שיחה י

494שיחה י

השבוע, נכלל בשבת הנוכחית ראש־חודש כסלו^*, הכולל את כל החודש: ט' כסלו, יום ההולדת ויום ההסתלקות של אדמו"ר האמצעי, יו"ד כסלו יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי, י"ט כסלו, הילולא רבה (כלשון אדמו"ר הזקן) של המגיד, שחרורו של אדמו"ר הזקן, כ"ד כסלו, ההוספה מחדש ביסוד בית שני²⁵, כ"ה כסלו שבו נגמרה מלאכת המשכן, ומאוחר יותר שילם הקב"ה ליום זה בחנוכה בבית שני, שאז היה נס חנוכה²⁶.

כל ענינים אלה צריכים התחלה וברכה, שכן מן השבת מתברכין כולהו יומי²⁷, וראש־חודש כסלו בכלל זה, שהוא הכולל את כל הנ"ל.

(משיחת ש"פ חיי שרה, תשי"א)

שבט

יו"ד

יום הילולא של כ"ק אדמו"ר

א. ישנם, הרי, הבדלים בין השנה הראשונה להסתלקותו לבין לאחר מכן. ההבדל קיים הן ביהודים פשוטים והן בגדולי ישראל – וכך גם בנשיאי ישראל – שעם תום השנה אינם נמצאים למטה באותה מדה כבתחלה.

ברם, הרי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ויתר על כן: "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"¹. אנו מוצאים אף מדה יתרה מזו בצדיקים: לא זו בלבד שהם גדולים בכך שצדיק גוזר והקב"ה מקיים והקב"ה גוזר וצדיק מבטל – אלא שגם מסוגלים הם ליצור שינוי במעשי בראשית.

מהריי"צ נבג"מ זי"ע

לפיכך, למרות שבמסכת שבת² ובמקומות נוספים נמנים הבדלים בין לפני י"ב חדש לבין אחריהם – קיים כלל זה רק בכזה שאינו בעל־הבית על עולם ומלואו. לא כן הצדיקים, שלהם נמסרו המפתחות של חיה (=יולדת), גשמים ותחית המתים, מפתחות ששנים מהם אינם נמסרים לאחד בבת אחת³. ובכל זאת נוכחנו לדעת שלצדיקים נמסרים אף המפתחות בבת אחת^*, מאחר שהם "בעלי־בית" על הכל – על אחת כמה וכמה שבאפשרותם לבחור לעצמם את 495מקומם ולהימצא במקום אותו הם מוצאים שכך טוב יותר.

ב. אצל הרבי היו הרי אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל – דבר אחד, כידוע שאדמו"ר הזקן אמר⁴ ש"ואהבת לרעך כמוך" משמש "כלי" " (פירוש וביאור) ל"ואהבת את הוי' אלקיך". כיון, איפוא, ששלשת הדברים קשורים זה בזה – הרי למרות – שעניני "למטה" מעלימים, ומפריעים ל"נהנין מזיו השכינה"⁵, לזיו תורתם ועבודתם, וגם לענינים נעלים מכך⁶, עם זאת – כיון שהרבי לא ערך חשבונות, והוא ויתר על גשמיות שלו, ואף על רוחניות שלו, בגלל איש מישראל, הרי דוגמת הנאמר⁷ לגבי "מי שיצאו רוב שנותיו בהנהגה טובה" שהוא מובטח להיות כך גם לאחר מכן: אם אפילו בסתם יהודי הדברים אמורים – כל־שכן צדיק, חסיד, שמסר כל ימיו את נפשו, נפשו הטבעית ואף נפשו האלקית, ודאי הדבר שגם עתה רצונו להיות כאן, ומאחר שרצונו כך – ודאי יהיה אתנו, וכאמור בתוספות⁸: "שאם רוצה יכולה לבוא לפה".

ג. מה נובע מן האמור – בנוגע לפועל? – כי למרות שכבר עבר יום ההילולא הראשון

– בכלל נמנע אני לומר או לכתוב את הביטוי "יום־זכרון הראשון", משום שיש לקוות ש"יום זכרון" נוסף לא יהיה כבר, ובשנה הבאה כבר יהיה

והקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם, לכן אומר אני: "יום ההילולא הראשון" – ולא: "יום השנה הראשון"

שכן "עליות" תהיינה גם בעתיד –

ועלולה, אם כן, ח"ו וח"ו, להיות חלישות בהתקשרות – יש לדעת שאדרבה ואדרבה: ההתקשרות צריכה להיות חזקה יותר, ומאחר שהרבי עולה עתה בעילוי אחר עילוי יש להתאזר בכחות נוספים כך שתהא אפשרות להילוות אליו.

ד. מכאן גם תשובה לשואלים אם גם לאחר יו"ד שבט יש לומר את פרק ע"א (שבתהלים), ועד מתי יש לאמרו. התשובה היא: יש להמשיך לומר עד י"ב תמוז.

יש אומרים שזו פלוגתא בין הרמב"ם לבין הראב"ד⁹ אם גם לאחר ההסתלקות ישנו ענין של תוספת־זמן, אם יש כאן ענין של גידול והתבגרות. ישנן שתי הוכחות שגם לאחר ההסתלקות ישנם לענינים אלו. הוכחה אחת מהנהוג בכל תפוצות ישראל לקיים יום־זכרון בכל שנה. ענינו של יום־זכרון הוא, הרי עלית נשמה, משמע, איפוא, שגם בנשמה ישנה 496תוספת התלויה בזמן. הוכחה נוספת מרשימה של הרבי בה הוא מעלה חזיון לילה בו אמר אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, דרוש על פרק פ"ד דתהלים¹⁰. הרשימה היא מיום כ' חשון תש"ה, בו מלאו שמנים וארבע שנה מיום הולדת כ"ק אדמו"ר נ"ע, שאז מסתיימת השייכות לפרק פ"ד, כידוע במנהגי אמירת תהלים¹¹. – דובר הרי שהרבי רמז לכמה וכמה ענינים, ומאחר שהרבי כתב כך אודות כ"ק אדמו"ר נ"ע – היה בכך פסק הלכה גם לגבי דידו, שגם עתה יש לגביו יום הולדת, וגם עתה ישנן לגביו עליות בעילוי אחר עילוי, כשלאחר כל עליה מתברר ש"העבודה" הקודמת היתה הכנה לנוכחית.

