שיחה יא

514שיחה יא

מז. ...הייתי מציע הצעה " נוספת: לשנן את כולו או חלקו של המאמר שהוציא הרבי ליום הסתלקותו^*, ומזמן לזמן, כשאדם שרוי במבוכה, או שמתעוררים בו ספקות, או "פגע בך מנוול זה" – יחזור על זה במחשבתו. אין הכמות חשובה כל־כך, אם כל המאמר, או, כשמאיזו סיבה שהיא, אין אפשרות לשנן את כל המאמר – מחצית המאמר. העיקר כאן הוא – האיכות, שיהיה "זוחלין", "מים חיים" ו"מחוברים למקור".

מח. בשיחה י"ט כסלו⁶³ מספר הרבי שבשנת תר"ף, שנת הפרידה בה נפרד מכ"ק אדמו"ר נ"ע, דבר אתו כ"ק אדמו"ר נ"ע רבות בנידון המאמר

והדרת פני זקן" שב"לקוטי תורה"⁶⁴. במאמר מוסבר שאדם ש"דברי תורה חקוקים במוחו" הרי גם בזמן שאינו לומד – "הקב"ה שוכן עד בקרבו". לפיכך יש לקום מפני תלמיד־חכם, גם כשאינו לומד, לפי שדברי תורה חקוקים במוחו. כך גם עתה כשהיה בקיאות במאמר – הרי נוסף על כך שהדבר יועיל להתקשרות בעת החזרה עליו, יהיה מוחו גם בשאר הזמנים ממולא בתורת הרבי, שבתורה זו מסר עצמו הרבי לחסידים. לכן נמצא הוא בהתקשרות תמידית, וכלשון ה"לקוטי תורה": "בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד". אך הדברים צריכים להיות חקוקים במוחו, אותיות החקיקה⁶⁵, מים חיים, מי מעין מן המקור, עצם הנפש...

(משיחת י"ט כסלו, תשי"א)

שבט

י"ג

יארצייט של הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע זי"ע אם כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה

א. היום יום הזכרון של הרבנית. כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע היה מסודר מאד, וסדר יומו היה ידוע בדיוק, ובכלל זה גם הזמנים בהם הוא נוסע לטייל. בשעה שהיה נוסע לטייל היו

נבג"מ זי"ע מתגנבים ומעתיקים את כתבי הדא"ח שלו. היו מעמידים שומר להודיע מבעוד מועד אם כ"ק אדמו"ר מהר"ש עומד לבוא. בצורה כזו הועתקו כתבים רבים.

514מן המעתיקים היתה הרבנית. אצל הרבי היו העתקותיה מכתבי כ"ק אדמו"ר מהר"ש מונחות בתיק אחד עם ה"הנחות" של הרבי נ"ע.

ב. הרבי סיפר שבדרך זו התנהג גם ביחס לאביו הרבי נ"ע. פעם תפס אותו הרבי נ"ע בהעתקת הכתבים, ואמר לו: גם בביתי איני כבר בעל־הבית?! הרבי קיבל מזה שברון־לב חזק וביקש תיקון לדבר. כעבור זמן נתן לו הרבי נ"ע רשיון גישה לכתבים, ובנסעו היה משאיר לו את מפתחות הארונות. "

ג. לכאורה, בלתי מובן הדבר: כ"ק אדמו"ר מהר"ש שיער מן הסתם, ואולי אף ידע בבירור, שמעתיקים את כתביו כשהוא נוסע, שהרי הכיר היטב את כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ותשוקתו לחסידות. ואם כן, "ממה נפשך": לא רצה שיעתיקו – היה באפשרותו להבטיח את הכתבים באופן – כזה שלא תהיה אפשרות להעתיקם. ואם לא היה איכפת לו כשמעתיקים – היה הרי באפשרותו לתת רשות לדבר? לשם מה היה צריך להיות באופן כזה? כך לא מובן ביחס להעתקת הכתבים שהרבי היה נוהג אצל כ"ק אדמו"ר נ"ע. מדוע היה הדבר צריך להיות באופן כזה, שלא ברשות?

אך הסבר הדברים הוא: ישנם ענינים שאפשר לזכות בהם אך ורק באופן של "מרמה" (דוגמת ברכות יצחק ליעקב, שטות דקדושה)¹.

ד. בחתונה (חתונת כ"ק אדמו"ר שליט"א) אמר הרבי² שבשעת שמחת נשואין באות נשמות האבות מעולם האמת. בכל ישראל – עד שלושה דורות למפרע, ויש שבאים יותר ויותר. הוא מנה את כל הרביים עד לאדמו"ר הזקן.

כיון שהרבי לא מנה עוד – הזכרתי בשם, ב"מאמר" שנאמר ביו"ד שבט, רק עד אדמו"ר הזקן. ירא הנני, ובכלל, לשם מה להתערב, מאחר שהרבי לא מנה יותר. בכל זאת,

הפריע" לי הדבר.

