שיחה א

1016שיחה א

הוספה אדמו

שיחת כ"ק "^*ר שליט"א

– ליל ב' דחג הפסח תשי"ח –

א. הגם אשר ה"הגדה" מתחלת, לכאורה, מהפיסקא עבדים היינו שאחרי שאלת מה נשתנה, כי בזה מתחיל לקיים מצות והגדת לבנך.

אבל מזה אשר מסדר ההגדה העמיד את הסימן "מגיד" קודם הפיסקא "הא לחמא עניא", מוכח אשר פיסקא זו היא התחלת סדר ההגדה.

ומטעם זה ראינו אשר הביאורים של הרביים שהיו מבארים את ההגדה בליל פסח, שהוא מצד מצות סיפור יציאת מצרים, היו מתחילים לבאר מהפיסקא הא לחמא עניא.

ב. יש מקום לומר אשר ההגדה מתחלת מהקידוש. וכמו שכתבו כמה ראשונים הטעם על מה שאין מברכים על מצות הסיפור ביציאת מצרים, כי כבר יצא ידי חובת מצוה זו באמירת "זכר ליציאת מצרים" שבקידוש.

אמנם רבינו הזקן נ"ע תירץ קושיא

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹ אשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאל אותו בקטנותו, מפני מה אין מברכים על מצות סיפור יצי"מ. ולא ידע מה להשיב. וסיפר לו כ"ק אדמו"ר נ"ע אשר בקטנותו שאל אותו אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע שאלה זו וגם הוא לא ידע מה להשיב. וסיפר לו אשר בקטנותו שאלהו אביו כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע אותה השאלה וגם הוא לא ידע מה להשיב. וסיפר לו כ"ק אדמו"ר הצ"צ, אשר בקטנותו שאלהו זקנו כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע אותה השאלה, וכאשר לא ידע מה להשיב, אמר לו כ"ק אדמו"ר הזקן שהוא ע"ד שאין מברכין על ברהמ"ז "לברך על ברהמ"ז".

וכנראה הכוונה: ההגדה הוא דיבור של ברכה, ואין מתקנין ברכה לברכה. וכמו שלא תקנו ברכה לברהמ"ז.

אדמו"ר האמצעי הזכיר אז דעת הרי"ף שיוצאים בברכת הקידוש ולהרשב"א מספיק זכירה כל דהו 1017ואדמו"ר הזקן הקשה ע"ז שזהו בחיוב הזכירה שבכל יום, אבל מצות הסיפור ביצי"מ שבליל פסח אינה בזכרון בעלמא כ"א בסיפור דוקא.

ועפי"ז מובן אשר לדעת אדמו"ר הזקן אין הקידוש מסדר ההגדה.

ולכן התחלת הביאור של הרביים על ההגדה הוא מהפיסקא הא לחמא דוקא ולא מלפני'.

ג. עפ"י הנ"ל, אשר מהפיסקא הא לחמא עניא מתחיל סדר ההגדה, יובן מה שמסיימים בהפיסקא, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין.

דכפשוטו, אשר אין כל שייכות לפיסקא זו עם ההגדה כ"א הוא ענין בפני עצמו, אשר בימי גלות בבל תקנו לומר פיסקא זו בשביל העניים שאין להם צרכי הפסח, הי' צריך לסיים בהתיבות ייתי ויפסח, ומה שייך כאן הסיום השתא הכא כו' ?

ועפ"י הנ"ל, אשר פיסקא זו תקנו כחלק מההגדה ולא בתור הקדמה בלבד לההגדה, יובן בפשיטות. כי משעת יציאת מצרים הותחלה הגאולה העתידה וכמ"ש כימי² (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

ד. טוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום ב' דפסח לזכר לסעודת אסתר שהיתה ביום זה שבו ביום נתלה המן (מג"א באו"ח סימן ת"צ. שו"ע אדה"ז שם).

לכאורה אינו מובן, שהרי הנס דפורים הוא טפל ואינו תופס מקום לגבי הנס דפסח, כי גאולת פסח היתה גאולה שלימה משא"כ בפורים אכתי עבדי דאחשורוש אנן, וא"כ מה שייך להזכיר נס פורים בפסח?

