Shemot 18 and see Genesis Rabbah 8). And when He judges the kings He likewise consults His heavenly council, for thus we find in the case of Ahab to whom Micha said, (1 Kings 22:19) “I saw the Lord sitting on His throne, and all the host of heaven standing by Him on His right hand and on His left.” Has God, then, a right hand and a left hand? But it means that some stood on the right side to plead in favour of the accused and others stood on the left side to accuse; and similarly we read (Daniel 4:14), “the matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the holy ones”, — here, also, He consulted His heavenly council and asked permission of them, saying to them: “There are in the heavens beings after My likeness; if there will not be on earth also beings after My likeness, there will be envy among the beings that I have created” (Sanhedrin 38b).
נעשה אדם WE WILL MAKE MAN — Although they did not assist Him in forming him (the man) and although this use of the plural may give the heretics an occasion to rebel (i. e. to argue in favour of their own views), yet the verse does not refrain from teaching proper conduct and the virtue of humbleness, namely, that the greater should consult, and take permission from the smaller; for had it been written, “I shall make man”, we could not, then, have learned that He spoke to His judicial council but to Himself. And as a refutation of the heretics it is written immediately after this verse “And God created the man”, and it is not written “and they created” (Genesis Rabbah 8:9)
בצלמנו IN OUR IMAGE — in our type.
כדמתנו AFTER OUR LIKENESS — with the power to comprehend and to discern.
וירדו בדגת הים AND THEY SHALL HAVE DOMINION OVER THE FISH … [AND OVER THE BEASTS] — The expression וירדו may imply dominion as well as descending — if he is worthy he dominates over the beasts and cattle, if he is not worthy he will sink lower than them, and the beast will rule over him (Genesis Rabbah 8:12).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
בראשית רבה ע׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוֹחָנָן פְּתַר לָהּ בְּסִינַי, וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר, זֶה סִינַי. וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, שֶׁמִּשָּׁם שָׁמְעוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, זוֹ שְׁכִינָה. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל שֶׁאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים עוֹד אֶחָד לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה. וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן, שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל וְשָׁמְעוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן (שמות כ, כב): אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי וגו'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.