ה. בין השליחויות שהרבי הטיל לביצוע ישנם כמה סוגים. ישנם כאלה שבגלוי היתה להם ההוראה בגשמיות, היינו – שיעסקו בעניני עסק וכד', אך הכוונה הפנימית היתה ענין של תורה – ומצוה. יש כאלה שגם בגלוי היתה להם ההוראה ברוחניות, היינו שהרבי שלח אותם בענין של חינוך, חיזוק התורה, הפצת היהדות עד – לימוד אלף בית עם ילדים.

כשם שלגבי אלו שההוראה היתה בענין של גשמיות – לא היה זה, כמובן, אלא בחיצונות בלבד, ואילו הכוונה הפנימית שבדבר היא תורה ומצוה, כפי שבענין בעסק בכלל הרי הכוונה העיקרית היא משום צדקה, מעשר או חומש או יותר מזה, ובמיוחד לאור המוסבר באגרת הקדש שעיקר העבודה בזמן הזה היא הצדקה, והחלק הניתן לצדקה מעלה את הכל¹² – כך אלו שההוראה להם היתה ענין רוחני בגילוי – צריכים אף הם לדעת שהוראה זו היא חיצונית לגבי הכוונה הפנימית שבדבר.

– דוגמת מאמר הזהר¹³: "דא מוחא לגו מוחא כו' האי קליפה להאי והאי להאי", כלומר: למרות שזו פנימיות ובחינת מוח לגבי הדרגה הנחותה יותר

אין זו אלא חיצוניות וקליפה לגבי הדרגה הנעלית יותר.

לפיכך, על כל אחד, גם על זה שההוראה אליו היתה ביחס לענין רוחני, להתבונן אם זו כבר המטרה שאליה היתה הכוונה, או שאין זו אלא חיצוניות וקליפה בלבד ושכשם שלגבי אלו שההוראה אליהם היתה בענין עסק

אין זו אלא חיצוניות שיש לה כוונה פנימית – כך אלו שההוראה אליהם היתה בענין של הפצת התורה, חיזוק 497היהדות וכדומה, אין זו אלא הוראה חיצונית לגבי הכוונה הפנימית שבדבר.

ו. כל אלה שהרבי שלח אותם אל ערי השדה להפצת היהדות – ולאו

ו דוקא ערי השדה במלוא המובן, אלא כל מקום שמחוץ להיכל הרבי הוא ענין של "שדה" לגבי היכל הרבי, בו קיבל ליחידות, בו התפלל ובו למד, שמיד עם היציאה מעבר לסף הרי זה "שדה", לפי שחסר שם ב"תפארת אדם לשבת בית" – עליהם לדעת שבכל השליחויות ישנה כוונה פנימית, שהיא – הפצת תורת החסידות, כפי שאמר " הרבי שאדמו"ר הזקן לא התכוין להפוך את תנועת החסידות למפלגה, כי אם הדבר שייך לכל ישראל, וזו הענין של "יפוצו מעינותיך חוצה" המהוה הכנה לביאת המשיח.

ז. באופן כללי ישנן ארבע דרגות: חולין, מעשר, תרומה וקדש, כן אנו מוצאים דרגה חמישית, "מי חטאת", שלכך לא מספיק להיות טהור לקודש¹⁴. אף בנפש מצויות חמש דרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. הרבי דיבר עם כל אחד באופן המתאים לו.

"נפש" עלולה לבוא לידי חטא, כאמור: "ונפש כי תחטא". לפיכך היתה ההוראה בגלוי לדרגה של "נפש" בענין של גשמיות. "רוח", "נשמה", וכל שכן: "חיה", "יחידה" – מהוות דרגות נעלות יותר, ולכן היתה ההוראה לכאלה בענינים נעלים יותר, לכל אחד לפי דרגתו. אך יש לדעת שכשם שה"נפש" אינה אלא הכנה לדרגה נעלית יותר, כך "רוח"

"נשמה", ואף "חיה" ו"יחידה" אינן אלא בחינת "שם" ו"כלי" לעצם הנשמה, כביטוי¹⁵: "חמשה שמות נקראו לה", לה – לעצם הנשמה, והרי בחמשת השמות נכלל גם "יחידה". כלומר, גם בחינת "יחידה" אינה אלא שם והכנה לעצם הנשמה.

מובן, איפוא, שבפנייה אל

יחידה", "חיה", "נשמה", "רוח" ואפילו ל"נפש" – היתה הכוונה והרצון להגיע לעצם הנשמה. ומובן, אם כן, שכל אלה שהיתה להם שייכות אל הרבי, שיש להם עתה שייכות – וממילא תהיה להם שייכות גם להבא, שכן "כל דבר שבקדושה, אף שמסתלק, מניח שרשו במקומו"¹⁶ – צריכים לדעת שבכל ההוראות שהיו להם מן הרבי, ישנה כוונה פנימית שהיא – פנימיות התורה, ה"יפוצו מעינותיך חוצה", כלומר: להפיץ את תורת החסידות הכללית שנתגלתה ע"י הבעש"ט והבאים אחריו, ותורת חסידות חב"ד שנתגלתה ע"י אדמו"ר הזקן והבאים אחריו, עד לרבי ועד בכלל – ואז תושג הכוונה פנימית.

ח. אז, כשתושלם הכוונה הפנימית יקוים "ולכל בני ישראל יהיה 498אור במושבותם", יהא הנאמר בפרשת השבוע¹⁷: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", – בפרשיות הקודמות מדובר על גלות ובפרשתנו – ענין הגאולה, ויהיה "אז ישיר משה", שמכאן¹⁸ תחית המתים מן התורה, ובקרוב ובעגלא דידן "ישיר משה", של דורנו, "ובני ישראל" ולא ו' מפסיק כי אם ו' מחבר: ישיר – בלשון יחיד¹⁹, ויהיה "הוי' ימלוך לעולם ועד" וגם בתרגום – "הוי' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא", שבמהרה בימינו נראה את הרבי בעיני בשר והוא יוציאנו לגאולה האמתית והשלמה, אמן.