אך הענין הוא, דכשם שמצינו מעלה בפורים על מתן תורה, וכמ"ש קיימו וקבלו וארז"ל קיימו מה שקבלו כבר, במ"ת, כך יש מעלה בפורים גם על יציאת מצרים – שהרי היא הכנה והתחלת ענין מ"ת, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

יציאת מצרים ומתן תורה היו בדרך אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה, יצי"מ – נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. מ"ת – כפה עליהם הר כגיגית. משא"כ נס פורים בא ע"י עבודת בני ישראל מלמטלמ"ע, שעמדו שנה שלימה בתנועה דמס"נ.

ואם כי גדלה מעלת אתעדל"ע על אתעדל"ת, כי עבודת הנבראים מוגבלה היא ואין בה שלימות משא"כ באתעדל"ע – מי מעכב בידו.

1018מ"מ יש מעלה באתעדל"ת על אתעדל"ע. כי אתעדל"ע – מצ"ע אין לה קיום באדם ואינה בפנימיות באדם כי לא הי' הכנה לזה מצד המקבל, משא"כ באתעדל"ת.

ולכן מזכירים פורים בפסח – ב' המעלות. גם אור הנעלה ביותר הבלתי מוגבל, ושיהי' לו קיום ויומשך בפנימיות.

ה. שייכות ענין זה ליום ב דפסח דוקא:

בלילות הפסח בא אלי' הנביא לבשר על הגאולה. ומזה מובן שבעיקר הוא בליל ב' דפסח , יו"ט שני של גליות, כי יתרון האור הוא מתוך החושך דוקא, ולכן מזכירים נס פורים ביום ב' דפסח, להמשיך את הגאולה העתידה, שיהיו בה שתי המעלות. ושמתי כדכד גו' אמר הקב"ה ליהוי כדין וכדין³.

ו. הא לחמא עניא:

איתא בסידור האריז"ל אשר תיבת הא היא צרוי'. כי אמירת הא לחמא עניא הוא תיקון על מה שאמר יוסף, הא לכם זרע, שבזה נתן יניקה למצרים, ובאמירת הא לחמא עניא מתקנים זאת. ולכן צריכים לומר הא לחמא עניא, הא בצירי, דוגמת הא לכם זרע.

אמנם סיפר⁴ כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' רוב הפעמים אומר בצירי, הוא ענין הא לכם זרע דיוסף, ולפעמים אמר הא בקמץ, קמץ הוא בחי' כתר. והי' מדגיש הה"א אף היותו אתא קלילא. עכ"ל.

ביאור הדברים בדא"פ:

בענין הבירורים יש ב' אופנים: א) בדרך התלבשות, שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר. ב) בדרך ממילא, מצד גילוי אור נעלה. וכמו בימי שלמה דקיימא סיהרא באשלימותא, שאז הביאה מלכת שבא בעצמה את הניצוצות לשלמה במקומו הוא.

ועפי"ז יש לבאר הטעם על מה שכ"ק אדמו"ר נ"ע הי' אומר לפעמים הא בקמץ, כי לפעמים צריך להיות הבירור ממצרים ע"י גילוי אור נעלה, בחי' הכתר שלמעלה מהשתל'.

וזוהי הוראה לכאו"א, אשר לפעמים צ"ל אופן הבירור לא ע"י התלבשות בלבושי המתברר, כ"א ע"י גילוי אור נעלה – אוועקשטעלן זיך אין א העכערן מעמד ומצב, (=להעמיד עצמו במעמד ומצב נעלה יותר) שעי"ז נעשה הבירור בדרך ממילא.

וכפתגמו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע (שהיתה הנהגתו בהרחבה): "די 1019וועלט זאגט אז מ'קען ניט ארונטער דארף מען אריבער און איך האלט אז מ'דארף לכתחילה אריבער".

ז. הרי אני כבן שבעים שנה^*4:

הגם שנאמר כבן שבעים שנה, בכ"ף הדמיון, ולא בן שבעים שנה, כי רק נראה כזקן (ברכות כח, א), מ"מ הרי עפ"י הידוע אשר המשלים והדוגמאות שבתורה ענינם הוא שמשתלשלים מהנמשל, הנה זה שנראה כזקן הוא לפי שברוחניות הי' באמת כן. וכמ"ש בסי' האריז"ל אשר בצירוף שנותיו שבגלגול הראשון הי' בן שבעים שנה. ולכן נראה כן גם בגשמיות.

