שיחה יג

519שיחה יג

דומה בכמה מעניניו לאילן. אחד הפרטים הוא: האילן גדל והולך, זה עיקרו של העץ. לפיכך נקרא הוא בשם "צומח", משום שענינו הוא לצמוח. בתחלה אינו אלא גרעין, ולאחר כך – אילן גדול, ולאחר מכן הוא נושא פירות. זה אחד הדברים שאדם בכלל, ויהודי בפרט, צריך ללמוד מן האילנות: עליו לצמוח ללא הרף.

עד כמה שהוא טוב היום (בלימוד תורה, בקיום המצוות ובהתנהגות בכלל) – יש להתאמץ שמחר יהיה טוב יותר, ומחרתיים טוב אף מזה. וכשישנה התאמצות קיימת גם ההבטחה של "מסייעין אותו"³ מלמעלה שאמנם ילכו ויגדלו מעלה מעלה, עד למדה יתרה מן ההתאמצות.

ב. ויהי רצון: כיון שהנכם לומדים בישיבה שנוסדה ע"י הרבי, בעל ההילולא שצוינה זה עתה, ומתנהגת בדרך זו ע"י תלמידיו,

יתן הקב"ה שתמלאו הוראותיו, תלכו ותגדלו בתורה, מצוות ובהנהגה טובה, ותעשו זאת בשביעת רצון – בשמחה ובטוב לבב.

ושירוו מכם נחת, נחת אמתי, נחת יהודי ונחת חסידי – הוריכם שיחיו, הרמי"ם שלכם שיחיו, עד לרבי בעל ההילולא.

סעו בריאים והיו בריאים והצליחו בלימוד התורה ובקיום המצוות. (משיחת י"א שבט, תשכ"ב, לצעירי

תלמידי "תומכי תמימים" דמונטריאל)

בשלח

א. ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף – אומר המדרש¹ – היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: זה א־לי ואנוהו. כלומר: אלקות היתה אז " בהתגלות, במדה שכל אחד היה יכול להורות באצבע ולומר: "זה", דבר " שתוכנו הוא ענין הנבואה, כאמור ב"אגרת הקדש"² "שהנבואה היא ראיה בדומה לראיה מוחשית בעיני בשר".

כן נאמר³: "הם הכירוהו תחלה". הילדים שנולדו בשעבוד מצרים ולא ידעו מכל אופן אחר – נאמר לגביהם⁴:

ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". נעשו להם מלמעלה שני

עיגולים", אחד של דבש ואחד של שמן, ומהם ניזונו. אותו דור של גאולה גדל מילדים אלה ובשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף, כשהיתה 520התגלות אלקות, מוחשית, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זה" – הם הכירוהו תחלה. הילדים שנולדו בעת קושי הגלות.

ב. לגבי לעתיד לבוא נאמר⁵: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות". ופירוש הדבר שגם אז יהיו – אותם הגילויים של יציאת מצרים, ואף נעלים מהם – שהרי ביציאת מצרים נאמר "זה" פעם אחת בלבד ואילו לגבי – לעתיד נאמר⁶ פעמיים "זה": "הנה אלקינו זה", "זה הוי' קוינו לו וגו'".

וכשם שביציאת מצרים נאמר לגבי הילדים שנולדו בשעבוד מצרים "הם הכירוהו תחלה", כן לגבי הגילוי שלעתיד: הילדים שנולדו בקושי הגלות המרה, בשיא החשכה, בהתאם לידוע שלפנות בקר מתגברת החשכה וגובר החשק לישון, הם שיהיו "הכירוהו תחלה", ככתוב⁷ מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

ג. כשהיה הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר ברוסיה בשנת תרפ"ז, היא שנת מאסרו, דיבר ב"מאמר" מסוים⁸ בתוכן הענין של "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז – להשבית אויב ומתנקם", אך ורק "מפי עוללים ויונקים, הלומדים תורה בזמן בו לא מרשים להם זאת – ניתן להשבית את ה"אויב" מבית וממילא גם את המתנקם שמבחוץ.

לפיכך "הם הכירוהו תחלה". כבמצרים כך גם בילדים אלה צריך להיות "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור", והרי "דבש ושמן" הם

רזין דאורייתא. הם לומדים גליא דתורה יחד עם פנימיות התורה. בזמן שישנם העלמות והסתרים במדה רבה

אינם מתרשמים ולומדים "נגלה" וחסידות ומקשרים ביניהם. מילדים אלו יגדל דור הגאולה, "הם הכירוהו תחלה".