ט. הרבי, בבואו לאמריקה, אמר: "אזלת לקרתא – עבד כנימוסא"²⁰. כאן, באמריקה, אוהבים לשמוע "כרוז", דבר חידוש, ויתרה מזו: דבר המבהיל את הרעיון, "סטייטמענט". איני יודע אם אמנם יש צורך בסדר כזה, אך "אזלת לקרתא – עביד כנימוסא":

שלש האהבות, אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל – כולא חד. אי אפשר לחלק ביניהן משום ש"כולא חד", כעצם אחד. בתורת החסידות²¹ מובא בשם הבעל־שם־טוב, והבעש"ט אומר זאת בשם ראשונים: "העצם – כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו". מאחר שכל השלש מהוות עצם אחד – מובן מאליו שבכל אחת מהן נמצאות כל השלש, שכן "כשאתה תופס במקצתו – אתה תופס בכולו".

כשישנה אהבת ה', ואילו אהבת התורה ואהבת ישראל אינן, מורה הדבר שגם אהבת ה' פגומה. לאידך גיסא: אם ישנה אהבת ישראל, אף שהיא מן המצוות השכליות שהשכל מחייבן – הרי בסופו של דבר מגיעים לאהבת התורה ואהבת השם, כפי הידוע^* שכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק", ע"י כך שהלוה ליהודי בגמילות חסד – הגיע לענינים כאלה אליהם לא הגיע ע"י תורה ועבודה.

"הצהרה" זו יש, איפוא, להכריז ולהודיע: כשרואים יהודי שיש לו אהבת ה' ואין לו אהבת התורה ואהבת ישראל יש לומר לו כי עליו לדעת שאהבת ה' בלבד, ללא אהבת התורה וישראל, אין להם קיום. ולאידך גיסא: כשרואים יהודי שיש לו אהבת ישראל בלבד יש להשתדל להביאו לאהבת התורה ואהבת ה'. כן יש לדאוג שאהבת ישראל שלו לא תתבטא רק בנתינת לחם לרעבים ומים לצמאים, כי אם בגלל אהבת ישראל שלו עליו לקרב יהודי אל אהבת התורה ואהבת ה'.

וכשתהיינה שלש האהבות יחד – יהא זה חוט המשולש אשר לא ינתק²², ודבר זה יביא את הגאולה. שכן כשם 499שהגלות האחרונה באה כתוצאה מכך ששרר היפוכה של אהבת ישראל²³ ששימש גורם ל"גלינו מארצנו" – כך תהיה ע"י אהבת ישראל הגאולה במהרה בימינו ממש.

י. (אחד שאל בענין שליחות שהעמיס עליו כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וענה:) כשנעשה כ"ק מו"ח אדמו"ר בן חמש־עשרה לקחו הרבי נ"ע למזכיר בעסקנות הכלל.

באסיפת רבנים מסוימת שהתקיימה אז (בקובנה, כמדומה) שלח כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע את הרבי כנציגו. מאחר שהרבי היה אז צעיר מאד, בן חמש־עשרה, שלח כ"ק אדמו"ר נ"ע אתו את רשב"ץ²⁴. רשב"ץ היה יהודי פקח מאד, אך כ"ק אדמו"ר נ"ע אמר לו שלמרות שהוא שולח גם אותו עליו לדעת שככל שימעט להתערב רצוי הדבר יותר.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א): והדברים קל וחומר לגבי עתה: לשם מה יש להתערב בעניני הרבי?! אין צורך לייעץ לו ולחוות לו דעות. יש לבצע את הענין שרצה, וככל שתמעט ההתערבות בפירושים עצמיים – רצוי הדבר יותר.

יא. (אמר המאמר ד"ה באתי לגני – יצא בחוברת בפ"ע – טרם פתח את המאמר אמר:) בהמאמר שהרבי הוציא ליום הסתלקותו, מתחיל: – באתי לגני.... (עד סוף סעיף ג'. אחר כך הפסיק וצוה לנגן ה"בינוני" ואמר:) כ"ק מו"ח אדמו"ר חיבב ניגון זה, (אחר כך צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר נ"ע, אחר כך המשיך המאמר): והנה אחרי שמבאר בהמאמר דעיקר שכינה בתחתונים היתה... (עד סוף סעיף ה'. אחר כך הפסיק וצוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר מוהר"ש, ואח"כ ניגון מכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק". אח"כ המשיך המאמר:) והנה בסיום המאמר מבאר... (עד גמירא. אחרי אמירת המאמר ובהפסק חלק השיחה דלקמן ציוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר האמצעי וניגון כ"ק אדמו"ר הזקן (בן ד' הבבות) כדלהלן).

יב. (אחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) עתה, הקשיבו יהודים! בחב"ד בכלל היתה הדרישה לעשיה עצמית ולא להסתמך על הרביים, והרי זה השוני²⁵ בין פולין לחב"ד. שם היתה השיטה: "וצדיק באמונתו יחיה", אל תקרי: יחיה – בחי"ת שואית – אלא: יחיה – בח' פתוחה. עלינו, איפוא, לעשות בעצמנו, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים שבגוף וברמ"ח אברים ושס"ה גידים שבנשמה, הרי נאמר: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"²⁶. איני משתמט ח"ו מלסייע, לעזור כפי האפשרות, אבל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן, אם לא תהיה 500עשיה עצמית מה תוסיף העובדה שנותנים כתבים, שרים ניגונים ואומרים "לחיים". הרבי היה אומר: "אל תכניסו לכם צפרים לחיקכם". על " כל אחד להפוך בעצמו את השטות של "לעומת־זה" ואת ריתחת הנפש הבהמית – לקדושה.

יג. את המשכן היה משה מסוגל להקים לבדו, כן את בית המקדש היה דוד מסוגל לעשות לבדו, אלא שרצה – לזכות בכך את כל ישראל. כשכתב הרבי ספר־תורה, לקבלת פני משיח צדקנו, אמר שאינו רוצה בענין זה עבורו עצמו, כי אם הוא רוצה את השתתפות כל ישראל, כדי לזכות בכך את כלל ישראל. ברור שבעשיית הדירה בתחתונים המוטלת עלינו צריכים כולנו להשתתף וכל ישראל. כל אחד צריך לעשות בעצמו ולמלא שליחותו. נותרו רק "פכים קטנים", וכשייעשה זאת יהיה "ועלו מושיעים", ידחו את שלש הקליפות הטמאות ויעלו את קליפת נגה, שהיא כללות העולם, אז יתבטלו ג' קליפות הטמאות ותושג תכלית הבריאה, תיעשה דירה לו, יתברך, בתחתונים.

