שיחה א

1024שיחה א

השבועות

חג

א. נאמר במדרש¹, שבני ישראל ישנו כל הלילה שלפני מתן תורה, "לפי ששינה של עצרת (שבועות) עריבה והלילה קצרה", ואפילו "פורטענא" (זבוב עוקצני) לא עקץ אותם. וכשבא הקב"ה לפנות בוקר לתת להם את התורה מצא אותם ישנים והיה צריך להקיצם משנתם, וזוהי שאלתו של הקב"ה: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה וגו'"². מכאן המנהג שבליל חג השבועות נעורים כל הלילה ולומדים תורה, כדי לתקן את השינה של בני ישראל בליל מתן תורה³.

כל סיפורי התורה הם הוראה בעבודתנו; בפרט סיפור על הנהגה לא־טובה של בני ישראל – שהרי "לא דיבר הכתוב אפילו בגנות בהמה טמאה"⁴ – ודאי שטומן בחובו הוראה חשובה ביותר, שבגללה היה כדאי לספר אף סיפור זה.

אף שבסיפור זה ישנה הוראה פשוטה ביותר – לתקן את הדבר (על ידי שנעורים בליל שבועות, ועל דרך זה בכל השנה כולה) – הרי לשם כך די היה בכללות הסיפור, על השינה של בני ישראל. מכך שהתורה מספרת פרטי הדברים, ש"שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה", וכי הפרעושים לא עקצו, משמע, שבפרטים אלו ישנה הוראה עבורנו – מלבד הוראת אי השינה בליל שבועות.

ב. ידוע⁵ כי בשעה ששמעו בני ישראל שלאחר חמישים יום ממועד צאתם ממצרים יקבלו את התורה, נתעוררה בהם תשוקה גדולה לקבלת התורה, והחלו לספור את הימים שנותרו עד למתן תורה. וזה מקור לענין ספירת העומר. איך יתכן איפוא שכאשר שבעה שבועות לפני קבלת התורה כבר היו חסרי מנוחה, מגודל תשוקתם בהתקרב זמן קבלת התורה – הנה בלילה לפני מתן תורה הלכו לישון?

יתרה מזו: ספירת ארבעים ותשעה הימים הרי היתה הכנה לקבלת התורה, כלומר שבמשך מ"ט הימים נזדככו בני ישראל זיכוך אחר זיכוך עד שנעשו ראויים לקבל את התורה. בכל יום המשיכו שער נוסף ממ"ט שערי בינה, ועם המשכת כל מ"ט השערים (כל מה שניתן "להמשיך" על ידי עבודה), העניק להם הקב"ה בעת מתן תורה את שער החמישים, ומעתה: אם בצאתם ממצרים, כשאך זה עתה יצאו ממ"ט שערי טומאה, כבר היתה להם תשוקה 1025לקבלת התורה, הרי מובן עד כמה גדולה היתה תשוקתם לתורה לאחר שכבר המשיכו את המ"ט שערים ונתעלו במשך מ"ט הימים⁶, ונעשו ראויים לקבלת התורה. והנה על אף התשוקה הגדולה שבהם, הלכו לישון?!

מכך מובן ששינתם לא היתה ח"ו מתוך שהסיחו דעתם ממתן תורה, אלא אדרבה, היא היתה אחת מההכנות שלהם למתן תורה.

ראיה נוספת לדבר היא, מכך שהפרעושים לא עקצו אותם: אילו היתה שינתם בגלל היסח הדעת ח"ו מהתורה, לא היה עושה הקב"ה נס שהפרעושים לא יפריעו לשינתם. מכאן הוכחה כי, אדרבה, דבר זה שימש להם כהכנה לקבלת התורה.

ג. הביאור בזה: רבינו הזקן אומר⁷, שככל שהשגתה ודבקותה באלקות של הנשמה בהיותה בגוף נעלית היא, אין היא מגעת לדביקות הנשמה למעלה, בטרם ירידתה למטה בגוף. כי הגוף אינו מסוגל לסבול דביקות כה נעלית.

בשעת השינה מתערטלת הנשמה מן הגוף ועולה למעלה⁸ (ובגוף נשארת "קיסטא דחיותא" בלבד)⁹. ואז מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר מאשר בהיותה מלובשת (לגמרי) בגוף, כשהוא ער.