ד. ביחס לכך נאמר: "אז ישיר משה, "שר" לא נאמר, אלא "ישיר" (בלשון עתיד), מכאן רמז לתחית המתים מן התורה"⁹, שמשה "גואל ראשון וגואל אחרון"¹⁰ ישיר אז עם בני ישראל את השירה.

משה ישיר זאת עם כל בני ישראל, אבל מי הם שיהיו "הם הכירוהו תחלה"? – הילדים שהיו שרויים בחשך הגלות בעקבתא דמשיחא, ולא התרשמו כי אם המשיכו ללמוד תורה תמימה, גליא דתורה ופנימיות התורה, מפי עוללים ויונקים – יסדת עוז.

(משיחת ש"פ בראשית, תשי"ז)

ה. פרשת השבוע (בשלח) נקראת על שם השירה. השירה מתחילה בכך שבני ישראל שרו אחרי 521משה, הורו (באצבע) ואמרו: "זה א־לי ואנוהו".

ביחס לכך נאמר בגמרא ובמדרש, והתרגום הירושלמי מביא זאת בחומש, שהראשונים שהכירו את הקב"ה היו הילדים. הם הכירו את הקב"ה עוד לפני הוריהם ועוד לפני כל ישראל שהיו אתם.

ו. הלימוד וההוראה מן האמור – הם לכל הדורות, גם לדורנו. ע"י כך שתלכו אחר הוראותיו של משה, תצייתו להוריכם ומוריכם, תקיימו כל אשר ילמדו אתכם בישיבות ובחדרים – יהיו לכם עינים מאירות לראות אלקות, להכיר את הקב"ה בתוך כל הנעשה בכם ובהוריכם ובכל המאורעות שמסביבכם. ע"י לימוד ושמירת סדרי הישיבה בשמחה, בהתמדה ובשקידה, ע"י קיום מצוות הקב"ה באופן הקיום שבו רוצה הקב"ה – יהיה טוב לכם בהיותכם בישיבה, וגם לאחר מכן בכל ימי חייכם, שיהיו לכם חיים מאושרים, וההורים ירוו מכם נחת. תגדלו אנשים טובים, יהודים טובים, יראי שמים ולומדים.

ז. סעו צלחה. דרשו בשלום חבריכם לכתות, וכתבו בשורות טובות, שהנכם מצליחים בלימוד ובהתנהגות טובה. שהוריכם יצליחו בעניניהם. כל אחד מכם ומהוריכם בגשמיות וברוחניות.

(משיחת י"א שבט, תש"כ,

לצעירי תלמידי תו"ת דמונטריאל)

ח. עתה מוצאי שבת קדש פרשת בשלח, שבת שירה. ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, בענין שבת שירה¹¹.

הרבי בעל ההילולא סיפר שמהר"ל מפראג¹² – שאדמו"ר הזקן (בעל התניא), והרבי בעל ההילולא הם מצאצאיו – קבע מנהג אשר בשבוע פ' בשלח היה מצוה שכל מלמדי הדרדקי וההורים לילדים קטנים יאספו בשבת שירה את הילדים בחצר בית־הכנסת והיה מורה למלמדים לספר לילדים את ספור קריעת ים־סוף, איך שהצפרים¹³ שרו ורקדו בשעה שמשה וכל ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת "אז ישיר", והילדים הקטנים קטפו פירות מאילנות הים¹⁴ וכלכלו בהם את הצפרים השרות ורוקדות.

המהר"ל היה מורה לתת לתינוקות דיסה להשליך לפני התרנגולים והצפרים¹⁵, זכר לפירות הים בהם כלכלו התינוקות את הצפרים. לאחר מכן היה מברך המהר"ל את כל הילדים, גם את ההורים שיחנכו את ילדיהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

ט. כפי שדובר פעמים רבות:

522סיפור סתם ללא הפקת לקח – אינה דרך בישראל. אצל יהודי צריך להיות "בכל דרכיך דעהו", בכל עניניו עליו להמשיך אלקות, טוב וקדושה¹⁶. ולכן, גם בסיפור שיהודי מספר צריך להיות כלול ענין וכוונה של טוב וקדושה.