וזהו שמסיים ולא זכיתי כו', שמשמעות הלשון הוא, דזה שמקשה למה לא נצח (זכיתי – כפירוש הרע"ב) שתהי' הלכה כמותו הוא לפי שהי' כבן שבעים שנה – כי ברוחניות הי' כן באמת ולכן צריך לזכות שהלכה כמותו.

וע"י אשר זקנתו ברוחניות נתקשרה בענין של תורה, שמצד הזקנה היתה צ"ל הלכה כמותו בתורה, עי"ז נעשה בו זקנה גם בגשמיות, עד אשר באת עליו שיבה גם בעניניו החיצונים (שערות – הטפל לבשרו), דאהדרו לי' תמני סרי דרי חיוורתא.

וכמאמר הירושלמי ע"פ לא־ל גומר עלי', אשר המציאות שבעולם נעשית כפסק התורה.

ח. ההוראה מזה בעבודה לכאו"א הוא:

רוב הנשמות שבדורותינו אלה אינן נשמות חדשות וכבר באו בגלגול. ולזאת צריך להתחשב, בנוגע לעבודתו, לא רק עם עניניו שבגלגול זה כ"א גם עם הענינים שבגלגול הקודם.

ואין לחשוב אשר גלגולו הקודם נוגע רק לענינים רוחניים שבעולמות העליונים, כי אם, ע"י ההתקשרות בתורה, מגלה הוא את הטוב שבגלגול הקודם, ומסייע לו בעבודתו לא רק בשכל ומדות – ענינים פנימיים – כ"א גם בעניניו החיצוניים (דוגמת ענין השערות) במחשבה דיבור ומעשה בחיי היום יומיים. ולכן לפעמים יכול לקחת ע"ע וגם להביא בפועל דברים בתומ"צ – שלכאורה אינם לפי כחו.

ט. וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח:

ב' פירושים נאמרו בזה: א) חכמים מוסיפים על בן־זומא, ולכו"ע מזכירין יצי"מ בלילות (ז"פ, של"ה, צל"ח ועוד). ב) חכמים חולקין על בן זומא וס"ל דאין מזכירין יצי"מ בלילות 1020(ראה נ"כ המשנה). וכן כתוב גם בסי' האריז"ל (ופע"ח שער חהמ"צ פ"ו).

והנה בכל מקום שיש ב' דיעות בגליא דתורה, יש מקום לב' הדיעות גם בפנימיות התורה. ובנדו"ד, הנה מה שהובא בפי' בפנימיות התורה הוא פירוש הב'.

וצריך לומר שיש ב' בחי' ביצי"מ: יצי"מ עפ"י נגלה ויצי"מ בפנימיות. ויצי"מ בבחי' זו היא רק בימים ולא בלילות. ולכן סתם בסי' ובפע"ח כפירוש הב' דוקא, כי הוא מדבר אודות ענין הפנימי שביצי"מ, וא"כ מובן אשר פנימיות התורה אינה סותרת למפרשים כפי' הא' בגליא דתורה, כי הם מדברים אודות ענינים מחולקים.

י. יצי"מ כפשוטה (אין הכוונה כפשוטה ממש, כי גם זה הו"ע של פנימיות התורה, כ"א הכוונה להפשטות של הפנימיות) היא לצאת מכל המצרים וגבולים המונעים ומעכבים על עבודת השם.

אמנם יציאת מצרים בפנימיות יותר היא לצאת גם מהמצרים וגבולים שבקדושה גופא, עד גם מהמצרים וגבולים שבעולם האצילות. כי גם באצי' הרי אף שאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, מ"מ, בכלל, עולם הוא.

והנה היציאה ממצרים כפשוטה אפשרית גם בלילה. ז.א. גם בהזמן שאין מאיר בחי' שמש הוי', גילוי אור בדרך מלמעלמ"ט, גם אז אפשר לצאת מהמצרים המונעים לעבודה, ע"י עבודה בכח עצמו בדרך מלמטלמ"ע

אמנם היציאה מהמצרים וההגבלות שבקדושה, אפשרית בימים דוקא, כאשר מאיר בחי' שמש הוי' שלמעלה מהשתל'.

