522

סיפור סתם ללא הפקת לקח – אינה דרך בישראל. אצל יהודי צריך להיות "בכל דרכיך דעהו", בכל עניניו עליו להמשיך אלקות, טוב וקדושה¹⁶. ולכן, גם בסיפור שיהודי מספר צריך להיות כלול ענין וכוונה של טוב וקדושה.

אם כך הדבר בכל יהודי – כל שכן בסיפור שמספרו נשיא בישראל, מנהיג ישראל. במיוחד הדברים אמורים בסיפור שכתבו ומסרו לדפוס, שידוע הרי הפתגם של אדמו"ר ה"צמח צדק" שנמסר ע"י הרבי בעל ההילולא: "פתגם הבא בדיבור היא לרבים – לא רק לנוכחים בשיחה, בכתב – לעולם כולו, בדפוס – לדורי דורות".

מכל האמור מובן שהספור האמור, על המהר"ל, שסיפר הרבי אינו סיפור סתם על התנהגותו של יהודי גדול לפני 400 שנה, כי אם בסיפור זה כלולה הוראה לכל הדורות. משום כך הדפיס הרבי את הסיפור כדי שנקרא אותו ונלמד ממנו.

י. ההוראה הכללית של הסיפור היא:

ליהודי, יהיה גדול ככל שיהיה ויהיו הענינים בהם הוא עוסק גדולים ככל שיהיו,

ו

וכפי שסיפור הרבי באותה שיחה על גדלותו של מהר"ל – שהרמ"א –

שהיה כנראה במשך זמן מתלמידי מהר"ל¹⁷ וזכה להיות פוסק לישראל לדורי דורות, ולפי הפתגם הידוע (על משקל הכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה) – בני ישראל יוצאים ביד רמ"א ומתנהגים לפי ההוראות שנכתבו בידו במפת השלחן –

נשק את אצבעותיו של המהר"ל שכתבו עוד מנוער את הספרים הקדושים שעורר אלפים לתשובה, והורו דרך בלימוד התורה ביראת שמים ועבודת השי"ת.

אלא שזאת סיפר הרבי בדרך אגב, ואילו עיקרו של הסיפור היה שהמהר"ל הניח את עניני התורה העמוקים שכתב, והתמסר להחזקת מנהג ישראל, לעורר ילדי ישראל לקיים את המנהג, והסביר להם את טעם המנהג שעליהם לעשות אלפי שנה אחרי קריעת ים סוף באותה שמחה וחיות כפי שהיתה אז. בכך לא הסתפק המהר"ל כי אם יצא לאחר מכן לברך את הילדים.

– וזו ההוראה: ישנם, הרי, לכאורה, ענינים נעלים יותר ויקרים יותר, אך תכלית הכל היא: ושננתם לבניך – כפשוטו, ו"לבניך – אלו התלמידים" כאמור בספרי. ומה יש ללמוד אתם? לא רק הענינים העקריים של תורה

מצוות, לא רק הנאמר במפורש בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, כי אם יש ללמוד אתם עד למנהג, אף מנהג הקשור בצפור, לא ביהודי אחר, כי אם בבעל חי, ואפילו בשבת, יום הצריך להיות כולו קודש, יש להתמסר לכך שילד יתן דיסה לצפרים ולקיים המנהג בהתלהבות. מנהג ישראל –