היום הרי המשכו של יו"ד שבט [גם המאמר "היושבת בגנים" (בקונטרס עד) מהוה הרי המשך למאמר יו"ד שבט], הזכרתי בשם עד לבעש"ט. וזאת, דוגמת הידוע³ שהמצטער באמת על מיעוט או העדר הבנה בדברי רז"ל, ומזכיר שמותם, ונפשו חשקה בהם וכו'

יש ענין ותועלת בדבר בכמה פרטים. כן, דוגמת שהיו אומרים ב"עבודה": "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", כדי להזכיר ו"להמשיך" זכות אבות⁴.

ה. הבעש"ט אמר⁵ שהיה באפשרותו לעלות בסערה השמימה 515כאליהו הנביא, אלא שרצה לעבור את הענין של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". לכאורה: מאחר שיש יתרון בענין של "ואל עפר תשוב" – האם חסרה לאליהו הנביא השלימות?

אך הענין הוא ששלימותו של כל דבר היא – שיושלם ענינו הוא המוטל עליו להשיג. מובן איפוא, שאם אליהו הנביא, משום ענינו שהיה עליו להשלים, היה צריך לעלות בסערה השמימה – הרי בכך שלימותו. הבעש"ט, משום ענינו שהיה מוטל עליו להשלים, היה צריך לעבור את ענין "ואל עפר תשוב" – הרי בכך שלימותו.

ו. ויש לפרש ב"דרך אפשר": ענינו של אליהו הנביא הוא⁶ לבוא לברית מילה, לבוא בליל פסח, להציל את רב המנונא סבא.

– השוני בין הענינים האמורים הוא בכך שלברית מילה ובליל פסח הוא בא בלי גוף, ואילו להציל את רב המנונא סבא הרי משום כבודו התלבש בגוף. כך מסבירים⁷ את הנאמר שאליהו לא היה יכול לבוא לרשב"י, לאידרא, משום שהיה עסוק בהצלת רב המנונא סבא. והרי נמצא הוא בכמה בריתות אף כשהם בזמן אחד, וכן בליל פסח, ומה שונה באידרא דרשב"י? והתירוץ הוא שלברית מילה הוא בא ללא גוף, אין זה אלא ניצוץ של אליהו, לפיכך באפשרותו להיות בשני מקומות בבת אחת. אבל לכבודם של צדיקים הוא בא בגופו, אז הוא מופיע בכל עצמותו, ולפיכך אין באפשרותו להיות בשני מקומות בבת אחת. –

כן ענינו למסור שליחויות לרבנן, ואחרון אחרון חביב: קודם ביאת המשיח – לקרב את הלבבות ולבשר שהמשיח עומד לבוא. גם דברים אלה הם בגופו, כפי שהמסקנה הכרחית מכך שבש"ס⁸ נקשר ענין זה לדין איסור תחומין בשבת.

לפיכך היה צריך אליהו לעלות בגופו בסערה השמימה, שהגוף ישאר שלם. גופו קיים בשלימותו בעולם היצירה⁹, וכשהוא צריך הוא מתלבש בגופו ובא למטה. זו השלימות שלו.

ז. ענינו של הבעל־שם־טוב ידוע:¹⁰ בזמן לידת הבעש"ט היו היהודים במצב של התעלפות, ובנשמת הבעש"ט שנקרא בשם ישראל עוררו אותם. כדוגמת מי שמתעלף קוראים לו את שמו באזנו ובכך מעוררים אותו.

לפני שנים אחדות היתה אשה אחת חולה מאד, והיתה במצב של חוסר 516הכרה זמן רב. כשבאו אל הרבי אמר הרבי ללחוש באזנה את שמו (של הרבי), כן עשו והאשה חזרה להכרתה, ובמשך הזמן החלימה.

לכאורה: מה ענין לשמו של הרבי אל האשה ההיא, כך שלחישת שם הרבי באזנה תעזור לה? אך הענין הוא שכשם שבשעה שקוראים לאדם בשמו, בעת ההתעלפות, מעוררים אותו – וטעם הדבר הוא לפי שפירושה של התעלפות הוא שהחיוניות הפרטית נעלמה ואילו החיוניות הכללית קיימת, אך מאחר ששמו של אדם קשור לחיוניות הכללית הרי על ידי כך שקוראים אותו בשמו מעוררים את החיוניות הכללית שתבוא לידי גילוי – כך הדבר כשנפגמת גם החיוניות הכללית הרי על ידי לחישה באוזן את שמו של הרבי, והרבי הוא נשמה כללית, שממנה נשמתו של החולה וחיוניותה הכללית אינה אלא פרט, "נמשך" בכך חיים גם לחיוניות הכללית שלו.

זה גם תוכן הדבר שירידת נשמת הבעש"ט למטה לעולם הזה עוררה את היהודים מהתעלפותם – שכן הבעש"ט היה "הנשמה הכללית" לישראל. אך מאחר שהבעש"ט היה צריך להחיות את כל היהודים, גם את הפחות שבפחותים והקל שבקלים שבהם, צריך היה להגיע ולעבור את הדרגות התחתונות ביותר, עד למטה מטה, ואף אותן להחיות ולקשר אל הקב"ה, אל עצמות ומהות אין־סוף ברוך־הוא – צריך היה, ולכן רצה, לעבור את הענין של "עפר אתה ואל עפר תשוב".

כיון שזה ענינו של הבעש"ט מובן שדוקא זו השלימות שלו.

ח. בנוגע לעבודת ה' ואלינו בפרט, את אשר יש להסיק מן המוסבר לעיל: עניננו הוא לא לרדוף אחר גדולות ונפלאות (אף אם כבר ברור לאדם שידוע לו מה בגדר "גדולות ונפלאות"), שכן כשאין הדברים מענין שליחות נשמה זו בעולם זה – הרי נוסף על כך שספק גדול אם אמנם ישיג זה את מבוקשו, מה יתנו לו "גדולות ונפלאות" אם אינו ממלא את השליחות, שההשגחה שעליונה הטילה עליו?! במלים פשוטות יותר: מה יתנו לו גדולות ונפלאות, ואילו גדולות ונפלאות הן – כשאינו עושה את אשר הקב"ה מסר על ידי עבדיו הצדיקים שעליו לעשות ולפעול.

והמסקנה ביחס לפועל אל כל אחד מאתנו: אם הרבי מסר לו שליחות, עבודה מסוימת – הרי אף אם מתברר שלגדולות מזה נוצר "והתברך בלבבו לאמור" שיש לו כחות להגיע לכך, עליו לדעת שלא זו הדרך עבורו, ולא על ידי כך יגיע לשלימותו. והלואי שלא יהיה, ח"ו, היפוכו של דבר. – עליו להחזיק, איפוא, ב"ידית הדלת", וללכת "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", אז יהיה טוב לו בזה ובבא.

ט. נשאלתי: כיצד אומר הנני שבקרוב יהי' "והקיצו ורננו שוכני 517עפר, והוא בתוכם" והרבי יוציאנו מן הגלות – הרי הסדר הוא: ביאת המשיח וימות המשיח תחלה, ורק כעבור זמן תהיה תחית המתים. כך גם מובא בתורת החסידות.

תשובה לדבר: למרות שבאופן כללי הסדר הוא¹¹: ביאת המשיח, בנין בית המקדש, קבוץ גליות, תחית המתים. ברם, תחית המתים של יחידים היתה ותהיה גם לפני כן, כפי שידועים כמה ספורים בש"ס ומדרשים ומצדיקים שהחיו מתים. וכמאמר רז"ל: זוטי דאית בכו – מחיה מתים¹².

י. דיבר^* בענין שהתשובה אינה דוקא ענין של וידוים. ואדרבה, עיקרה הוא ביטול הנפש למקורה ושרשה, והרוח תשוב אל האלקים¹³ וזהו: בשעתא חדא (שעה מלשון פני'). ובמילא מותר זה, אפשר ומחויב בזה גם בשבת, אותיות תשב¹⁴. היציאה מעניניו למעלה, אין זה עובדין דחול, ובמילא אפשר בשבת.

יא. דיבר בענין שאף שהוא בשעתא חדא, ונשאר רק פכים קטנים, מכל מקום צריך בזה זריזות, וידוע שזריזות היא היפך העצבות, ובאה על ידי שמחה. וצריך להיות בזריזות בכל הג' פירושים שבצבא המבוארים בהמאמר. וכיון שזה תובעים הנשיאים מאתנו – בודאי הם עצמם עושים זאת גם כן, וגם בהנוגע אליהם בתור נשיאינו ומנהיגנו, כמבואר בענין מגיד דבריו ליעקב. וזהו גם כן העזר והסיוע שנותנים לנו בעבודתנו: שתהיה בדרך הישר – בנקל, איני יודע אם צריך לומר, שכן עבודה צריכה להיות בדרך עבודה ולא להשיג מוכן, אך – בלי העלמות והסתרים, ובהצלחה.

(משיחת י"ג שבט, תשי"א)

ט"ו שבט

א. השבת יהיה יום חמשה עשר בשבט, הנקרא בלשון המשנה¹: "ראש־השנה לאילנות". כשם שאחד בתשרי משמש ראש־השנה לבני אדם, וביום זה נגזרים כל פרטי השנה כולה, את אשר יארע לאדם, על דרך זה, חמשה עשר בשבט הוא ראש־השנה לאילנות.

בספרים נאמר בקשר לכתוב בתורה: "כי האדם עץ השדה"²: האדם