לבד מבן זומא, שהי' מהד' שנכנסו לפרדס ובהיותו בעולם הי' יושב ותוהא⁵ הי' בכוחו לצאת אף בלילות, גם מהמצרים שבקדושה. אבל חכמים, המדברים לרוב בני אדם, אומרים שיצי"מ בבחי' זו אפשרית בימים דוקא.

ולכן דורשים את היתור דתי' כל על ימות המשיח. שבימות המשיח דוקא יהי' הכח גם בלילות⁶ לצאת מהמצרים של כל ההשתלשלות.

יא. והנה כל הגילויים דלעתיד תלוים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות (תניא פל"ז). וידיעה זו אשר לעתיד תהי' יצי"מ גם בלילות, פועלת תוספת כח ושמחה גם עכשיו,

– כי כל הענינים שיתגלו לעתיד ישנם גם עכשיו, אלא שהם בהעלם. ולכן כאשר יתבונן בעניני הגילויים דלע"ל ישמח לבו, כמשל אדם השמח 1021מאבנים טובות ומרגליות שיש לו אף שסגורות, לע"ע, בתיבה חתומה⁷ –

אשר זה גופא היא הכנה וכלי לקבל הגילויים דלע"ל שיתגלו בהגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

יב. אחד חכם ואחד רשע:

כ"ק מו"ח אדמו"ר פירש טעם סמיכות החכם לרשע, לפי שצריך לתקן גם את הרשע, כי לא ידח ממנו נדח, ותיקונו דורש כח גדול ולכן הוא ע"י החכם דוקא.

ויש לפרש בדא"פ ע"פ המבואר במ"א:

גם שאלת החכם, מאחר אשר שאלה היא, אין זה כדבעי בתכלית השלימות. כי בקדושה אין צריך להיות שאלות, כ"א תמים תהי' עם הוי' אלקך. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם זקני החסידים: "פארוואס" איז א קליפה (= "מדוע" הוא קליפה).

ואף ששאלת החכם היא מצד תשוקתו לקבל השפעה, מ"מ אין זו עבודה תמה בתכלית. ולכן משאלת החכם, מכיון שבגדר שאלה היא, אפשר להסתעף ממנה בריבוי השתלשלות, שאלת הרשע.

וכמו שסיפר⁴ כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר פעם הי' אאמו"ר מבטל את החכם שאף שאחד חכם ה"ה עומד בסמוך להרשע, והתם אמר שהוא ענין התמימות ושיבח ביותר את השאינו יודע לשאול וביאר כי הנשמה למעלה – האלקות בפשיטות אצלה ובירידתה למטה נעשה בתור (התחדשות) ושאלה. ושאינו יודע לשאול שגם בהיותו למטה האלקות אצלו בפשיטות ואינו יודע משאלות.

יג. ויאמר לאברהם ידע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:

איתא במדרש (ב"ר מד, כד) אשר הקב"ה אמר לו לאברהם אבינו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות, ברר אברהם את המלכיות.

והקשה¹ כ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי אברהם אבינו הי' תכלית הטוב והחסד (עד שמצא זכות גם על ישמעאל ואמר לו ישמעאל יחי' לפניך, וכהבנת אברהם אבינו בענין יחי' ובענין לפניך), ואיך לא מצא זכות על ישראל. ובפרט שזה הי' קודם מ"ת ולא הי' נוגע אז כ"כ ענין החטאים, והי' לו לומר שלא ירדו לא לגיהנם ולא למלכיות?

ותירץ כ"ק מו"ח אדמו"ר, שזהו מה שאמר הכתוב, בארץ לא להם. דלכאורה, מאחר שאמר כי גר יהי' זרעך, הרי מובן במילא שיהו בארץ 1022נכרי' (שזהו"ע הגירות) ולמה לי' לפרש – בארץ לא להם? אך הענין הוא, שהקב"ה רמז (בכפל הענין) לאברהם אבינו, האב קיין מורא ניט (= אל תתיירא). – מה שגר יהי' זרעך הוא – "לא להם" אין זה בשבילם (למרק חטאיהם), כ"א בשביל לברר את הניצוצות שבמצרים.