יד. (צוה לנגן אחד הניגונים מכ"ק אדמו"ר האמצעי, ואחרי הניגון אמר:) הרי דובר בי"ט כסלו כי יש לסדר חלוקת המשניות, שכל אחד יקבל חמשה פרקים לסיימם עד יו"ד שבט, ובטח סיימו כולם. מאחר שמנהג ישראל בשעת סיום להשמיע דבר מה בתוכן הסיום, אומר אף אני מספר מלים בקצרה.

במשנה שלפני האחרונה נאמר:

חלות דבש, מאימתי מיטמאות משום משקה? – משיהרהר²⁷. בית הלל אומרים: משירסק". פירוש הדבר שלדעת בית שמאי משתנה דבר במחשבה בלבד ולדעת בית הלל יש צורך בפעולה.

אם כי "בית שמאי במקום בית הלל

אינה משנה" הרי לעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי²⁸. מאחר שעתה אנו בפרוס לעתיד לבוא, בערב שבת יש ענין של "טועמיה", טעימה מדעת בית שמאי, ובמחשבה בלבד יחול השינוי.

"אכל בי עשרה – שכינתא שריא"²⁹. כל־שכן כשישנם כמה פעמים עשרה, ובמיוחד בבית כנסת ובית מדרש, שהרי ישנו יתרון בבית כנסת לגבי בית מדרש ובבית מדרש לגבי בית כנסת. מעתה: כשנמצאים בבית כנסת ובבית מדרש, וישנם כמה פעמים עשרה, וביתר שאת וביתר עז כשנמצאים בד' אמותיו של הרבי, שחי כאן כמה וכמה שנים ואכן התפלל – אם כן שרוי כל אחד בהתעוררות להיות מכאן ולהבא כדבעי למיהוי, ומאחר שצועדים אל לעתיד לבא – הלכה כבית שמאי שהמחשבה לבדה 501משנה, ותהיה היציאה מן המיצר אל המרחב. "

טו. בסוף המשניות בא הסיום: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". כך אנו אומרים גם: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". ע"י השלום מסתלקות כל ההעלמות, ההסתרים וההגבלות. מחשבה מועלת, וכשבאה, איפוא, החלטה להיות כלי מחזיק ברכה – זה השלום, תהיה אז היציאה מ"ערבין", שגם אז קוראים שמע, כנאמר בתחלת המשניות: "מאימתי קוראין את שמע בערבין?", גם ב"ערבין" נדרשת ההרגשה שהוי' אחד ושמו אחד. ע"י השלום נקרא את שמע בקרוב ממש בשחר. אם כי "שחר" הוא משמעות של שחור – ייהפך הוא למשמעות של בקרו של יום, לילה כיום יאיר, שגם ה"ערבין" עצמם יאירו³⁰, דבר שיהיה בביאת משיח צדקנו, שנזכה לכך בעגלא ובזמן קריב.

טז. (צוה לנגן ניגון של כ"ק אדמו"ר הזקן – בן ד' בבות – ואחרי הניגון אמר:) הרבי סיפר שכשדובר על קבלת עניני נשיאות מאביו הרבי נ"ע ביקש שיהיה בחסד וברחמים. כן אמר הרבי שבימיו יהיה הדבר הזה. דובר אז על ביאת המשיח. אין כאן קושיא, שהרי נאמר בירושלמי ומובא גם בילקוט שמעוני³¹ שכשמתנהלים

ביראה מלפניו תחת ממשלתו והנהגתו", אפילו לאחר עשרים שנה – הרי זה נקרא בנוכחותו.

מדוע התעכב הדבר? קבלתי מכתב מיהודי בו כותב שבשנת תרפ"ג שאל את הרבי אם יסע לאיטליה, והרבי ענה לו: "לכל־עת" ויעץ לו לנסוע ל"תומכי תמימים". עתה בא לאיטליה, וכותב הוא לי כי עתה מבין הוא את אשר אמר לו הרבי לפני עשרים ושבע שנה.

אצלנו לא יקח ח"ו הדבר שנים. אצלנו יהיה זה ביתר מהירות. יש רק להשלים את העבודה בפכים קטנים, יש לשנות את ההרגלים וההנחות, אז יהיה "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין" ותושלם הכוונה העליונה.

יז. (טרם צאתו אמר:) "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"³². כשתשרור שמחה וממילא ישרור השלום, שכל הקשורים לרבי יהיו באחדות, יהיה אז שההרים והגבעות לא זו בלבד שלא יעכבו כי אם אף יסייעו. וכל עצי השדה, שעתה אינם עושים פירות והם אילני סרק, יעשו פירות, כמאמר רז"ל: "עתידים אילני סרק שיעשו פירות"³³, אך בתנאי שיהיה שלום, וכל השייכים לרבי יהיו באחדות. אז יעזור ה' להשלים את 502המשימה שהרבי הטיל על כולנו ומסר לנו, דבר שהוא תכלית הטוב האפשרי.

(משיחת יו"ד שבט, תשי"א)

יח. הרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית. לפיכך אנו רואים שבימי הילולא של צדיקים ישנם שני סוגים: ישנם ימי הילולא שנהוג לקיימם באופן של מרירות וישנם ימי הילולא הנחוגים באופן של שמחה.

וזה בהתאם לדרכי עבודתם של הצדיקים.

יט. ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נקבעה בהשגחה פרטית בהתאם לאופן עבודתו. לעצבות אין הרי מקום כלל, אך מדובר גם באשר לשלילת המרירות.

האופן בו נקבעה ההילולא של הרבי הוא – בשמחה.

כך גם ביחס ל"אוהל" שלו.

אלו שהיו ב"אהלים" של צדיקים יודעים שישנם "אהלים" היוצרים כיוון של מרירות וכיווץ, וישנם "אהלים" היוצרים כיוון של שמחה ועליה. אוהל הרבי שייך לסוג זה. מיד עם הביאה לאהל, עוד לפני התבוננות, מביא הדבר עליה ורוממות הרוח – הקשורים בשמחה.

