שיחה יד

529שיחה יד

א. בפרשת השבוע נאמר: "ורפא ירפא", ורז"ל אומרים¹ ביחס לזה: "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות", " שאין לומר: "רחמנא מחי – ואנא מסי?" (= הקב"ה מכה ואני מרפא?)².

קיים לימוד אחר – לא רק שניתנה רשות לרפאות אלא שאף חובה בדבר. הלימוד הוא מן הפסוק: "והשבותו לו"³, הנאמר בהשבת אבידה.

ב. גם בבחינת העבודה הרוחנית ישנם בשני ענינים אלה: "ורפא ירפא – שניתנה רשות", "והשבותו לו" – כחובה.

דבר זה של מחלה מצוי הרי גם ברוחניות, ויש בכך מספר סוגים: חולה שיש בו סכנה, חולה שאין בו סכנה, ועד דרגת "חולה" שבגימטריא מ"ט, שהוא מי שהשיג כבר כל מ"ט שערי בינה והוא חולה רק בזה שחסר לו שער הנו"ן.

מובן שקיים מרחק בין סוגי החולים. וזה הביאור בקצרה:

יש חולה שמחלתו היא ביחס לקיום המצוות, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח האברים ושס"ה לא־תעשה הם שס"ה גידים. חולה שמחלתו בקיום המצוות ר"ל – מחלתו רצינית מאד.

ויש חולה שחסר לו שער הנו"ן, בחינת דרגת משה רבנו שעליו נאמר:

ותחסרהו מעט מאלקים" על שלא היה לו שער הנו"ן⁴, וזכה לכך בשעת הסתלקותו בהר נבו, "נ' בו".

– בהתאם להבדל זה בסוגי החולים קיים גם ההבדל במדת הכרחיות הרפואה.

בחולה בקיום המצוות – הרפואה היא חובה, אך ביחס ל"חולה" בבגימטריא מ"ט, שחסר לו שער הנו"ן בלבד, נאמר: "ורפא ירפא – שניתן רשות לרופא לרפאות", לא תמיד ולא לכל אדם נוגע הדבר.

ג. אף זו הוראה מן האמור:

כשיהודי נדרש לעסוק בהפצת היהדות, להשפיע על יהודי בקשר לקיום המצוות בפועל, והוא עונה כי הוא חס על זמנו משום שמוטב לו לנצל את הזמן לצורך עצמו להתעלות אל שער הנו"ן,

– עליו לדעת כי הדרישה ממנו לרפא את הזולת מוסבת כלפי מחלה שיש חובה לרפאותה, ואילו רצונו להשלים את עצמו הוא אמנם דבר רצוי, אבל אינו אלא בחינת רשות לגבי החובה שיש לו כלפי השני. הרי זה דוגמת ביטוי הגמרא⁵ שלגבי חובה 530נקרא הדבר רשות ולגבי רשות – מצוה.

ד. במצוות מעשיות שוים כל ישראל והן נוגעות לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים אף מן המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – כל אלה שייכים לכל לישראל, אך בעניני הידורים ישנם כאלה שאין הכל שייכים להם.

וכשנטפלים לכך – עלול להיות שהדבר נובע מן היצר הרע שכדאי לו שפלוני יקיים ענין של הידור ובלבד שע"י כך ימעט בקיום חובתו המוטלת עליו לעשות⁶.

אשר לפועל: יש לעשות כפי החובה בהשבת אבידה ואז יתן הקב"ה הצלחה גם ב"עבודה" הפרטית העצמית – עד לשער הנו"ן.

(משיחת ש"פ משפטים, תשט"ז)

ה. ידועה ה"תורה" של הבעל־שם־טוב, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העלה אותה על הכתב וחזר עליה כמה פעמים⁷, בקשר עם הפסוק: "כי תראה חמור שנאך גו' עזב תעזב עמו". תמציתה היא שאין לענות את הגוף בתעניות וסיגופים, כי אם, אדרבה, "עזב תעזב עמו" – ובו לעבוד את הקב"ה.