וזהו ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – "ועבדום", יעבידו את מצרים. "וענו אותם", יעשו את מצרים לעניים, כי יקחו מהם את כל הניצוצות, כמ"ש וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הוא רכוש הניצוצות שיבררו במצרים.

יד. כמו שהוא בגלות מצרים כך הוא גם בגלות זה האחרון. אשר עיקר טעם הגלות אינו עונש על החטאים כ"א בשביל בירור הניצוצות.

ובזה יובן מרז"ל⁸ אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם. ולכאורה, איך יכולה גלותו של אחד למרק את חטאיהם של כל ישראל? ועפ"י המבואר אשר עיקר טעם הגלות הוא לברר את הניצוצות, יתיישב. כי גם כאשר רק אחד גולה למדינה ומייגע עצמו והשי"ת מצליחו לברר את כל הניצוצות הנמצאות במקום זה, משלים הוא את כוונת הגלות ומכין הוא את המדינה ההיא לביאת המשיח, אשר יגלה את הרכוש "גדול" של הניצוצות – "גדול" הוי' ומהולל מאד.

טו. אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דינו:

קודם חג הפסח הביאו לי הגדה⁹ שיש עלי' הסכמה של אאמו"ר ז"ל. בהגדה זו מפרש פיסקא הנ"ל, ולא העבירנו בתוכו "בחרבה" רק שהי' רפש וטיט דינו. פירוש זה מקורו באבודרהם.

וצריך להבין, מהו גודל המעלה כ"כ בזה שהעבירנו בחרבה ולא במעט רפש וטיט כלשון האבודרהם? ובפרט ששאר המעלות טובות שחושב כאן הם מעלות נפלאות ביותר, וכמו יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, כניסה לארץ ישראל ובנין בית הבחירה, ואיזה תפיסת מקום יש לגבי המעלות הללו מה שהעבירנו בחרבה בלא תערובת מעט רפש וטיט?

ויובן זה בהקדים המבואר בדא"ח ענין קריעת ים סוף. ים הוא עלמא דאתכסיא ויבשה הוא עלמא דאתגליא. וענין קריעת הים, הפך ים ליבשה, 1023הוא אשר בחי' עדאת"כ האיר בגילוי ממש כמו עדאת"ג.

ב' בח' אלו – עדאת"כ ועדאת"ג – ישנם בעבודה בנפש האדם. כל אחד ואחד, בשעת התפלה הוא בהתעוררות טובה, ובמשך כל היום אין נרגשת אצלו ההתעוררת שבתפלה, ונשארת בהעלם.

כי גם כאשר עבודתו בתפלה פועלת על הנהגתו שבכל היום, אשר הנהגתו היא כדבעי, מ"מ יש חילוק גדול גם אצלו בין כל היום לשעת התפלה, כי בתפלה הוא בביטול לגמרי לאלקות, ובפרט בהשתחואות שבתפלה (ראה תניא פל"ט), וטוב זה בהעלם הוא במשך היום.

וזהו"ע קי"ס אשר המכוסה יאיר בגילוי, ובעבודת האדם הוא אשר במשך כל היום יהי' בביטול לאלקות כמו בשעת התפלה.

וע"ד סגנון פירוש הבעש"ט¹⁰ ע"פ שויתי הוי' לנגדי תמיד י"ל: "שויתי" כל הענינים הם בהשואה, גם בעניני הרשות בכל דרכך – דעהו כמו בעניני תורה ותפלה¹¹, כי – הוי' לנגדי תמיד.

טז. אמנם, בזה גופא, ב' אופנים:

א) הביטול במשך כל היום לאלקות (כמו בשעת התפלה) הוא רק בפועל. ז.א. שבאמת, בנפשו פנימה, יש בו עדיין ישות, אלא שמצד הביטול שפעל בתפלתו שמאיר אצלו בגילוי, לא נרגש הישות.

והיינו אשר קריעת הים והפיכתו ליבשה הוא אצלו רק בהנוגע לפועל, אבל לא נהפך הים ליבשה. כי בפנימיות נפשו נשאר אינו דומה כלל בשעת התפלה לשאר משך היום.

ב) הביטול במשך כל היום הוא בכולו – בהנוגע לפועל וגם בפנימיותו – גם מתקיים בו שויתי הוי' לנגדי תמיד.

ריחוק הערך בין שני אלו – מובן מריחוק הערך שבין הבינוני ואפילו צדיק שאינו גמור ובין צדיק גמור. בבינוני ואפילו בצדיק שאינו גמור נמצא רע אלא שכפוף ובטל הרע לטוב מחמת מיעוטו ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. ובצדיק גמור אין בו רע כלל (תניא פ"י).

יז. וזהו אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, אלא במעט רפש וטיט, דינו. קריעת הים באופן שנשאר חלק מהמים במציאות מים (שזהו ענין רפש וטיט) מורה אשר אף שנהפך הים ליבשה מ"מ א"א לכל הטוב להתגלות – כיון שיש עדיין 1024אחיזה ומציאות הרע באותו מקום. והוא אופן א' הנ"ל – בינוני ואפילו צדיק שאינו גמור.

וגם על זה אומרים דינו, כי היו מושקעים במ"ט שערי טומאה ומוכרחים היו לברוח העם (עיין תניא פל"א) והעברה לדרגת בינוני שלא יעבור עבירה לעולם וכו' (ראה תניא פי"ב) ה"ז עלי' נפלאה ובפרט לעבור לדרגת צדיק שאינו גמור שהוא מדריגה נעלית ביותר עד שע"ז נאמר בראת צדיקים כו' אהב"ת כו' עולמך תראה בחייך כו' (תניא פי"ד).

וזהו כמה מעלות טובות למקום עלינו, בין עצם קריעת הים ובין שהעבירנו בחרבה, כי בזה נתנו לנו את הכח להפך את הרע כולו לטוב, לא רק בפועל כ"א גם בפנימיות, אשר גם בנפשו פנימה יהי' שויתי הוי' לנגדי תמיד.

יח. כמה מעלות טובות למקום עלינו:

סיפר⁴ כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר המאמר הראשון שחזר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' המאמר ד"ה כמה מעלות טובות למקום עלינו, שאמרו אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע בשבת הגדול שנת תרל"ג.

ז.א. אשר כ"ק אדמו"ר נ"ע התחיל לחזור דא"ח קודם היותו לבר מצוה, כי נולד בשנת כתר"א עילאה – תרכ"א – ובשנת תרל"ג הי' עדיין לפני בר מצוה.

– כנראה, אמרו מאמר זה כ"ק אדמו"ר מהר"ש גם בשנת תרמ"ב וגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בשנות נשיאותו וקרוב לודאי אשר בתוספת נופך משלו.

בשנת תרל"ג כשחזר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) את המאמר לפני כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע א"ל אשר אאמו"ר (כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע) פירש:

"כמה מעלות טובות למקום עלינו" – המעלות טובות אשר למקום הם עלינו דורך אונז (=באמצעותינו) כי אצלו ית' הרי כחשיכה כאורה ורק לנו הוא נוגע.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) החידוש שבפתגם זה הוא אשר המעלות טובות אינם רק בשבילנו – צוליב אונז – אלא שגם נעשה ע"י עבודתינו – דורך אונז.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר את המאמר ד"ה כמה מעלות טובות למקום עלינו ובסוף המאמר ביאר את הפתגם הנ"ל).

יט. צפון:

"צפון" קשור ב"יחץ".

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר⁴ אשר ראה שאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע שבר את 1025האפיקומן לחמש חתיכות. אבל לא ידע בבירור אם זה בדיוק. עד שראה פעם אשר האפיקומן נשבר לשש חתיכות והניח חתיכה אחת הצדה. ושאל אז אצל אביו הטעם על זה ואמר לו: אז מען וויל אלץ וויסן ווערט מען געך אלט.

למחרת הלכו שניהם ביחד, בשעת ההליכה נאנח כ"ק מו"ח אדמו"ר. ואמר לו אביו: כ"כ נוגע לך הדבר – וביאר לו אז את הטעם:

מצה האמצעית היא כנגד יצחק ולכן אותיות יחץ הם מאותיות יצחק ואפיקומן הוא חסד דאברהם, כי אפיקומן הוא אפיקו מן, השפעת מזון ואברהם הי' משפיע לכל ואפילו לערביים, ויצחק הוא בחי' עלי' וצריך להמשיך מדרי' יצחק שהיא עלי' בכלים. ולכן צ"ל השבירה במצה האמצעית לשבור הגבו' דיצחק. והשבירה הוא לה' חלקים כנגד ה"ג כידוע. ולהמתיק הה"ג בחסד דאברהם.

כ. כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע לקח¹² למלמד לבניו (הרז"א ואדמו"ר נ"ע) את ר' שלום קיידאנער. הוא הי' למדן גדול וכו'

פעם שאל ר' שלום אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, מפני מה צריך להצפין את האפיקומן. וענה לו לפי שכתוב בהגדה צפון. ושאל שוב: א"כ לא יהי' כתוב בהגדה צפון ולא יצטרכו להצפין? וענה לו, הוא נתינת כח לבער את הצפון בלבו של אדם הוא היצה"ר ככתוב ואת הצפוני ארחיק גו' שאפיקומן נותן כח ע"ז, כי האפיקומן אין בו טעם, כן העבודה עם נה"ב אצ"ל בטעמים שכלים רק בגזירות – ניט ניט יע ניט. היינו מה שאין צ"ל – א"צ להיות. ומה שצריך לעשות – צריך לעשות.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) הרי הקושיא במקומה עומדת. היצה"ר הלא נק' בכמה שמות וא"כ הי' אפשר לבחור בשם אחר של היצה"ר, ובמילא לא יצטרכו להצפין את האפיקומן?

אך הענין הוא, כי יש רע הגלוי ורע הנעלם. וזהו"ע צפון, שצריך לתקן לא רק את הרע הגלוי כ"א גם את הרע הנעלם – צפוני.

זאת אומרת אשר גם אם פעל בעבודתו שאינו מרגיש בנפשו רע כלל, מ"מ אין זה מספיק עדיין, כי אפשר אשר נשאר עדיין בתוכו רע בהעלם.

וכמבואר בכ"מ מה שאמר ריב"ז איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, דלכאורה, איך הי' יכול לחשוב כן, הרי לא הניח דבר גדול ודבר קטן וכל המעלות שמנו עליו חז"ל, ואיך הי' 1026יכול להיות בספק כזה? והענין הוא, אשר כחות הגלויים אינם הוראה על העצם. ואפשר אשר כחות הגלויים יהיו בטוב ועצם הנפש – בעמקי הקליפות.

כא. אף שכחות הגלויים אינם הוראה על העצם, וא"כ, לכאורה, איך אפשרית העבודה דצפון – בירור רע הנעלם, הרי כל העבודה הוא בכחות הגלויים בלבד?

הנה באמת, ע"י ההתעסקות בפנימיות התורה, היא מאחדת את העוסק בה עם העצמות, סתים דנשמתא ע"י סתים דאורייתא צפון דתורה¹³ סו"ס מגיעים ואפשר לתקן גם את העצם.

וכהסיפור הידוע (תורת שלום י"ט כסלו תרע"ג) אשר אדמו"ר הזקן אמר פעם לאחד: על מי אתה בוטח, אם עלי – הרי לא תדע אפילו את הדרך להגן עדן שלי.

ואמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ (שהי' באותו מעמד) שהוא מדריגה נעלית יותר מריב"ז שאמר ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, ואדמו"ר הזקן הי' בטוח שיהי' בג"ע.

כב. כשאוכלים את האפיקומן שהוא זכר לפסח – שזהו הכנה לגאולה העתידה, צריך מקודם לתקן גם את רע הנעלם. ואין מספיק כל עבודת ה"סדר" שעד "צפון", כי צריכה להיות העבודה גם עם צפון ועצם הנפש.

שעי"ז זוכים – "לשנה הבאה בירושלים", שלימות דוקא, ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים (ההתועדות היתה במוש"ק ולכן אמר נוסח זה – המעתיק) בבנין ביהמ"ק השלישי שכבר בנוי למעלה ויומשך למטה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.