שיחה א

1019שיחה א

במדבר

א. פרשת במדבר קוראים לעולם לפני שבועות ¹. הטעם לכך הוא, כדי להפסיק בין התוכחה שבפרשת בחוקותי לבין מתן תורה. אבל מאחר, שכל עניני התורה – בתוכם, ענין הסמוכין – הם בדיוק, הכרח לומר, שהקריאה לפני שבועות בפרשת במדבר דוקא אינה רק כדי להפסיק בין התוכחה ומתן תורה², כי אם גם משום שהענינים הנידונים בפרשה זו מהוים הכנה לקבלת התורה³.

פרשת במדבר הנה בעיקר, במנין בני ישראל, – שבגללו (וכן המנין שבפרשת פנחס)⁴ נקרא כל הספר בשם חומש "הפקודים"⁵ – כשם שמצינו בדומה לכך מנין שהוא הכנה למתן תורה; ספירת העומר⁶. צריך להבין מהי המעלה שבמנין ועד כדי כך שהוא מהוה הכנה למתן תורה?

ב. בטעם הדבר שהקב"ה ציוה למנות את בני ישראל, נאמר במדרש⁷: "נמשלו ישראל כערימה של חטים, מה החטים הללו נכנסות לאוצר במנין כך אמר הקב"ה שיהיו ישראל נמנים בכל שעה". אך אינו מובן: אדם מונה חטים מפני חשיבותם ויוקרם כדי שידע מניינם; אבל הקב"ה, הרי יודע את מספר בני ישראל גם ללא מנין, ולשם מה צוה למנותם?

כתוב על כך בשל"ה, והדבר מובא ומבואר בחסידות⁸, שבכך שמנו את בני ישראל, נעשו "דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין לא בטל"⁹: ישראל בין אומות העולם הרי הם "כבשה בין שבעים זאבים"¹⁰, ועלולים הם ח"ו להבטל בין אומות העולם, ציוה הקב"ה למנות את בני ישראל, כדי שיהיו "דבר שבמנין" ודבר שבמנין אינו בטל.

אלא שאינו מובן עדיין: טעם הדין ש"דבר שבמנין לא בטל" הוא, כי המנין מוכיח על חשיבות הדבר, ודבר חשוב אינו בטל. נמצא איפוא, שאין המנין גורם שהדבר לא יבטל, כי אם שהוא רק סימן המברר את חשיבות 1020הדבר, ומאחר שבני ישראל הם דבר חשוב, וראויים הם להמנות מפני חשיבותם, הרי הם "דבר שבמנין" גם אם אינם נמנים למעשה – לשם מה איפוא היה צורך במנין בפועל?

ג. כאמור לעיל, מהוה פרשת במדבר הכנה למתן תורה. החידוש במתן תורה היה – חיבור עליונים ותחתונים – רוחניות וגשמיות: המצוות שלפני מתן תורה לא פעלו בדברים הגשמיים שבהם נעשו המצוות, שיהיו קדושים¹¹; ומתן תורה העניק את הכח, שבני ישראל יזככו על ידי קיום המצוות את העולם הגשמי ולעשות ממנו קדושה.

מאחר שעבודתם של ישראל לאחר מתן תורה היא לעשות מהעולם קדושה, באופן שהוא עצמו יהיה דירה לו יתברך, צריך שחשיבותם וכחם של בני ישראל יהיו באופן כזה שהעולם יחוש בהם: אילו היתה חשיבותם של בני ישראל נשארת ברוחניות ולא היתה מתבטאת גם בגשמיות, הרי אף שגם אז לא היו מתבטלים בעולם שמסביבם; ולא היה לעולם כל שליטה עליהם ח"ו למנוע מהם ח"ו את ה"עבודה" בנוגע לעצמם, הרי לא היה בכחם וחשיבותם כדי להשפיע ולפעול בעולם הגשמי. לכן היו צריכים למנותם בפועל, כדי לבטא את חשיבותם בדבר שניכר ומורגש בעולם הגשמי, שדוקא אז יש בכוחם וחשיבותם לפעול גם בעולם הגשמי.

לפי זה מובן גם הקשר בין פרשת במדבר לבין מתן תורה: בכך שנמנו בני ישראל בפועל וחשיבותם התבטאה בפעולה בעולם – יכולים הם לעשות מהעולם מקדש לו יתברך, שזהו התכלית של מתן תורה.

ד. על פי זה גם יובן, מדוע מנו רק את אלו שהם "מבן עשרים שנה ומעלה": לכאורה היו צריכים למנות את כל בני ישראל, כדי שיהיו כולם "דבר שבמנין" ועל ידי זה לא יתבטלו ח"ו בין אומות העולם – מדוע איפוא נמנו רק "מבן עשרים שנה ומעלה"?

