שיחה יב
518שיחה יב
עפר, והוא בתוכם" והרבי יוציאנו מן הגלות – הרי הסדר הוא: ביאת המשיח וימות המשיח תחלה, ורק כעבור זמן תהיה תחית המתים. כך גם מובא בתורת החסידות.
תשובה לדבר: למרות שבאופן כללי הסדר הוא11: ביאת המשיח, בנין בית המקדש, קבוץ גליות, תחית המתים. ברם, תחית המתים של יחידים היתה ותהיה גם לפני כן, כפי שידועים כמה ספורים בש"ס ומדרשים ומצדיקים שהחיו מתים. וכמאמר רז"ל: זוטי דאית בכו – מחיה מתים12.
י. דיבר* בענין שהתשובה אינה דוקא ענין של וידוים. ואדרבה, עיקרה הוא ביטול הנפש למקורה ושרשה, והרוח תשוב אל האלקים13 וזהו: בשעתא חדא (שעה מלשון פני'). ובמילא מותר זה, אפשר ומחויב בזה גם בשבת, אותיות תשב14. היציאה מעניניו למעלה, אין זה עובדין דחול, ובמילא אפשר בשבת.
יא. דיבר בענין שאף שהוא בשעתא חדא, ונשאר רק פכים קטנים, מכל מקום צריך בזה זריזות, וידוע שזריזות היא היפך העצבות, ובאה על ידי שמחה. וצריך להיות בזריזות בכל הג' פירושים שבצבא המבוארים בהמאמר. וכיון שזה תובעים הנשיאים מאתנו – בודאי הם עצמם עושים זאת גם כן, וגם בהנוגע אליהם בתור נשיאינו ומנהיגנו, כמבואר בענין מגיד דבריו ליעקב. וזהו גם כן העזר והסיוע שנותנים לנו בעבודתנו: שתהיה בדרך הישר – בנקל, איני יודע אם צריך לומר, שכן עבודה צריכה להיות בדרך עבודה ולא להשיג מוכן, אך – בלי העלמות והסתרים, ובהצלחה.
(משיחת י"ג שבט, תשי"א)
ט"ו שבט
א. השבת יהיה יום חמשה עשר בשבט, הנקרא בלשון המשנה1: "ראש־השנה לאילנות". כשם שאחד בתשרי משמש ראש־השנה לבני אדם, וביום זה נגזרים כל פרטי השנה כולה, את אשר יארע לאדם, על דרך זה, חמשה עשר בשבט הוא ראש־השנה לאילנות.
בספרים נאמר בקשר לכתוב בתורה: "כי האדם עץ השדה"2: האדם 518דומה בכמה מעניניו לאילן. אחד הפרטים הוא: האילן גדל והולך, זה עיקרו של העץ. לפיכך נקרא הוא בשם "צומח", משום שענינו הוא לצמוח. בתחלה אינו אלא גרעין, ולאחר כך – אילן גדול, ולאחר מכן הוא נושא פירות. זה אחד הדברים שאדם בכלל, ויהודי בפרט, צריך ללמוד מן האילנות: עליו לצמוח ללא הרף.
עד כמה שהוא טוב היום (בלימוד תורה, בקיום המצוות ובהתנהגות בכלל) – יש להתאמץ שמחר יהיה טוב יותר, ומחרתיים טוב אף מזה. וכשישנה התאמצות קיימת גם ההבטחה של "מסייעין אותו"3 מלמעלה שאמנם ילכו ויגדלו מעלה מעלה, עד למדה יתרה מן ההתאמצות.
ב. ויהי רצון: כיון שהנכם לומדים בישיבה שנוסדה ע"י הרבי, בעל ההילולא שצוינה זה עתה, ומתנהגת בדרך זו ע"י תלמידיו,
יתן הקב"ה שתמלאו הוראותיו, תלכו ותגדלו בתורה, מצוות ובהנהגה טובה, ותעשו זאת בשביעת רצון – בשמחה ובטוב לבב.
ושירוו מכם נחת, נחת אמתי, נחת יהודי ונחת חסידי – הוריכם שיחיו, הרמי"ם שלכם שיחיו, עד לרבי בעל ההילולא.
סעו בריאים והיו בריאים והצליחו בלימוד התורה ובקיום המצוות. (משיחת י"א שבט, תשכ"ב, לצעירי
תלמידי "תומכי תמימים" דמונטריאל)
בשלח
א. ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף – אומר המדרש1 – היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: זה א־לי ואנוהו. כלומר: אלקות היתה אז " בהתגלות, במדה שכל אחד היה יכול להורות באצבע ולומר: "זה", דבר " שתוכנו הוא ענין הנבואה, כאמור ב"אגרת הקדש"2 "שהנבואה היא ראיה בדומה לראיה מוחשית בעיני בשר".
כן נאמר3: "הם הכירוהו תחלה". הילדים שנולדו בשעבוד מצרים ולא ידעו מכל אופן אחר – נאמר לגביהם4:
ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". נעשו להם מלמעלה שני
עיגולים", אחד של דבש ואחד של שמן, ומהם ניזונו. אותו דור של גאולה גדל מילדים אלה ובשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף, כשהיתה
הערות
עמוד 518
- 11. ראה זהר חלק א קלט, א. קלד, א. ברכות מט, א. תנחומא פרשת נח יא. רמב"ם הלכות מלכים פי"א. מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקובץ מכתבים א' ע' כג.
- 12. עבודה זרה י, ב.
- *. מסעיפי י־יא אין אצלנו אלא ראשי פרקים בלבד.
- 13. נתבאר בארוכה בלקוטי תורה ריש פרשת האזינו.