לפי שעבודתו בה עבד כל ימי חייו היתה באופן כזה:

לקרב ולהעלות את כל היהודים אפילו את ה"בריות"³⁴, בדרך קירוב ונועם, בכוונה להביא את "ומקרבן לתורה",

לעורר בקרבם את "לחזות בנועם השם" ולגלות חלקם בתורה וחלקם במצוות.

כ. יום ההילולא הוא הרי יום עליה לנשמה³⁵, וממילא גם של עליה לההולכים בדרכיו, עליה "בדרך מקיף", לפחות, וגם עליה זו היא באופן של קירוב ושמחה, והרי שמחה פורצת גדר, את כל הגדרים שמבחוץ וכל־שכן את הגדרים שמבפנים,

להעלות בקדש, הן בענינים שבין אדם למקום והן בענינים שבין אדם לחברו.

וע"י דבר זה עצמו גורמים נחת רוח נוספת לבעל ההילולא, ומשום כך מביאים התעוררות בבעל ההילולא, שהוא עומד ומשמש במרום ומעורר רחמים רבים על אלו הקשורים ושייכים אליו, ובאמצעותם לכלל ישראל, להשפיע רוב טוב בגשמיות וברוחניות, לא רק בחסד וברחמים, כי אם גם מתוך שמחה.

(משיחת יו"ד שבט, תשט"ז)

כא. (בשבוע הראשון להסתלקות כ"ק אדמו"ר נ"ע, ביום הרביעי, אחרי תפלת השחר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ההלכה היא: "שלשה – לבכי, שבעה להספד"³⁶.

504קבלתי מכתב מאחד בו הוא כותב שאמנם אין חסידים עורכים הספדים, אבל מספרים ספורים אודותו, וזהו ההספד. הוא גם כותב לי סיפור:

הרבי כתב לו במכתב: איני מפזר תוארים. כשאני כותב "ידיד נפשי" או "ידידי עוז" הרי שהמציאות היא כך.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) – למרות שבבחינת המקבל יתכן שלעת עתה אין הדבר כן, אבל סופו להיות כן.

ובהתאם לכך שלוחץ עלי ה"שבעה להספד" – אספר סיפורים על הרבי.

(וכך הי' עושה גם בשאר ימי השבעה, אחרי התפלה)

כב. (רשימת הסיפורים שזוכרים^* סדר הסיפורים אין זוכרים).

כשהיה הרבי בגיל של כשש שנה קרא לו אביו הרבי נ"ע ואמר לו לברך על הציצית. הרבי ענה שכבר בירך היום את ברכת ציצית. אמר הרבי נ"ע: אף על פי כן! אך הרבי סירב.

נתן לו הרבי נ"ע סטירה קלה (היתה זו הפעם היחידה שנתן לו סטירה) ואמר: כשאני פוקד – עליך לציית. התפרץ הרבי בבכי, ואמר: אם יש לברך לפני הקב"ה – כבר בירכתי, אבל אם יש לברך משום שאתה פוקד...

ענה לו הרבי נ"ע: יש לברך בגלל שהקב"ה ציוה כן, אך כל אב משגיח על ילדיו, וצריכים הם לציית לו.

כג. בשנים הראשונות, כשכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נסע למקום מסוים, לא היה נותן לרבי את מפתח ארונות הכתבים, אבל בשנים המאוחרות יותר היה נוהג להשאיר בידו את המפתח.

פעם נכנס הרבי לחדר הכתבים וראה מונחים שם גליונות נייר של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע.

הרבי אימן עצמו עוד קודם לכן בכתב־ידו – של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש. נטל נוצת אווז (כ"ק אדמו"ר מוהר"ש היה נוהג לעתים תכופות ביותר לכתוב בנוצת אווז) וכתב על גליון נייר של כ"ק אדמו"ר מהור"ש ביאור ענין מסוים בתורת החסידות (למאמר "וילך איש מבית לוי") בכתב־יד של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש.

הרבי הפליג לאחר מכן בעיונו בכתבים, ותוך התעמקות בענינים הלך בהשאירו את הכתב בין שאר הכתבים. כשחזר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע מחו"ל, נכנס לחדר הכתבים ומצא כתב זה, ואמר לרבי: יש לי היום שמחה, מצאתי מאמר של אבי שלא ידעתי עליו.

הרבי לא ענה לו כלום. כעבור שבועות מספר שוחח שוב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע על הדבר. אז התבונן הרבי: מה עשה, וכיצד יתקן זאת? והחליט להכנס בקשר לכך ל"יחידות".

505כשנכנס ליחידות פרץ בבכי. הדבר העיק על לבו ולא יכול לדבר כלום.

כששאלו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לפשר בכיו – ענה שעשה דבר מסוים שאינו יודע כיצד יהיה לו תיקון על כך. וסיפר לו את כל המעשה.

אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: לא נורא כל־כך!

כד. היו זמנים בהם הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לרבי להכנס לחדרו ולהתבונן בהנהגותיו.

כה. כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך פעם לכתוב מכתבים ארוכים לרבנים רבים, ולכולם בכתב־ידו, דבר שגזל ממנו זמן רב.

אמר אז לרבי שיאמן עצמו בכתב־ידו שלו ויכתוב את המכתבים, והוא – כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע – יחתום עליהם.

הרבי אמר שהוא מסכים לכך, בתנאי שיוסיף לו שיעור בלימוד תורת החסידות אתו.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הסכים לתנאי, ולמד את כתב־ידו של כ"ק אדמו"ר נ"ע במשך זמן קצר, וכתב לו אחר כך את המכתבים כנ"ל.

כו. לאחר שסודר טלפון בין החדרים של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ושל הרבי, היה קורה תכופות שכ"ק אדמו"ר נ"ע צלצל לרבי ואמר לו: אתה רשאי להכנס, רצוני לעשן. הרבי היה נכנס, מדליק גפרור, מצית נ את הסיגריה, וכ"ק אדמו"ר נ"ע היה מעשן.

כ"ק אדמו"ר נ"ע היה מדבר אתו בנושא בו עסק אז. או שהיה שואל: מה יש לך לספר? ואז היה הרבי מציע עניניו.