ההבדל שבין ה"עבודה" המוטלת על יהודי שטרם מלאו לו עשרים שנה לבין העבודה המוטלת עליו לאחר שהגיע לבן עשרים שנה ומעלה הוא: עד עשרים שנה צריך להיות עיקר עבודתו בלימוד התורה (בן חמש, צריך ללמוד חמש שנים מקרא; אחר כך – חמש שנים משנה ואחר כך – חמש שנים תלמוד)¹², עיקרו של לימוד התורה הרי אינו כדי לפעול בעולם על ידי עצם הלימוד בעולם, כי אם כדי לתקן את עצמו¹³. ובכלל, הרי להבנת דבר שכל יש יתרון 1021בהתבודדות מהעולם, ואילו בן עשרים, לרדוף; להיות "יוצא צבא", עליו לצאת למלחמה לכיבוש העולם – "פרו ורבו ומלאו¹⁴ את הארץ וכבשוה" – ולעשות ממנו דירה לו יתברך, על ידי קיום המצוות¹⁵.

לכן לא היה צורך למנות את אלו שלפני גיל עשרים שנה, משום שעבודתם העיקרית אינה פעולתם בעולם, כי אם העסק עם עצמם, ולעבודה זו די בחשיבות שיש לבני ישראל בעצם, כאמור, לא כן אלו שמעשרים שנה ומעלה, "יוצאי צבא", לפעול בעולם ולכבוש אותו, חשיבותם צריכה להתבטא בגילוי באופן שגם העולם יחוש בה.

ה. כאמור לעיל, נקרא ספר במדבר בשם "חומש הפקודים". שם – ובפרט בלשון הקודש – הרי מורה על תוכן דבר הנקרא¹⁶. כיון שספר במדבר נקרא "פקודים" – בעיקר על שם הפרשה הראשונה, משמע שתוכן פרשת במדבר הוא עצם ענין המנין, ובמנין גופו (לא רק כסימן לחשיבות) יש מעלה גדולה, שמפאת מעלה זו מהוה פרשת במדבר הכנה למתן תורה – וכאמור, כיוצא בזה היא גם ספירת העומר שמהוה הכנה למתן תורה, אף שבספירת העומר לא שייכת אותה חשיבות האמורה.

מהותו של מנין הוא שכולם שוים: הגדול אינו יותר מאחד והקטן אינו פחות מאחד. וזהו הצד השוה בין מנין בני ישראל לספירת העומר: במנין בני ישראל נמנה כל אחד מישראל ללא הבדל בין שינוי הדרגות בין איש לרעהו, במספר אחד, גם בספירת העומר נמנים ארבעים ותשעה ימי העומר באותו מספר, מבלי הבט על השוני שבין הימים אם הם ימי חול, ר"ח, חול המועד, יום טוב ושבתות.

מנין כל בני ישראל בשוה, מתייחס לעצם הנשמה שבישראל. שכן מבחינת כוחותם הגלויים, שכל ומדות, חלוקים אחד מחבירו, רק מצד עצם הנשמה כל ישראל שוים¹⁷.

ההבדל בין העבודה מצד כוחות הגלויים והעבודה מצד עצם הנשמה: כאשר העבודה מקורה בכוחות הגלויים, הבנה או רגש, מהוה מציאותו, ה"אני" העצמי שלו, הוא דבר נפרד מאלקות, וקיום התורה והמצוות שלו הוא כדבר שנוסף למהותו – הוא מקיים תורה ומצוות כי כך מתחייב מכוחות התבונה והרגש שלו. אבל כאשר הוא מעורר ומגלה את עצם נשמתו, שהיא "יחידה לייחדך", נעשית כל עצמותו מאוחדת 1022עם אלקות – "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"¹⁸.

עבודה זו של עצם הנשמה, שבזכותה נמנים כל בני ישראל בשוה, משתקפת גם בספירת העומר, בה נמנים כל הימים בשוה: כשעבודתו של האדם היא רק בשכל ומדות, יש מקום להבדל בין יום חול לבין ר"ח יום טוב ושבת; שכן את עבודת ר"ח יו"ט ושבת הוא מקיים בחיות, ואילו כאשר בא לעסוק בעבודת חולין – "בכל דרכיך דעהו" – אין לו חיות. אבל כאשר, הוא מעורר את עצם הנשמה, וכל עצמיותו נעשית אחד עם אלקות עד שפועל על המוחין והמדות שלו, או אז אין בו כל הבדל בין חול לשבת – כל עתותיו וכל מעשיו חדורים באלקות¹⁹.