כך ישנה גם הוראה⁸ של המגיד ממעזריטש לבנו המלאך שיהא זהיר בבריאות גופו משום שכשנוצר נקב קטן בגוף – נוצר נקב גדול בנשמה.

לכאורה, בלתי מובן מה הוא החידוש בענין שמירת בריאות הגוף. הרי הלכה פסוקה, ואדמו"ר הזקן מביאה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי הגוף⁹ כי "אין לאדם רשות על גופו כלל" ולפיכך "אסור לצער את הגוף אפילו במניעת איזה מאכל או משתה"¹⁰ וכו'.

ו. יתרה מזו מבואר בהלכות דעות לרמב"ם¹¹: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם¹² הוא". הרי, מאחר שאסור לצער את הגוף, ובריאות הגוף היא מדרכי השם – מה, איפוא, החידוש שבפירוש הפסוק "עזב תעזב עמו" ובציווי האמור ביחס לזה, הנראים כאילו הם מהוים חידוש מיוחד?

אלא שהדבר יובן מזה שאדמו"ר הזקן אומר בשולחן ערוך באותו ענין שב"דרך תשובה" מותר לצער את הגוף ולהתענות, וההסבר: משום ש"טובה היא לו".

531– הכרח לומר שהדבר הוא לטובת הגוף, שכן אם הטובה היא לאחר, עומדת בתקפה השאלה, איזו רשות יש לו לצער את הגוף, אך הטעם הוא, משום שיש בכך טובה לגוף עצמו, כי כשיעשה תשובה ישלים הוא – הגוף – את שליחותו.

ז. מסיבה זו מותר להתענות גם מי שאינו יכול להתענות, בה בשעה שבדרך כלל יש הבדל בין מי שיכול להתענות לבין מי שאינו יכול להתענות, וכפי שנאמר ב"אגרת התשובה" שב"תניא"¹³: "מי שאינו יכול להתענות ומתענה – נקרא חוטא".

"ומי שיכול להתענות" – נאמר עוד שם בשלחן־ערוך – "מותר אפילו שלא בדרך תשובה, אלא כדי למרק נפשו לה'". תוכנו של המירוק אינו ענין של תשובה כי אם "כדי שיהיה רצוי לה' כמו קודם החטא".

ח. לפי האמור יובן חידושו של הבעש"ט שבפירוש ל"עזב תעזב עמו": יש אפשרות להיטיב לגוף, אף כשיש צורך במירוק ואפילו בתשובה, שלא באמצעות תעניות. אפשר למרק את הגוף ואף לעשות תשובה ע"י הדרך של "עזב תעזב עמו".

הדבר יובן על־פי הידוע שעניני החסידות שייכים ומהווים מעין לעתיד לבוא, שאז תקבל הנשמה את השפעתה באמצעות הגוף – וכך במעשינו ועבודתנו עתה במשך זמן הגלות מלמדת תורת החסידות אפשרות לבצע דברים ע"י "עזב תעזב עמו".

זה גם הטעם לכך שבדורות האחרונים ניתן משקל מיוחדת לבריאות הגוף.

ט. נוסף על כך שבמספר מקומות¹⁴ מוסבר יתרונו של גופו של יהודי, שעליו נאמר: "ובנו בחרת מכל עם ולשון", והרי הבחירה היא, כפי שמבואר ב"לקוטי תורה"¹⁵, מעצמות אין־סוף, שכן הגילויים הם בהגבלה ואין לגביהם מקום לבחירה אמתית, חפשית לגמרי. בחירה היא רק של עצמותו וכן בישראל, כי "הן האדם היה כאחד ממנו".

– ונוסף על זה גילתה תורת החסידות דרך חדשה שגם למרק הנפש, ואפילו תשובה, ניתנים לביצוע בד בבד עם שמירת בריאות הגוף.

(משיחת ט"ז תמוז, תשט"ז)