אם כך הדבר בכל יהודי – כל שכן בסיפור שמספרו נשיא בישראל, מנהיג ישראל. במיוחד הדברים אמורים בסיפור שכתבו ומסרו לדפוס, שידוע הרי הפתגם של אדמו"ר ה"צמח צדק" שנמסר ע"י הרבי בעל ההילולא: "פתגם הבא בדיבור היא לרבים – לא רק לנוכחים בשיחה, בכתב – לעולם כולו, בדפוס – לדורי דורות".

מכל האמור מובן שהספור האמור, על המהר"ל, שסיפר הרבי אינו סיפור סתם על התנהגותו של יהודי גדול לפני 400 שנה, כי אם בסיפור זה כלולה הוראה לכל הדורות. משום כך הדפיס הרבי את הסיפור כדי שנקרא אותו ונלמד ממנו.

י. ההוראה הכללית של הסיפור היא:

ליהודי, יהיה גדול ככל שיהיה ויהיו הענינים בהם הוא עוסק גדולים ככל שיהיו,

ו

וכפי שסיפור הרבי באותה שיחה על גדלותו של מהר"ל – שהרמ"א –

שהיה כנראה במשך זמן מתלמידי מהר"ל¹⁷ וזכה להיות פוסק לישראל לדורי דורות, ולפי הפתגם הידוע (על משקל הכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה) – בני ישראל יוצאים ביד רמ"א ומתנהגים לפי ההוראות שנכתבו בידו במפת השלחן –

נשק את אצבעותיו של המהר"ל שכתבו עוד מנוער את הספרים הקדושים שעורר אלפים לתשובה, והורו דרך בלימוד התורה ביראת שמים ועבודת השי"ת.

אלא שזאת סיפר הרבי בדרך אגב, ואילו עיקרו של הסיפור היה שהמהר"ל הניח את עניני התורה העמוקים שכתב, והתמסר להחזקת מנהג ישראל, לעורר ילדי ישראל לקיים את המנהג, והסביר להם את טעם המנהג שעליהם לעשות אלפי שנה אחרי קריעת ים סוף באותה שמחה וחיות כפי שהיתה אז. בכך לא הסתפק המהר"ל כי אם יצא לאחר מכן לברך את הילדים.

– וזו ההוראה: ישנם, הרי, לכאורה, ענינים נעלים יותר ויקרים יותר, אך תכלית הכל היא: ושננתם לבניך – כפשוטו, ו"לבניך – אלו התלמידים" כאמור בספרי. ומה יש ללמוד אתם? לא רק הענינים העקריים של תורה

מצוות, לא רק הנאמר במפורש בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, כי אם יש ללמוד אתם עד למנהג, אף מנהג הקשור בצפור, לא ביהודי אחר, כי אם בבעל חי, ואפילו בשבת, יום הצריך להיות כולו קודש, יש להתמסר לכך שילד יתן דיסה לצפרים ולקיים המנהג בהתלהבות. מנהג ישראל – 523תורה. ובשעה שעושים כן מקבלים ע"י כך את הברכות מלמעלה, שהילדים יגדלו כפי שילדי ישראל צריכים לגדול.

יא. כך ראינו גם בהנהגת הרבי בעל ההילולא¹⁸. הרי ענינו היה – תורת החסידות, רזין ורזין דרזין, שלימודם שייך רק לכאלה שלמדו ויש להם שכל מפותח, ואילו הרבי נטל מזמנו, מרצו ומשנותיו, והתמסר לענין של לימוד עם ילדים ושהלימוד אתם יהיה באופן שלא זו בלבד שיהיו שומרי " שבת ואוכלי כשר, כי אם גם יקיימו בהתלהבות את מנהגי ישראל תורה. "

הרי זה אחד הטעמים לכך שהדפיס את הסיפור הנ"ל, כדי שכל החפצים ללכת בעקבותיו יסיקו את ההוראה האמורה מן הסיפור ויתנהגו בדרך זו.

יב. על ילדי ישראל שהיו ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, מספרים רז"ל: "הם הכירוהו תחלה"¹⁹. עברו בים משה רבנו, יהושע, וכל גדולי ונשיאי ישראל, אך מי הכיר את הקב"ה בראשונה? – דווקא ילדי ישראל שגדלו בקושי שעבוד גלות מצרים ועם זאת התחנכו כפי הראוי. הם אשר היו הראשונים לראות אלקות בעיני בשר, והורו באצבע: זה א־לי ואנוהו.