כעבור זמן עלה לרבי רעיון, ובערב שבת או ערב יום־טוב היה מניח גפרור תחת אפרכסת הטלפון כדי שלא תסגר היטב ויוכל לשמוע את הרבי מתפלל בחדרו.

כז. פעם ביקר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע יחד עם הרבי בפראג, והיו בבית־כנסת של מהר"ל. הרבי רצה לעלות לעליה בה מונח ה"גולם", שיחד את השמש, נטל סולם ועלה.

– כשסיפר הרבי את הסיפור שאלתיו מה ראה שם והרבי לא ענה לי. –

כשנודע הדבר לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הוכיח קשות את הרבי. כעבור זמן אמר לו: היתה לי עבודה של חדשים (כנראה כדי לתקן – שלא יהיה נזק מזה. המספר).

כח. בשנת האבלות³⁷, ל"ע, כשהיה הרבי מסיים: "רבי חנניא בן עקשיא" כו', לפני קדיש דרבנן, היה נוהג להשען על ידו ולומר משהו בלחש.

אחר־כך סיפר הרבי שהוא אומר אז מספר שורות ב"תניא".

506כט. הרבי אמר שבתפלות בהן אין אומרים תחנון – אין מכים על החזה באמירת "סלח לנו".

ל. הרבי נ"ע היה פעם בחוץ־לארץ ונפגש עם "יהודים טובים" רבים. בהגיעו הביתה הביא מתנה לרבי, מטה עץ מעוטר בכסף, שעליו הוציא את שארית כספו שהיה לו. הרבנית שאלה אותו האם לשם כך היה צריך להוציא שארית מעותיו, והרבי נ"ע השיב לה שלאחר שראה באחרים נוכח אז מי הוא (הרבי).

לא. להנחת ארבעה זוגות תפילין³⁸ יש צורך בגוף נקי ביותר. שכן באשר לזה שחייבה תורה, כתפילין דרש"י ור"ת³⁹, מאחר ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", נוטלת התורה על עצמה את הדבר, ואילו לדבר שרק אנשים מעטים עושים ולא שהתורה חייבה את כולם בכך – הרי האחריות העצמית גדולה יותר. נוסף על כך הרי משום ענינם של תפילין של שימושא רבא וראב"ד – צריכים הם גוף נקי ביותר⁴⁰.

מצאתי נדפס⁴¹ שהרה"ח וכו' ר' הלל מפאריטש^* הניח ארבעה זוגות תפילין ושהעידו לפני המחבר שבני ה"צמח צדק" הניחו ארבעה זוגות תפילין. כן היו גם בדורנו חסידים שנהגו להניח ארבעה זוגות תפילין, כגון הר' יצחק מתמיד, ר' צבי הירש גורארי', ועוד. אני – יראתי. עד שהרבי אמר לי להניח ארבעה זוגות תפילין, והתחלתי להניח, שהרי הדבר על "כתפיו" של הרבי.

הרבי אמר לי אז שאת התפילין יזמין הוא עצמו כדי שהדבר יהיה בחשאי.

בשעה שנדפס "היום יום" הסכים הרבי לגלות את סדר הנחת ארבעת 507זוגות התפילין – והדבר נדפס ב"היום נ יום".

בפסוק "שמר תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום" רמוזים⁴² ארבעת זוגות התפילין. תפילין דרבנו תם רמוזים במלה "תם" תפילין דרש"י – במלה "ישר". תפילין דשמושא רבא – במלה "שלום", רב שר־שלום בעל שמושא רבא⁴³. "

התפילין דשמש"ר ובפרט דראב"ד הם בדרגה נעלית מדרש"י ודר"ת. לפיכך אין שום דעה הסוברת לברך עליהם⁴⁴.

תפילין דרש"י הם בחינת "מוחין – דאימא", דר"ת – "מוחין דאבא". תפילין דשמש"ר ודראב"ד – כתר⁴⁵. לפיכך הם נעלים מכדי "המשכה" על ידי ברכה.

לב. כשנקלעו לגרמניה מאנ"ש הם פנו בשאלה אם מותר לעשות ציצית במכונה. שאלתי את הרבי – שכן ה"צאנזער" מחמיר⁴⁶. סיפר לי הרבי שכשהגיעו הפליטים לרוסיה, בשנת תרע"ה, לא היו להם טליתות וציצית. שאלו את הרבי נ"ע, והרבי

"ע שלח שליח לביהח"ר של גנזבורג ועשו שם ציצית במכונה. ולאחר מכן אמר שאפשר לברך עליהם.

לג. לא שמעתי את הרבי מדייק בתואר "הקדוש" ביחס לבעל אור־החיים או השל"ה.

כשסיפר הרבי שאדמו"ר הזקן היה

יהודי של של"ה", התפלל בסידור השל"ה, בכוונות השל"ה, לא הוסיף את המלה "הקדוש".

לד. הרבי סיפר כשהיה הרוז'ינער ילד ולמד חומש עם המלמד

היה מקדים לשאול את המלמד את כל הקושיות שרש"י מדייק בהן.

כשלמד את הפסוק "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה גו' עולים ויורדים גו'" אמר לו המלמד: נו, מדוע אינך שואל? ואמר לו את קושית רש"י: היה צריך להיכתב "יורדים ועולים"? – ענה הרוז'ינער: על חלום אין מקשים קושיא.

(משיחת י"ד שבט, ה'שי"ת)

לה. שאלו אותי: במה התבטאה מעלתו של הרבי לגבי שאר גדולי ישראל? ועניתי: לכל אחד מן הגדולים היה ענין מיוחד בו עסק, ואילו הרבי טיפל בכל הענינים, למן הנעלים ביותר, כגילוי רזין דרזין של תורת החסידות, עד לענינים הפשוטים ביותר, כהנחת תפילין, שבת וכו', ואפילו בענינים גשמיים. ולכל היה מסור בכל עצמותו.

508לו. בערך שנה לפני הסתלקותו החל הרבי לחתום את היו"ד של שמו בכתב אשורי (כתב קדש). דבר זה היה בכל מכתב שהיה כותב, לכל יהודי, יהיה מי שיהיה. חשיבותו של "עשירי" (יו"ד) היא – והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^*, הרבי דרש גם את התמורה – לקדש.