- 14. אגרת התשובה פרק י.
- 1. ראש השנה פרק א משנה א.
- 2. דברים ב, יט.
עמוד 518
- 3. יומא לח.
- 1. שמות רבה כג, טו.
- 2. סימן יט.
- 4. דברים לב, יג.
- 3. סוטה יא, ב. שמות רבה א, יב.
מדרש תנחומא, נח י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, צֵא מִן הַתֵּבָה. אָמַר דָּוִד, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי (תהלים קמב, ח). כְּשֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה, הָיָה מִתְפַּלֵּל תָּמִיד הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ (תהלים לב, ו).
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נֹחַ, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, שֶׁלֹּא תֵצֵא מִן הַמַּסְגֵּר הַזֶּה עַד שֶׁתַּשְׁלִימוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכֵן יְשַׁעְיָה אָמַר, כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וְגוֹ', לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ (ישעיה מט, ח-ט).
לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. לָמָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם נָתוּן בְּצָרָה וּבְחֻרְבָּן אָסוּר לָאָדָם לְהִזָּקֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁלֹּא יְהֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹסֵק בְּחֻרְבַּן הָעוֹלָם וְהוּא בּוֹנֶה. וְכֵן עָשָׂה יוֹסֵף, עַד שֶׁלֹּא בָאוּ שְׁנֵי בַצֹּרֶת נִזְקַק לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים (בראשית מא, נ). אֵימָתַי, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָה (בראשית מא, נ).
וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר, בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד (איוב ל, ג). כְּשֶׁהַחֶסֶר וְהַכָּפָן בָּא לָעוֹלָם, גַּלְמוּד, גְּלֵה מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְכֵן עָשָׂה נֹחַ, כְּשֶׁנִּכְנַס בַּתֵּבָה, כְּתִיב בּוֹ, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו, אַחַר כָּךְ וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו. וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וְגוֹ'. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁנֶּאֶסְרוּ נֹחַ וּבָנָיו מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, צְאוּ מִן הַתֵּבָה. לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ, אֵלּוּ הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹף. מִיָּד אָמַר לָהֶן, וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.
אָמַר לוֹ נֹחַ, רִבּוֹן הָעוֹלָם, שֶׁמָּא אַתָּה חוֹזֵר וּמֵבִיא מַבּוּל. אָמַר לוֹ: לָאו, נִשְׁבַּע אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵבִיא מַבּוּל עוֹד לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' וְגוֹ' (בראשית ח, כא). וְאוֹמֵר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ וְגוֹ' (ישעיה נד, ט).
וְאַתָּה מוֹצֵא מִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַרְבָּעִים יוֹם הָיוּ עוֹשִׂין גְּשָׁמִים כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה לְשׁוּם מֵי הַמַּבּוּל שֶׁהָיוּ אַרְבָּעִים יוֹם. וּכְשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וּפָסְקוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל (מלכים א ו, לח). מַהוּ יֶרַח בּוּל, יֶרַח שֶׁבּוֹלְלִין לַבְּהֵמוֹת מִתּוֹךְ הַבָּיִת.
דָּבָר אַחֵר, בְּיֶרַח בּוּל, בִּזְמַן שֶׁהָאָרֶץ עוֹשָׂה בּוּלִין בּוּלִין. דָּבָר אַחֵר, בְּיֶרַח בּוּל, יֶרַח שֶׁבָּחֲרוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל מַבּוּל.
וּמָצִינוּ שֶׁאָמַר לְנֹחַ, לֹא יִהְיֶה עוֹד מַיִם לַמַּבּוּל. וּבָא יְשַׁעְיָה וּפֵרַשׁ שֶׁנִּשְׁבַּע, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי (ישעיה נד, ט), וְקַיָּם דְּבָרִי לָעוֹלָם. שָׁלֹש שְׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבַּע בְּפֵרוּשׁ לְיִשְׂרָאֵל, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵלּוּ הֵן, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ וְגוֹ' (ישעיה נד, ט), זֶה רִאשׁוֹנָה. וְהַשְּׁנִיָּה, נִשְׁבַּע אֲדֹנָי אֱלֹקִים בְּקָדְשׁוֹ וְגוֹ' (עמוס ד, ב). וְהַשְּׁלִישִׁית, נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (ישעיה סב, ח).
בִּימִינוֹ, זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב). וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, אֵלּוּ תְפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כט, יא). אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְגוֹ' בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי (ישעיה סב, ח-ט), זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה נִּשְׁבַּע? שֶׁהוּא בִּכְבוֹדוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז, ב).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא, שֶׁאֵין יְרוּשָׁלַיִם נִבְנֵית עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ הַגָּלֻיּוֹת. וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, שֶׁכְּבָר נִתְקַבְּצוּ הַגָּלֻיּוֹת וְלֹא נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם, אַל תַּאֲמִין. לָמָּה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה', וְאַחַר כָּךְ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס.
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כְבָר נִבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם וְחָרְבָה? אָמַר לָהֶם: עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתֵיכֶם חָרְבָה וּגְלִיתֶם מִתּוֹכָהּ. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי בּוֹנֶה אוֹתָהּ וְאֵינִי הוֹרֵס אוֹתָהּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ (תהלים קב, יז).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
משנה ראש השנה א׳:א׳ - הטקסט מספריא
ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים. ולרגלים. באחד באלול. ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים. ולשמיטין. וליובלות. לנטיעה. ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן. כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמשה עשר בו: