530

נקרא הדבר רשות ולגבי רשות – מצוה.

ד. במצוות מעשיות שוים כל ישראל והן נוגעות לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים אף מן המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – כל אלה שייכים לכל לישראל, אך בעניני הידורים ישנם כאלה שאין הכל שייכים להם.

וכשנטפלים לכך – עלול להיות שהדבר נובע מן היצר הרע שכדאי לו שפלוני יקיים ענין של הידור ובלבד שע"י כך ימעט בקיום חובתו המוטלת עליו לעשות⁶.

אשר לפועל: יש לעשות כפי החובה בהשבת אבידה ואז יתן הקב"ה הצלחה גם ב"עבודה" הפרטית העצמית – עד לשער הנו"ן.

(משיחת ש"פ משפטים, תשט"ז)

ה. ידועה ה"תורה" של הבעל־שם־טוב, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העלה אותה על הכתב וחזר עליה כמה פעמים⁷, בקשר עם הפסוק: "כי תראה חמור שנאך גו' עזב תעזב עמו". תמציתה היא שאין לענות את הגוף בתעניות וסיגופים, כי אם, אדרבה, "עזב תעזב עמו" – ובו לעבוד את הקב"ה.

כך ישנה גם הוראה⁸ של המגיד ממעזריטש לבנו המלאך שיהא זהיר בבריאות גופו משום שכשנוצר נקב קטן בגוף – נוצר נקב גדול בנשמה.

לכאורה, בלתי מובן מה הוא החידוש בענין שמירת בריאות הגוף. הרי הלכה פסוקה, ואדמו"ר הזקן מביאה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי הגוף⁹ כי "אין לאדם רשות על גופו כלל" ולפיכך "אסור לצער את הגוף אפילו במניעת איזה מאכל או משתה"¹⁰ וכו'.

ו. יתרה מזו מבואר בהלכות דעות לרמב"ם¹¹: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם¹² הוא". הרי, מאחר שאסור לצער את הגוף, ובריאות הגוף היא מדרכי השם – מה, איפוא, החידוש שבפירוש הפסוק "עזב תעזב עמו" ובציווי האמור ביחס לזה, הנראים כאילו הם מהוים חידוש מיוחד?

אלא שהדבר יובן מזה שאדמו"ר הזקן אומר בשולחן ערוך באותו ענין שב"דרך תשובה" מותר לצער את הגוף ולהתענות, וההסבר: משום ש"טובה היא לו".