516

הכרה זמן רב. כשבאו אל הרבי אמר הרבי ללחוש באזנה את שמו (של הרבי), כן עשו והאשה חזרה להכרתה, ובמשך הזמן החלימה.

לכאורה: מה ענין לשמו של הרבי אל האשה ההיא, כך שלחישת שם הרבי באזנה תעזור לה? אך הענין הוא שכשם שבשעה שקוראים לאדם בשמו, בעת ההתעלפות, מעוררים אותו – וטעם הדבר הוא לפי שפירושה של התעלפות הוא שהחיוניות הפרטית נעלמה ואילו החיוניות הכללית קיימת, אך מאחר ששמו של אדם קשור לחיוניות הכללית הרי על ידי כך שקוראים אותו בשמו מעוררים את החיוניות הכללית שתבוא לידי גילוי – כך הדבר כשנפגמת גם החיוניות הכללית הרי על ידי לחישה באוזן את שמו של הרבי, והרבי הוא נשמה כללית, שממנה נשמתו של החולה וחיוניותה הכללית אינה אלא פרט, "נמשך" בכך חיים גם לחיוניות הכללית שלו.

זה גם תוכן הדבר שירידת נשמת הבעש"ט למטה לעולם הזה עוררה את היהודים מהתעלפותם – שכן הבעש"ט היה "הנשמה הכללית" לישראל. אך מאחר שהבעש"ט היה צריך להחיות את כל היהודים, גם את הפחות שבפחותים והקל שבקלים שבהם, צריך היה להגיע ולעבור את הדרגות התחתונות ביותר, עד למטה מטה, ואף אותן להחיות ולקשר אל הקב"ה, אל עצמות ומהות אין־סוף ברוך־הוא – צריך היה, ולכן רצה, לעבור את הענין של "עפר אתה ואל עפר תשוב".

כיון שזה ענינו של הבעש"ט מובן שדוקא זו השלימות שלו.

ח. בנוגע לעבודת ה' ואלינו בפרט, את אשר יש להסיק מן המוסבר לעיל: עניננו הוא לא לרדוף אחר גדולות ונפלאות (אף אם כבר ברור לאדם שידוע לו מה בגדר "גדולות ונפלאות"), שכן כשאין הדברים מענין שליחות נשמה זו בעולם זה – הרי נוסף על כך שספק גדול אם אמנם ישיג זה את מבוקשו, מה יתנו לו "גדולות ונפלאות" אם אינו ממלא את השליחות, שההשגחה שעליונה הטילה עליו?! במלים פשוטות יותר: מה יתנו לו גדולות ונפלאות, ואילו גדולות ונפלאות הן – כשאינו עושה את אשר הקב"ה מסר על ידי עבדיו הצדיקים שעליו לעשות ולפעול.

והמסקנה ביחס לפועל אל כל אחד מאתנו: אם הרבי מסר לו שליחות, עבודה מסוימת – הרי אף אם מתברר שלגדולות מזה נוצר "והתברך בלבבו לאמור" שיש לו כחות להגיע לכך, עליו לדעת שלא זו הדרך עבורו, ולא על ידי כך יגיע לשלימותו. והלואי שלא יהיה, ח"ו, היפוכו של דבר. – עליו להחזיק, איפוא, ב"ידית הדלת", וללכת "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", אז יהיה טוב לו בזה ובבא.

ט. נשאלתי: כיצד אומר הנני שבקרוב יהי' "והקיצו ורננו שוכני