כשהולכים עם ילדים כאלה – נקרע הים עד שהדבר משפיע על העולם מסביב וכולם רואים אלקות. אף הצפרים הנמצאים במקום חשים שהם צריכים לשיר שירה, אף הם מרגישים שאירע בעולם דבר נעלה מן הטבע.

יג. כשבגלות מצרים מגדלים ילדים שלמרות העובדה של "אתם המעט מכל העמים", שהילדים הלא־יהודיים הם רבים פי כמה והתנהגותם נוגדת את ההתנהגות היהודית, מוכנים הם הילדים לצאת ממצרים, בו "טוב הארץ תאכלו", וללכת למדבר, ואפילו

צידה לא עשו להם", כי אם סומכים לגמרי על הקב"ה, שיעבירם את

מדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים".

– וע"י מה מגדלים ילדים כאלה? – ע"י שלומדים אתם לא רק תורה שבכתב ותורה שבעל־פה כי אם גם מחנכים אותם במנהגי ישראל, שאורח חייהם היום־יומי יהיה חדור במנהגי ישראל –

– או אז אין להבהל מן העובדה שמצרים מאחור, המדבר משני הצדדים, והים מלפנים. כשישנם ילדים כאלו אפשר ללכת לים והים יבקע.

וזו הוראה לכל הדורות: כשיש להזדקק לענינים שלמעלה מהטבע

– שלהם יש להזדקק תמיד משום שהיהודים הם כבשה אחת בין שבעים זאבים²⁰ וקיומם הוא בדרך של למעלה 524מן הטבע, דוגמת קריעת ים סוף – הרי כיצד זוכים לנס? – ע"י הילדים הקוראים: "זה א־לי ואנוהו" עוד בטרם הכירו הוריהם וזקניהם.

יד. על קריעת ים סוף מספרת לנו התורה שלא זו בלבד שהים, ההעלם וההסתר, נבקע, אלא שאף, יתר על כן: "והמים להם חומה", מן הים עצמו נוצרה חומה שהגנה על ישראל.

דבר זה קיים בכל הדורות: כשמגדלים ילדים המכריזים ראשונים: "זה א־לי ואנוהו", הרי לא זו בלבד שה"ים" (ההפרעות) נקרע, ההעלמות וההסתרים מסתלקים, כי אם, יתר על כן, ההפרעות עצמן הופכות לחומה להגן על ישראל.

טו. ביחס לחומה שנוצרה בים להגן על בני־ישראל, אומרת התורה שהיתה זו חומה מימינם ומשמאלם.

מה מלמד אותנו הענין של "מימינם ומשמאלם"?

– בשעה שהיצר הרע בא ליהודי לשכנעו לסור ח"ו מדרך התורה, עושה הוא זאת בשתי דרכים: פעמים הוא בא ליהודי מצדו הימני ופעמים מצדו השמאלי²¹.

ה"נסיון" מצד ימין: לאדם יש כסף, כבוד, ועשירות בכל. היצר הרע טוען: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"²², הרי נוכח הנך שיש לך כסף משום פקחותך, ומשום חכמתך יש לך כבוד, ולשם מה, אם־כן, זקוק אתה להקב"ה? דבר זה היה נחוץ לבני־ישראל במדבר, מקום שלא היה להם דבר, ונאלצו להזדקק למן, בארה של מרים וכו'.

הנסיון מצד השמאל: לאדם חסר בכבוד או בעושר וכו'. הוא עני לדבר זה. טוען היצר הרע: אין עתה השעה כשרה להיחלש ע"י שמירת שבת, הימנעות מגניבה וגזילה. הדבר הראשון שעליך להשיג הוא לקדם את עצמך, לזכות בכל החסר לך: כסף וכבוד. ורק לאחר מכן, "לכשירחיב", יהיה לך זמן להתמסר לעבודת ה'.

על־ידי חינוך הילדים שיהיו הראשונים שיקראו, מאליהם: "זה א־לי ואנוהו" – נוצרת חומה המגינה על בני־ישראל מימינם ומשמאלם, מכל הנסיונות של היצר הרע.

טז. התורה מספרת לנו עוד ש"גדולה ביזת הים מביזת מצרים"²³.

על־ידי ההתנהגות האמורה – לא זו בלבד שזוכים לשכר עולם הבא, לאחר מאה ועשרים שנה, בענינים רוחניים, כי אם מקבלים גם ביזה, כלומר: אושר בגשמיות. זוכים לביזה גדולה שבה משתמשים רק לצרכים בריאים ושמחים.