(משיחת ש"פ וארא, תשי"א)

לז. נאמר בגמרא⁴⁷: "תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר: לבני אני צריך כו', נר יהא דלוק במקומו, שלחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה".

הסבר הדברים הוא: משמעותה של "פטירה" היא גם – העתקה ממקום למקום, מענין אחד לשני, מסוג עבודה אחד למשנהו, דוגמת ההפטרה, שהיא פטירה והעתקה מתורה לנביאים. הרי הצדיקים הולכים, הן בעולם הזה והן בעולם הבא – מחיל אל חיל, בעליה אחר עליה⁴⁸ – נקרא, לכן, הדבר לגביהם בשם פטירה, כלומר: העלאה לאופן "עבודה" נעלה יותר.

בשעת פטירתו של רבי אמר: "לבני אני צריך". לא זו בלבד שהבנים צריכים לו, אלא, אף יתר על כן, הוא צריך לבנים.

אפשר הרי לחשוב שמאחר והחלה לדידו עבודה מסוג נעלה יותר אין לו כל ענין אתנו – מקדים רבי בשעת פטירתו ואומר: "למרות שהנני עולה לסדר־עבודה נעלה לגמרי, הנני זוכר אתכם, עם זאת, בכל מקום בו אהיה, ויתרה מזו: אף לי, בעליות הרמות ביותר, חשובה עבודתכם, לבני אני צריך".

לח. "נר יהא דלוק במקומו, שלחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה". משמעות הדברים היא שכל הענינים, בהם היה נהוג לפנות לרבי, עומדים במקומם.

באופן כללי היו באים לרבי בשני סוגי ענינים: תקון ופרנסה רוחנית. תקון ופרנסה גשמית – אבל לא חומרית. כל סוג נחלק לשלשה פרטים.

"יחידות" לגשמיות נחלקת בשלשה דברים: בני, חיי ומזוני, שהם נר, שלחן ומטה. "חיי" הם בחינת "נר", ככתוב⁴⁹: נר הוי' נשמת אדם. "מזוני" הם "שלחן", ו"בני" – בחינת "מטה". כל הדברים האלה "עומדים במקומם", ויכול הוא לענות ועונה הוא כבתחילה ומשפיע עתה כמקודם.

לט. וכבגשמיות כך ברוחניות. גם ברוחניות ישנו ענין של "נר", שהוא ענין המצוות באופן כללי, כאמור⁵⁰: "כי נר מצוה". "שלחן" הוא ענין התורה שכן התורה, נוסף על היותה בחינת "לבוש" כשאר המצוות, 509היא גם בחינת "מזון"⁵¹. דברים אלו אמורים ביחס להתנהגות כתיקונה. ומי שחטא ופגם ועבר את הדרך אל יחשוב שנותק – ואם כן איזה קשר אפשר להיות לו עם רבי לאחר פטירתו. לא! הוא עונה גם על שאלות בעניני תיקוני פגמים ונפילת האדם שכללית הם נמנים בבחינת "מטה". כשנכנסה באדם רוח שטות הריהו בדרגת שוכב, ראש בהשוואה לרגל. ועוד: כמה תיקונים הם בעניני שמירת הברית, וכן בשמירת הלשון, הקשורים זה בזה. וזוהי "מטה", שתהא מטתו שלמה. ובפרט ח"נ שהם הבדלה כללית בינו – ובין ה"א⁵². גם בזה עונה הוא עתה כבתחלה.

מ. עלולה להתעורר שאלה: ידוע הרי שלשם מענה ב"יחידות" יש צורך באיזו שייכות לדבר, ולפחות בדקות שבדקות, כפי שידוע הסיפור בכ"ק אדמו"ר האמצעי⁵³, ובשלמא בעבר כשהיה בגוף גשמי בעלמא דין, כיון שהוא בכל זאת מלובש בגוף הרי ישנה, לפחות, שייכות בדקות שבדקות, כמסופר על כ"ק אדמו"ר האמצעי, אבל עתה, לאחר שאין לו כל מגע, אם כך, כיצד יכול הוא לענות ביחס לדברים כאלה? "

התירוץ הוא, לאחר הקדמת הדיון בקושיא: מה מקום בכלל לבקש מהרבי, והלא זה ענין של "ממוצע" (מתווך)?

אחרים שואלים זאת בקשר לעניני יראת־שמים. – משולח אחד, מן השליחים העכשויים, היה נוהג שכאשר ביקשוהו למסור "פדיון" בקשר לענינים רוחניים לא היה לוקח באמרו שאפילו הקב"ה בעצמו אינו עושה זאת, כמאמר⁵⁴: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

מא. אך לאמתו של דבר לא כך הוא. כשם שישראל, אורייתא וקוב"ה

כולא חד, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, אלא, אכן, "חד" ממש – כך ההתקשרות בין חסידים לרבי אינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר". לכן גם בחסיד: הוא והרבי והקב"ה – אחד.

– לא ראיתי נאמר כך בפירוש בתורת החסידות, כי אם כך הוא ההרגש, ולפיכך, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו רוצה – איני רוצה להתווכח אתו, יהי לו אשר לו. –

משום כך אין מקום לקושיא בדבר

ממוצע", מאחר שזה עצומ"ה בעצמו כפי שהשכין עצמו בגוף.

דוגמת הנאמר בזהר⁵⁵ "מאן פני האדון? – דא רשב"י"⁵⁶, או כפי שבעת 510השליחות נקרא אפילו מלאך בשם הוי⁵⁷, או כפי שאמר משה רבנו: ונתתי עשב^*.

כך אין גם מקום לקושיא כיצד עונה הוא ביחס לענינים של מטה ודומיהם, שכן זה קשר עצמותי בין הרבי לחסידים. לפיכך גם אמר: בכל מקום בו אמצא – לבני אני צריך.

מב. הרבי נמצא אתנו כבעבר. הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתועדים כאן.

אם כן, כיצד אנו מתועדים כאן? – משום שרצונו הוא שנתועד.

פעם הפעיל הרבי בחדרו את המיקרופון ושמע את ההתועדות כאן. גם עתה כן הדבר, ובמדה יתרה כמובן.

מג. בספר חסידים⁵⁸ מובא שרבנו הקדוש היה בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת, וקידש, ופטר את הרבים⁵⁹.

גם עתה זמן של בין השמשות לאחר מנחה, ורבנו הקדוש בא לקדש, וגם נשאר ללילה.

מד. בחורף זה נכנסתי פעם " לחדר הרבי. הוא ישב נשען על ידו, שקוע במחשבות, ואמר לי שברצונו לנסוע לארץ ישראל. אמרתי לרבי: כיצד אפשר לנסוע, והרי ישנה כאן עבודה מרובה? חשב מעט ואמר: נו, רעיון יפה.

במחשבתו כבר היה בארץ ישראל. עצמות יוסף הובאו לארץ ישראל.

מה. פעם בא חסיד אחד ממקום רחוק וביקש את הרבי שיאמר מאמר חסידות. הרבי ענה לו שהוא אומר חסידות בשבת. נענה החסיד שלדידו הרי כשבא לרבי – שבת אצלו והרבי אמר חסידות.

אף עתה, בהתקשרות כדבעי, בכל יום ובכל עת יתכן שיהיה שבת אצל כל אחד, ורבי בא, מקדש, ופוטר את הרבים – כלומר, משפיע בהם כאילו קידשו בעצמם, אך במדה יתרה – קידוש בכוונותיו ולכן גם בקדושתו.

(משיחת אחש"פ, ה'שי"ת)

מו. ב"המשך" האחרון⁶⁰ שכתב הרבי, דאג לכל דבר ורמז את הכל.

במאמר לב' ניסן⁶¹ דן הרבי בענין

נצח", ואומר, שכוח ה"נצח" מושרש בעצם הנפש ממש, למעלה מכל הכוחות. ולכן רואים שלשם נצחון במלחמה מבזבזים האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור, והמלך עצמו עומד בקשרי המלחמה ומשליך חייו מנגד. כל זה נעשה לשם נצחון המלחמה, 511ומכאן מובן עד כמה נוגע ה"נצח" לנפש.

הרבי אומר זאת ביחס לזמננו זה, הזמן האחרון שלפני הגאולה, זמן גמר ה"בירורים", כפי שכתב הרבי ב"הקריאה והקדושה" שעתה הוא הזמן שלפני הגאולה, והעבודה עתה היא בדרך של נצחון וקבלת עול – דוקא.

כדי לנצח את המלחמה בזבזו את "האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור", אלו כל הענינים והסיפורים שהרבי גילה בזמן האחרון, שהיו כמוסים וחתומים מדור דור, עד דורו של הבעש"ט ומורו בעל ח"י⁶².

העובדה שהרבי גילה את כל הענינים מהווה ענין של בזבוז ממש, שכן אין איש שם על לב כפי הראוי לכל הענינים, ולכן הרי זה בזבוז ממש. והכל בשביל הנצחון.

וכשכל זה לא הועיל הרי – כפי שמוסיף הרבי ב"מאמר" – "המלך עצמו עומד בקשרי המלחמה", כך נהג הרבי, שלא עסק אך ורק בענינים נעלים, כי אם טיפל בעצמו בכל הענינים, ואפילו הפשוטים ביותר. הוא עצמו עמד בקשרי המלחמה.

אילו זכינו – היו כל הענינים האלו מספיקים לנצח את המלחמה, והרי היה מוליכנו מכבר לקראת המשיח. אך מאחר שלא התמסרו אליו כפי הצורך

לא הספיק גם זה ואז, כפי שמוסיף הרבי במאמר, משליך המלך חייו מנגד.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה הרבה ולבסוף סיים:) מאחר שהרבי לא מוסיף עוד במאמר, והמאמר אף הוא תורה, הרי פסק התורה הוא שעתה די בכך, יש רק לאזור כוח וגבורה לנצח במלחמה, והרי יוליכנו לקראת המשיח.

(משיחת ש"פ ויק"פ, השי"ת) 512מז. ...הייתי מציע הצעה " נוספת: לשנן את כולו או חלקו של המאמר שהוציא הרבי ליום הסתלקותו^*, ומזמן לזמן, כשאדם שרוי במבוכה, או שמתעוררים בו ספקות, או "פגע בך מנוול זה" – יחזור על זה במחשבתו. אין הכמות חשובה כל־כך, אם כל המאמר, או, כשמאיזו סיבה שהיא, אין אפשרות לשנן את כל המאמר – מחצית המאמר. העיקר כאן הוא – האיכות, שיהיה "זוחלין", "מים חיים" ו"מחוברים למקור".

מח. בשיחה י"ט כסלו⁶³ מספר הרבי שבשנת תר"ף, שנת הפרידה בה נפרד מכ"ק אדמו"ר נ"ע, דבר אתו כ"ק אדמו"ר נ"ע רבות בנידון המאמר

והדרת פני זקן" שב"לקוטי תורה"⁶⁴. במאמר מוסבר שאדם ש"דברי תורה חקוקים במוחו" הרי גם בזמן שאינו לומד – "הקב"ה שוכן עד בקרבו". לפיכך יש לקום מפני תלמיד־חכם, גם כשאינו לומד, לפי שדברי תורה חקוקים במוחו. כך גם עתה כשהיה בקיאות במאמר – הרי נוסף על כך שהדבר יועיל להתקשרות בעת החזרה עליו, יהיה מוחו גם בשאר הזמנים ממולא בתורת הרבי, שבתורה זו מסר עצמו הרבי לחסידים. לכן נמצא הוא בהתקשרות תמידית, וכלשון ה"לקוטי תורה": "בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד". אך הדברים צריכים להיות חקוקים במוחו, אותיות החקיקה⁶⁵, מים חיים, מי מעין מן המקור, עצם הנפש...

(משיחת י"ט כסלו, תשי"א)

שבט

י"ג

יארצייט של הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע זי"ע אם כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה

א. היום יום הזכרון של הרבנית. כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע היה מסודר מאד, וסדר יומו היה ידוע בדיוק, ובכלל זה גם הזמנים בהם הוא נוסע לטייל. בשעה שהיה נוסע לטייל היו

נבג"מ זי"ע מתגנבים ומעתיקים את כתבי הדא"ח שלו. היו מעמידים שומר להודיע מבעוד מועד אם כ"ק אדמו"ר מהר"ש עומד לבוא. בצורה כזו הועתקו כתבים רבים.