שיחה א

1032שיחה א

נשא

א. בפרשת נשא מתבאר דין הסוטה: כשאיש "מקנא" לאשתו, ומזהירה "אל תסתרי עם איש פלוני", והיא איננה שומעת בקולו, גם אם לא חטאה עם איש פלוני, הרי רק משום שנסתרה עמו לאחר שבעלה הזהירה, נקראת בשם סוטה¹ ויש כמה הלכות בענין סוטה, כפי שמפורט בפרשה.

איש ואשה על כל פרטיהם, הם דוגמא לשורשם, ממנו הם באים, עד לשרשם הראשון, הקדוש ברוך הוא כביכול וכנסת ישראל הנקראים בשם איש ואשה². מכך מובן, שכל פרטי דיני הסוטה, קיימים גם ביחס לכנסת ישראל והקדוש ברוך הוא³.

"קינוי" הקב"ה לכנסת ישראל, הוא הציווי שלו לכל אחד מבני ישראל "לא יהיה לך (ל' יחיד) אלקים אחרים על פני", שהוא בדוגמת "אל תסתרי עם איש פלוני". אלא שאינו מובן: כיצד יתכן לגבי הקב"ה ענין של "סתירה", להחבא ממנו? הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"⁴, ובכל אשר יסתר האדם יהיה תמיד לנגד עיני הקב"ה, כמו שנאמר⁵: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'". מה היא איפוא משמעותה של "סתירה" לגבי כנסת ישראל והקב"ה?

הביאור בזה: הקב"ה אומר על בעל גאוה "אין אני והוא יכולין לדור"⁶. נמצא, שגאוה מהווה "סתירה" כביכול מהקב"ה⁷; אין הקב"ה נמצא אצל הבעל גאוה, ואינו רואה אותו, כביכול, וכפירוש הבעש"ט על פסוק זה – בניחותא: "אם יסתר איש במסתרים ואני – לא אראנו", שכאשר האדם הוא בבחינת "ואני", בעיני עצמו, הרי "לא אראנו", הקב"ה כביכול אינו רואה אותו.

ב. נאמר בגמרא⁸, ש"בעל שמחל על קינויו קינויו מחול", אפילו לאחר שהבעל קינא לאשתו ואמר אל תסתרי עם איש פלוני, הוא יכול לבטל קינויו, והרי הוא כאילו לא קינא מעולם. ונפסק בגמרא שמחילת הבעל מועלת, דוקא "קודם סתירה" (לפני שאשתו נסתרה עם האדם שהוזהרה עליו "אל תסתרי" עמו), אבל "לאחר סתירה" אינה מועלת מחילתו.

1033והטעם לזה הוא:

כל זמן שלא נסתרה, אין כאן דבר מלבד הקינוי שלו. ועל הקינוי שלו הוא השליט, ולכן יכול לבטלו. אבל לאחר הסתירה, הרי ישנו דבר נוסף שאינו תלוי בו. לכן אינה מועלת מחילתו.

אבל בירושלמי⁹ נאמר, שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחר שנסתרה, "כל זמן שלא נמחקה המגילה" (הנכתבת לסוטה).

ומבאר בזה הרוגאטשובי¹⁰, שאין כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי: הירושלמי דן בסתירה כזו, שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי¹¹, כגון שאומר לה "אל תסתרי עם אביך" או "עם מאה בני אדם", שללא קינויו אינה סתירה כלל^*11, וכשהבעל מוחל ומסיר את קינויו, הרי ממילא בטלה גם הסתירה, ובטל הכל.

מזה מובן בנוגע להקב"ה וכנסת ישראל, שמאחר והאמת היא שתמיד "לית אתר פנוי מיניה" – הרי לאמיתו של דבר אין כלל מציאות של סתירה; הסתירה אינה אלא משום שהקב"ה אינו חפץ בגאוה, "תועבת ה' כל גבה לב"¹² ו"אין אני והוא יכולין לדור" – ומאחר שכל מציאות הסתירה אינה אלא בגלל רצונו, יכול הקב"ה למחול, גם לאחר שנסתרה.

ג. אלא שהמחילה מועילה (אפילו באופן כזה שכל מציאות הסתירה תלויה בקינוי), "כל זמן שלא נמחקה המגילה".

מחיקת המגילה כפשוטה, מתבטאת בהפרדת האותיות מן הקלף. דבר המוכיח ומגלה, שגם לפני המחיקה לא היו דבר אחד; שכן אילו היו דבר אחד, הרי לא היתה אפשרות כלל להפריד ביניהם. משום כך, באותיות החקיקה, מאחר והם מאוחדים עם הדבר בו נחקקו, לא יתכן למחוק את האותיות עצמן, אלא אם כן יינטל אותו חלק מהדבר שנחקקו בו.

כאשר "לא נמחקה המגילה", כשאדם מישראל לומד תורה באופן של חקיקה, כך שלא ניתן למחוק ח"ו את אותיות התורה ממנו, משום שהוא והתורה מאוחדים^*12, הרי אף שהיתה אצלו "סתירה", נתפסה בו גאוה – אין זה אלא בחיצוניות, ומחילה מלמעלה מבטלת הכל והרי הקב"ה הוא – רב לסלוח¹³. אבל אם "נמחקה המגילה", (דבר המורה שגם לפני כן היה הוא 1034והתורה שני דברים), הרי יתכן שהרגשת הישות והגאוה מקיפות את כולו, יש לו אז, דין של "סוטה": הוא חייב להביא מנחה של שעורים, מאכל בהמה¹⁴, והמנחה צריכה להיות עשירית האיפה – המורה על דלי דלות¹⁵ כלומר שצריך לפעול בקרבו ידיעה והרגש שהוא "עני בדעת"¹⁶, עד שהוא כבהמה¹⁷, שאין בה דעת כלל.

וכשפועל בקרבו התבטלות זו, הרי לא רק שנעשה טהור להקב"ה, אלא שבא לדרגה נעלית יותר ממעמדו ומצבו קודם, כפי שמסיים¹⁸: "ונקתה ונזרעה זרע" ומפרש בגמרא¹⁹: "היתה יולדת (תולדותיהן של צדיקים – ועמך כולם צדיקים – מצות ומע"ט)²⁰ בצער יולדת בריוח", עד שבא למרחב העצמי, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"²¹.