זוהי איפו הקשר בין מנין בני ישראל וספירת העומר שמהוים הכנה למתן תורה – "אנכי הוי' אלקיך", שאלקות היא (אינה כדבר נוסף כי אם) "אלקיך" – "כחך וחיותך", ולכן הוא עובד את הקב"ה לא רק בלימוד התורה ובקיום מצוות, אלא "בכל דרכיך דעהו".

ו. מכך שלפני מתן תורה היה צורך בשני הענינים, ספירת העומר ומנין בני ישראל שבפרשת במדבר, מובן, שבכל אחד מהם יש מעלה מיוחדת שאין בזולתו, ודוקא על ידי שניהם יחדיו נעשים כלי לקבל את התורה.

מנין בני ישראל, אינו קשור לשום דבר אחר מלבד עצם המנין; אבל ספירת העומר הרי כשמה כן היא – ספירת העומר: ספירת הימים שעברו לאן הקרבת העומר; ספירה הקשורה בעבודה.

מזה מובן, שמנין בני ישראל קשור בעצם הנשמה, שהוא שלם תמיד. בעצם הנשמה אינה דרושה "עבודה", פרט לכך שיתכן שהעצם הוא בהעלם, והמנין (של כולם בשוה) מעורר ומגלה אותו. אבל ספירת העומר היא עבודה בכוחות הפנימיים (של נפש האלוקית ושל נפש הבהמית)²⁰, שיש לזכך אותם ולהעלותם על ידי "עבודה", תחילה באופן כללי על ידי הקרבת העומר, ואחר כך באופן פרטי: כל יום ממ"ט ימי הספירה "מתבררת" מדה פרטית אחת (לפי החשבון של "שבע שבתות תמימות", שבע מדות, הכלולות כל אחת משבע המדות – ובכל יום יש לברר מדה פרטית אחת).

זהו גם הטעם הפנימי לכך שספירת העומר צריכה להיות "לכל אחד ואחד"²¹; הספירה אינה קשורה בכלל ישראל כי אם בכל אדם לחוד, עד שעלולה להיות מציאות שאחד (ימצא עצמו בספירה שונה מחבירו או) לא 1023יספור לגמרי – שלא כמו במנין בני ישראל שבפרשת במדבר, שבו מנה משה, את כל בני ישראל בשוה, שכן הדבר קשור בעצם הנשמה. ספירת העומר באה לזכך את הכוחות פנימיים, ולכך יש בה שינויים בין אחד לרעהו.

ז. אין זה סותר להאמור לעיל, שהעובדא שבספירת העומר נמנים כל הימים בשוה, הן של חול, והן של ראש חודש יום טוב ושבת – בעבודתו בעניני החול יש לו אותה חיות כמו בעבודת שבת ויום טוב – משמשת ראיה לכך שספירת העומר קשורה בעצם הנשמה,

כי עבודה זו של ספירת העומר בכוחות הפנימיים היא "ממחרת השבת"²² – להעלות את הכוחות ולהחדיר בהם את האור – "וספרתם לכם", מלשון אבן ספיר²³ – של עצם הנשמה.

מנין בני ישראל בא לעורר את העצם (מלמעלה למטה) עד שזה יפעול ויגלה חשיבותם בעולם; וספירת העומר באה – לברר את הכוחות הפנימיים ולהעלותם (נרוצה מלמטה למעלה), שהנהגתם תהיה כפי הדרוש מצד עצם הנשמה.

ח. לפי זה יובן מדוע היה צורך לפני מתן תורה בשני הספירות:

החידוש שבמתן תורה, ש"העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים", הוא גם בנוגע לנפש האדם²⁴, ש"עצם הנשמה – "עליונים", יהא קשור בכוחות הפנימיים, שכל ומדות – "תחתונים". כלומר: שגם בשכל שבמוח ובמדות שבלב תיקלט אלקות (לא כדבר הנוסף ולא באופן מוגבל, אלא) כמו בעצם הנשמה, שהיא "חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך".

חידוש זה נעשה מיד בדיבור הראשון של מתן תורה – "אנכי הוי' אלקיך – כחך וחיותך", ש"אנכי מי שאנכי"²⁵, שהוא נעלה מהשגה לגמרי, וקשור עם עצם הנשמה, נעשה – "כחך וחיותך", כח וחיות פנימי של בני ישראל.

ולכן לפני מתן תורה דרושה הכנה הן מצד עצם הנשמה, שתהיה בהמשכה והתגלות – על ידי מנין בני ישראל, והן מצד הכוחות פנימיים, שיהיו מזוככים וכלים אל העצם – על ידי ספירת העומר²⁶.