היסוד וההתחלה לכל זה הוא – חינוך הילדים כך שיהיו הראשונים 525לומר: "זה א־לי ואנוהו" עד שיעוררו גם את הוריהם. "אלקי אבי – וארוממנהו"²⁴.

יז. ההוראה – בקצרה – מכל האמור היא:

הרוצה להיות מאושר באמת, הן ברוחניות והן בגשמיות, ובראש " ובראשונה – לזכות לנחת אמת מן הצאצאים – הרי הדרך לכך היא חינוך הילדים בחינוך תורני אמיתי עד שיקיימו גם מנהג ישראל בחיות והתלהבות.

וע"י כך הוא מקבל את ברכות המהר"ל, והרי דברי צדיקים קיימים לעד. גדל דור ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'" ולמן "בהוציאך את העם ממצרים" צועדים בזכות הילדים²⁵ לקבלת התורה אל "תעבדון את האלקים על ההר הזה", מפרשת בשלח לפרשת יתרו, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה כולה.

(משיחת יו"ד שבט, תשכ"א)

יח. לקראת י' שבט (שבת שירה) נדפסה שיחה²⁶ של הרבי, בעל ההילולא, שהיא קשורה בשבת שירה.

באותה שיחה מסופר על אשה יהודיה ופעולתה, וע"י סיפור זה הסביר אדמו"ר בעל ה"צמח צדק", בשם אדמו"ר הזקן, מדוע ההפטרה של שבת שירה היא "ותשר דבורה", שירת אשה, ולא שירת דוד כפי שזו בהפטרת שביעי של פסח. בפרשת בשלח ישנה, הרי, שירת הגברים: "אז ישיר משה" וישנה גם שירת הנשים: "ותקח מרים הנביאה גו' ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות", ומדוע, איפוא, ההפטרה היא דוקא שירה של אשה,

ותשר דבורה"?

ה"צמח צדק" הסביר בשם אדמו"ר הזקן נ"ע ששירת הנשים היתה בשמחה גדולה, "בתופים ובמחולות", ומשום כך הדבר חשוב יותר, והכל תלוי בהן (הכל היה מן העפר, ספירת המלכות). כן כל התנהגות של הבית תלויה באשה היהודית, עקרת הבית.

יט. דובר בשם הרבי מהר"ש נ"ע בתוכן הכתוב: "אולת אדם תסלף דרכו"²⁷, כשאדם מתמסר להשגת מותרות, דברים שאינם הכרחיים, מפסיד הוא את הכל, משום שע"י כך שהוא מתמסר לרדיפה אחרי מותרות הריהו מתבלבל ולא זו בלבד שאין לו את המותרות – הוא מפסיד גם את ההכרחיות.

לעומת זה, כשמוחלט אצלו ש"וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"²⁸, ואינו תר אחרי מותרות, כי אם מתמסר ללימוד התורה וקיום המצוות בידעו שזה העיקר ועליו רק ליצור כלי לפרנסה כדי שירויח במדת ההכרח לצורך האפשרות להתמסר לתורה ומצוות – 526אזי הפרנסה שהקב"ה שולח לו מנוצלת לדברים בריאים ודברים שמחים. אין הכסף מוצא, ר"ל, לרפואות ולרופאים או לסילוק הפרעות אחרות, משום שאין לו כאלה מלכתחלה: "כל המחלה גו' לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך", הקב"ה עוזר באופן שמלכתחלה אין הוא חולה, ולכן יש לו, אמנם, פחות בעשר דולר הדרושים לרופא מדוע? – משום שאינו זקוק לרופא.

כ. נוסף על כך – הרי מי שאינו רודף אחר מותרות, ויודע שהברכה באה מן הקב"ה ויש רק ליצור "כלי", ולסמוך על הקב"ה שהוא כל־יכול – הרי אף אם מכין הוא כלי קטן, נותן בו הקב"ה הצלחה בלתי מוגבלת בעשירות גדולה בגשמיות כפשוטה.

אין לרדוף אחר עשירות ומותרות, וכשהאדם אינו רודף אחריהם משום שהוא יודע שהרוחניות היא העיקר, והגשמיות דרושה רק במדה שתהיה אפשרות לקיים תורה ומצוות – נותן אז הקב"ה מידו המלאה והרחבה עושר רב גם בגשמיות.

כא. גם דבר זה של אי־רדיפה אחרי מותרות תלוי בעקרת הבית.

