1017

ואדמו"ר הזקן הקשה ע"ז שזהו בחיוב הזכירה שבכל יום, אבל מצות הסיפור ביצי"מ שבליל פסח אינה בזכרון בעלמא כ"א בסיפור דוקא.

ועפי"ז מובן אשר לדעת אדמו"ר הזקן אין הקידוש מסדר ההגדה.

ולכן התחלת הביאור של הרביים על ההגדה הוא מהפיסקא הא לחמא דוקא ולא מלפני'.

ג. עפ"י הנ"ל, אשר מהפיסקא הא לחמא עניא מתחיל סדר ההגדה, יובן מה שמסיימים בהפיסקא, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין.

דכפשוטו, אשר אין כל שייכות לפיסקא זו עם ההגדה כ"א הוא ענין בפני עצמו, אשר בימי גלות בבל תקנו לומר פיסקא זו בשביל העניים שאין להם צרכי הפסח, הי' צריך לסיים בהתיבות ייתי ויפסח, ומה שייך כאן הסיום השתא הכא כו' ?

ועפ"י הנ"ל, אשר פיסקא זו תקנו כחלק מההגדה ולא בתור הקדמה בלבד לההגדה, יובן בפשיטות. כי משעת יציאת מצרים הותחלה הגאולה העתידה וכמ"ש כימי² (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

ד. טוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום ב' דפסח לזכר לסעודת אסתר שהיתה ביום זה שבו ביום נתלה המן (מג"א באו"ח סימן ת"צ. שו"ע אדה"ז שם).

לכאורה אינו מובן, שהרי הנס דפורים הוא טפל ואינו תופס מקום לגבי הנס דפסח, כי גאולת פסח היתה גאולה שלימה משא"כ בפורים אכתי עבדי דאחשורוש אנן, וא"כ מה שייך להזכיר נס פורים בפסח?

אך הענין הוא, דכשם שמצינו מעלה בפורים על מתן תורה, וכמ"ש קיימו וקבלו וארז"ל קיימו מה שקבלו כבר, במ"ת, כך יש מעלה בפורים גם על יציאת מצרים – שהרי היא הכנה והתחלת ענין מ"ת, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

יציאת מצרים ומתן תורה היו בדרך אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה, יצי"מ – נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. מ"ת – כפה עליהם הר כגיגית. משא"כ נס פורים בא ע"י עבודת בני ישראל מלמטלמ"ע, שעמדו שנה שלימה בתנועה דמס"נ.

ואם כי גדלה מעלת אתעדל"ע על אתעדל"ת, כי עבודת הנבראים מוגבלה היא ואין בה שלימות משא"כ באתעדל"ע – מי מעכב בידו.