כידוע¹⁰, שהעוסקים בתורה במסירה ונתינה זוכים בעת השינה לגילוי ענינים בתורה, עד שלפעמים, דברים שנתייגעו עליהם ביום ונשארו מוקשים אצלם, מתיישבים הדברים בקומם משנתם, על ידי השגת הנשמה למעלה בעת השינה.

ולכן שכבו בני ישראל לישון לפני מתן תורה, משום שרצונם היה שהנשמה תפרד מהגוף, תתעלה למעלה ותשיג השגות נעלות ביותר, בהנחה שההשגות בעת השינה, ישמשו הכנה מתאימה לגילויים שיזכו להם בעת מתן תורה.

וזהו שאומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה": ככל שהאדם מתייגע ומזדכך כשהוא ניעור, בעת שהנשמה בגוף, כך גם עולה הנשמה ומשיגה השגות נעלות בשעת השינה. לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים, מגיעים ל"עצרת", ו"הלילה (החושך והעלם העולם) קצרה" – נשאר "העלם" קטן בלבד, שהרי כבר הושלמה כל העבודה, והנה כבר בא הגילוי של מתן תורה – בזמן כזה השינה היא "עריבה", אפשר להגיע על ידה לדרגה נעלית ביותר.

וגודל העילוי של בני ישראל בעת שינתם, השפיע גם על העולם 1026שמסביבם, עד שאפילו בעלי חיים^*10 לא הפריעו לשנתם.

ד. על אף כל זאת לא היה הדבר לרצון לפניו ית', לישון לפני מתן תורה, שכן ההכנה לקבלת התורה צריכה להיות באופן אחר:

כמדובר כמה פעמים¹¹, החידוש של מתן תורה – על קיום המצוות שלפני מתן תורה: המצוות שהאדם מקיים לאחר מתן תורה פועלות זיכוך בדברים הגשמיים (שבהם נעשות המצוות), שהם עצמם מתקדשים. אדרבה, תכלית כל העילויים היא – העבודה בגוף דוקא¹²: דוקא ע"י הגוף אפשר להשיג עצמותו ית' באופן שלא ניתן להשיג על ידי נשמה בלי גוף. וכל כך גדולה מעלת העבודה עם הגוף, עד שהקב"ה כביכול ובית דין של מעלה שואלים על פסק הדין של בית דין של מטה, ואומר¹³: "נצחוני בני נצחוני", כי "תורה לא בשמים היא".

כיון שהחידוש של מתן תורה הוא מעלת עבודת הנשמה בגוף, צריכה גם ההכנה למתן תורה להיות בדומה לזה: לא בשינה והיפרדות מן הגוף, כי אם בהתעסקות עם הגוף, (אף שהיה זה לפני מתן תורה שעדיין קיימת היתה הגזירה, שגשמיות לא תתחבר עם רוחניות)¹⁴.

ה. ההוראה מכך היא:

יש הטוענים מה לי ולחושך העולם, לשם מה עלי לעסוק בענינים גשמיים? מוטב שאפרוש מעניני העולם, ואעסוק בתורה ועבודה לעצמי; שכן מאחר שיגעתי הרבה בתורה ומצוות, הגעתי כבר לדרגה של "עצרת", והחושך כבר נתמעט אצלי ("הלילה קצרה"), ועל ידי הסתגרותי מהעולם אגיע לדרגות נעלות ("שינה של עצרת עריבה"), ואוכל לפעול שדבר לא יפריע לי ("פורטנא לא עקץ כו"),

על כך אומרים, שאפילו לפני מתן תורה (אך ביום מתן תורה) היתה התנהגות כזו שלא לפי הכוונה, ויש לתקנה עתה, כל שכן לאחר מתן תורה שבודאי צריכה שתהיה העבודה של "ירדו לתחתונים", להתמסר לזולת הנמצא בדרגא פחותה מזו, ודוקא על ידי כך מתווסף עילוי גם אצלו, בדוגמת – "ומתלמידי יותר מכולם"¹⁵.

וזהו טעם המנהג להיות נעורים בליל שבועות לפני קבלת התורה: ההכנה לקבלת התורה אינה בשינה הנשמה תתעלה מהגוף ותתעסק בהשגות נעלות לעצמה, אלא להתעסק עם הגוף, נפש הבהמית וחלקו בעולם, ודוקא דבר זה הוא ההכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.

1027ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹⁶, שהבעש"ט חיבב ביותר את יום השני של חג השבועות, ומידי שנה היה עורך בו סעודה מיוחדת ומתוועד הרבה^*16.

המגיד ממעזריטש – תלמידו וממלא מקומו של הבעש"ט – ביאר את טעם החביבות, בכך שהיום השני של שבועות הוא עשרים וארבע השעות הראשונות לאחר שקיבלו בני ישראל את התורה. והוסיף המגיד: ובפרט לדעת ר' יוסי, שמתן תורה היה בשביעי בסיון, הרי זו מעלה נפלאה¹⁷.

שני הטעמים של המגיד לחביבות היום השני של חג השבועות סותרים לכאורה אחד את השני: אם החביבות נובעת משום שהוא היום הראשון שלאחר מתן תורה (כהטעם הראשון), הרי לדעת ר' יוסי (שמתן תורה היה בשביעי בסיון) צריכה להיות החביבות בשמיני בסיון, אסרו חג? ואם חביבותו באה משום שביום זה ניתנה תורה (כהטעם השני), הרי צריכה להיות לדעת רבנן (שמתן תורה היה בששי בסיון וכן פוסק אדמו"ר הזקן בשולחנו¹⁸), החביבות ביום ראשון של חג השבועות?

ז. ביאור החביבות של עשרים וארבע השעות שלאחר מתן תורה:

החידוש במתן תורה הוא, כאמור, שאז ניתן הכח לכל אדם מישראל, שיוכל בעבודתו לזכך את העולם מחומריות לרוחניות וקדושה, ולהעלותו מלמטה למעלה^*18, ובפועל החל זה – רק לאחר מתן תורה. שכן מתן תורה היה הרי מלמעלה למטה, וירד ה', ולא עבודת האדם; עבודת האדם, תכלית מתן תורה, החלה רק לאחר מתן תורה. וזוהי המעלה והחביבות של יום השני של חג השבועות – היום שלאחר מתן תורה – לפי שאז החלה העבודה מלמטה למעלה.

זהו גם מה שהעליה של משה רבינו, מלמטה למעלה, "ויעל משה אל ההר" (לקבל את הלוחות ואת התורה, לאחר שכבר ניתנו עשרת הדברות במתן תורה) – היתה בז' בסיון¹⁹.

1028ח. לפי זה יובן, שאף לדעת ר' יוסי (שמתן תורה היה בשביעי בסיון), ישנה החביבות ביום שני של חג השבועות, כי ביום זה היתה גם העליה מלמטה למעלה:

הגמרא אומרת²⁰ (לדעת ר' יוסי), שמשה רבינו "הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו": הקב"ה ציוה לפרוש מן האשה לפני מתן תורה שני ימים בלבד – הרביעי והחמישי בסיון, ולפי זה היה מתן תורה צריך להיות בששי בסיון – אלא שמשה רבינו הוסיף עוד יום וציוה לבני ישראל לפרוש שלשה ימים – גם ביום הששי – והקב"ה הסכים עמו, ונתן את התורה רק ביום השביעי בסיון, לאחר פרישה של שלשה ימים.

נמצא, איפוא, לפי ר' יוסי, שהיום של מתן תורה היה תלוי בעבודת בני ישראל מצד עצמם – שהוסיפו מדעתם – עלי' מלמטה למעלה. לפיכך ישנה לפי ר' יוסי חביבות ביום מתן תורה עצמו (שלא כמו לרבנן, שהחביבות היא ביום שלאחר מתן תורה), ולכן גם לפי ר' יוסי ישנה חביבות ביום שני של חג השבועות²¹.

אדרבה: לפי ר' יוסי גדולה החביבות יותר, וכלשון המגיד, "מעלה נפלאה": שכן לפי רבנן מעלת היום השני של חג השבועות היא רק בגלל העליה מלמטה למעלה שהיתה ביום זה, אבל לר' יוסי ישנן ביום השני של שבועות את שתי המעלות, גם המשכה מלמעלה למטה – מתן תורה, וגם העלאה מלמטה למעלה – בגלל ש"הוסיף יום אחד מדעתו"; וכשמצטרפים שני היתרונות יחדיו – "להוי כדין וכדין"²² – אזי היא מעלה נפלאה.

ט. על פי הנ"ל יובן גם דיוק לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בסיפורו הנ"ל, שהבעש"ט היה מחבב את יום השני של חג השבועות. לכאורה הרי חביבות יום זה אינה משום שהוא היום השני של שבועות, כי אם, אדרבה, משום שהוא שביעי בסיון שיש בו מעלות, הראשון – לאחר מתן תורה (לדעת רבנן), או היום הראשון של מתן תורה (לדעת ר' יוסי).

אלא שהביאור בזה: החידוש של היום השני לגבי הראשון הוא: יום טוב ראשון הוא מדאורייתא – היום עצמו קדוש, ויום טוב שני הוא מדרבנן – היום מצד עצמו הוא יום חול, אלא שבני ישראל קידשו אותו²³. ענין יום טוב שני יש בו המעלה הנ"ל (כמבואר בנוגע לשביעי בסיון: העלאה מלמטה למעלה)²⁴.

1029י. השייכות של יום טוב שני לשביעי בסיון, משתקפת (כמו כל עניני פנימיות התורה) גם בנגלה, עד להלכה:

יום טוב שני של שבועות חמור יותר מיום טוב שני של כל מועד. בכל המועדים יום טוב שני הוא ענין של ספק – "ספיקא דיומא". כיון שבמקומות הרחוקים מירושלים לא היה ידוע היום שנקבע לראש חודש (שבו תלוי הקביעות של יו"ט), לכן נהגו מספק שני ימים. אבל בחג השבועות, לא היה ספק מעולם, שכן הוא נקבע ב"יום החמישים לעומר", ואם כן הרי אינו תלוי בקביעות של ר"ח סיון אלא בקביעות של ר"ח ניסן, ועד חג השבועות כבר ידעו בכל מקום איזה יום נקבע לר"ח ניסן. ויום טוב שני של חג השבועות אינו אלא "כדי שלא לחלוק במועדות"²⁵, בין שבועות לימים טובים אחרים, מאחר שיום טוב שני של שבועות אינו משום ספק, כי אם משום תקנת חכמים "שלא לחלוק במועדות", הרי יש לו כח של ודאי²⁶.

1030הטעם הפנימי בדבר: יום טוב שני של שבועות ושביעי בסיון ענין אחד להם – העלאה מלמטה למעלה – ולכן, כיון שענין של ז' סיון הוא ודאי (בין לרבנן ובין לר' יוסי, כנ"ל שני הטעמים של המגיד) הוא "ממשיך" תוקף של ודאי, גם בענינו של יום טוב שני שבו. (כשהקביעות היא על פי החשבון. ואפילו כשהיא על פי הראיה – הרי ברוב השנים הקביעות דומה²⁷, ובפרט על פי הידוע²⁸, שבעת חקירת עדי הראיה היו משווים שיהיה כפי שצריך להיות על פי החשבון).

יא. חביבותו של יום שני של שבועות אצל הבעש"ט, התבטאה גם בענין הסתלקותו – בשנת תק"כ: הוא נסתלק ביום ראשון של שבועות²⁹, שאז – על פי דין^*29 – זמן הקבורה הוא ביום שני של שבועות³⁰ – וענין זה הרי היה חביב אצל הבעש"ט, כפי שידוע³¹ שהבעש"ט אמר, כי בכוחו לעלות בסערה השמימה כמו אלי', אלא שרצונו לעבור את "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

גם המעלה של "ואל עפר תשוב" לגבי עליה בסערה היא בדוגמת מעלת של יום השני של שבועות; הסתלקות 1031– הרי היא עליה. ואל עפר תשוב – שוב.

יב. דובר כבר בעבר³², שבתורת הבעש"ט, התבטאה עצמיותו:

ענינו של הבעש"ט היה לגלות את תורת החסידות, שענינה היא העלאה מלמטה למעלה, זיכוך הגשמי – "עזב תעזוב עמו"³³ – לכן חיבב הבעש"ט ביחוד את יום שני של שבועות, שמעלתו היא זיכוך הגשמיות, כאמור.