כשהיא מסבירה לבעלה שהעיקר הוא הרוחניות של הבית, ולא הגשמיות, ולכן אינו צריך להיות בהול יומם ולילה בפרנסתו באופן שאין לו זמן ללמוד תורה ולעסוק בעניני כלל, ולרדוף אחרי ריווח של דולר ועוד דולר לשם עניני מותרות;

כן מסבירה היא לו שהרדיפה בפרנסה לא תעזור לו מאומה משום ש"מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים וכו'"²⁹, כבר קבוע מראש כמה עליו להרויח, ויותר מן הקבוע לו לא יהיה לו בכל אופן, ואילו הקצוב לו יכול הוא לקבל ע"י יצירת כלי קטן ללא טרדות ותחבולות רבות –

לשם מה לו, איפוא, לרדוף בעמל רב אחר פרנסתו, שאז עליו לדאוג לא רק ל"יברכך בממון" כי אם גם ל"וישמרך מן המזיקים"³⁰. רצוי, אם־כן, יותר לסמוך על הקב"ה, "ברכת ה' היא תעשיר"³¹, תוך הבטחת כל הענינים.

– כשהבעל שומע את הטענות האמורות מפי אשתו, הרי אף אם המותרות תופסים מקום לדידו, משפיע הדבר עליו ומתבייש מאשתו ואינו מתרשם מן השכן או השכנה לעשיית כלי בית – רהיטים – מהודרים ושהוילון (מסך מעלים ומסתיר) שעל גבי החלון יהיה אצלו יפה יותר משל השכנה.

וחדל הוא לבזבז כחות וכסף ובלבד שיהיה "מרבה נכסים מרבה דאגה"³² כי אם מתחיל לומר: "יש לי כל" (כל בשמים ובארץ – דאחיד בשמיא וארעא), הוא מאחד גשמיות ורוחניות, הוא עושה את ביתו מקדש להקב"ה, 527הוא מפסיק לרדוף יומם ולילה אחרי פרנסה, כי אם יוצר כלי לברכת הקב"ה וקובע זמנים ללימוד תורה, וסומך על הקב"ה.

אז – ברכת ה' היא תעשיר, לא זו בלבד שאין הכסף יוצא לרפואות וכו' כי אם יש לו פרנסה בהרחבה, והכסף מספיק לו לפרנסה בהרחבה ולנתינת צדקה ביד פתוחה ובלב שמח. והוא ואשתו וילדיו מאושרים.

כב. הוא הדבר ביחס לחינוך הילדים, בנים ובנות: העיקר הוא להתמסר לחינוך הילדים בדרך התורה ובמצוות, לדאוג שהילדים יגדלו לחסידים, יראי שמים ולומדים, שע"י כך מביאים אושר נצחי לילדים כלהורים.

אבל כשמתמסרים לקישוט הילד בבגדים יקרים, כדי שהילד ילך לבוש בגדים יפים יותר מן השכנים – הרי אושר זה נמשך יום, שבוע, חדש, שנה ולאחר מכן כשהילד יתבגר – יתברר שהחסירו לתת לו את האושר האמיתי שבו היה יכול להיות מאושר כל ימי חייו.

אף זה תלוי באשה היהודית שהיא עקרת הבית, ולכן מסוגלת היא לקבוע את סדרי חינוך הבנים, וכן סדרי הבית כולו, שיהיו מאושרים ברוחניות ולכן מאושרים בגשמיות.

כג. זה תוכן הנקרא בפרשה אליה אנו נכנסים, פרשת יתרו: בשעה שנתן הקב"ה לבני־ישראל את התורה, אמר למשה רבנו – "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים³³, שבראש ובראשונה עליו ללכת לנשי ישראל ולדבר אתן כיצד אשה יהודיה צריכה להתנהג על־פי התורה, וע"י כך מובטחת גם התנהגות הבעלים.

כך בכל שנה ובכל זמן ובכל מקום כשבית־יעקב, הנשים, מתמסרות בכל התוקף לקבוע את בתיהן למקדש להקב"ה, ככתוב³⁴ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – מעניק הקב"ה אושר לבית, אושר בגשמיות ואושר ברוחניות, ומחנכים את הילדים לתורה חופה ומעשים טובים מתוך הרחבה, הן הרחבה בגשמיות והן הרחבה ברוחניות.

(משיחת יו"ד שבט, תשי"ז)