495
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מקומם ולהימצא במקום אותו הם מוצאים שכך טוב יותר.
ב. אצל הרבי היו הרי אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל – דבר אחד, כידוע שאדמו"ר הזקן אמר4 ש"ואהבת לרעך כמוך" משמש "כלי" " (פירוש וביאור) ל"ואהבת את הוי' אלקיך". כיון, איפוא, ששלשת הדברים קשורים זה בזה – הרי למרות – שעניני "למטה" מעלימים, ומפריעים ל"נהנין מזיו השכינה"5, לזיו תורתם ועבודתם, וגם לענינים נעלים מכך6, עם זאת – כיון שהרבי לא ערך חשבונות, והוא ויתר על גשמיות שלו, ואף על רוחניות שלו, בגלל איש מישראל, הרי דוגמת הנאמר7 לגבי "מי שיצאו רוב שנותיו בהנהגה טובה" שהוא מובטח להיות כך גם לאחר מכן: אם אפילו בסתם יהודי הדברים אמורים – כל־שכן צדיק, חסיד, שמסר כל ימיו את נפשו, נפשו הטבעית ואף נפשו האלקית, ודאי הדבר שגם עתה רצונו להיות כאן, ומאחר שרצונו כך – ודאי יהיה אתנו, וכאמור בתוספות8: "שאם רוצה יכולה לבוא לפה".
ג. מה נובע מן האמור – בנוגע לפועל? – כי למרות שכבר עבר יום ההילולא הראשון
– בכלל נמנע אני לומר או לכתוב את הביטוי "יום־זכרון הראשון", משום שיש לקוות ש"יום זכרון" נוסף לא יהיה כבר, ובשנה הבאה כבר יהיה
והקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם, לכן אומר אני: "יום ההילולא הראשון" – ולא: "יום השנה הראשון"
שכן "עליות" תהיינה גם בעתיד –
ועלולה, אם כן, ח"ו וח"ו, להיות חלישות בהתקשרות – יש לדעת שאדרבה ואדרבה: ההתקשרות צריכה להיות חזקה יותר, ומאחר שהרבי עולה עתה בעילוי אחר עילוי יש להתאזר בכחות נוספים כך שתהא אפשרות להילוות אליו.
ד. מכאן גם תשובה לשואלים אם גם לאחר יו"ד שבט יש לומר את פרק ע"א (שבתהלים), ועד מתי יש לאמרו. התשובה היא: יש להמשיך לומר עד י"ב תמוז.
יש אומרים שזו פלוגתא בין הרמב"ם לבין הראב"ד9 אם גם לאחר ההסתלקות ישנו ענין של תוספת־זמן, אם יש כאן ענין של גידול והתבגרות. ישנן שתי הוכחות שגם לאחר ההסתלקות ישנם לענינים אלו. הוכחה אחת מהנהוג בכל תפוצות ישראל לקיים יום־זכרון בכל שנה. ענינו של יום־זכרון הוא, הרי עלית נשמה, משמע, איפוא, שגם בנשמה ישנה
הערות
- 4. ראה שיחת י"ט כסלו תרפ"ט. התמים חוברת ד עמוד מה. היום יום ו' תשרי.
- 5. עיין רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכה ב והלכה ח, ולהעיר מלקוטי תורה צו ד"ה ששת ימים – הראשון – ריש פרק ב אגרת הקדש סימן ז ועוד.
- 6. עיין זהר חלק ב רי. תניא פרק לט: זיו תורתן ועבודתן... משא"כ באצילות כו'.
- 7. יומא לח, ב.
- 8. שבת שם.
- 9. ראה רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכה ד, ובצפנת פענח שם.
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳:ב׳ - הטקסט מספריא
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.
תניא, אגרת הקדש ז׳ - הטקסט מספריא
אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ כוּ׳, ״ה׳ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי וְגוֹ׳״, ״חֲבָלִים נָפְלוּ לִי וְגוֹ׳״.
לְהָבִין לְשׁוֹן ״חֶלְקֵנוּ״ וְ״גוֹרָלֵנוּ״ צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב לָשׁוֹן הַשָּׁגוּר בְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי הֲגַם דְּלִכְאוֹרָה לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן ״חֵלֶק״ כְּלָל בֵּאלֹקוּת יִתְבָּרֵךְ, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק לַחֲלָקִים חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיַעֲקֹב: ״וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, פֵּירוּשׁ, כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא, כִּי אַף דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד מִתַּחַת לָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחוּמְרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״ – ״אֲנִי״ מַמָּשׁ, דְּהַיְינוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל וְלֹא כְּבוֹדוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאֵינוֹ נִתְפָּס כְּלָל בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם כִּתְפִיסַת נִשְׁמַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת.
וְלָזֹאת, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ לְבַדּוֹ כִּבְיָכוֹל, רַק הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְחַיֶּה עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, הוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הֶאָרָה מְאִירָה מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ״, רַק זִיווֹ וְ״הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וְגוֹ׳״.
וְהֶאָרָה זוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת מַמָּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, וְנִתְפֶּסֶת בְּתוֹכָם עַל־יְדֵי מְמוּצָּעִים רַבִּים, וְצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמַּדְרֵגוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְכוּ׳.
וְהִנֵּה, הֶאָרָה זוֹ, אַף שֶׁלְּמַעְלָה הִיא מְאִירָה וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, לְהַחֲיוֹת עוֹלָמוֹת נֶעְלָמִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאִדְרָא רַבָּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּרִדְתָּהּ לְמַטָּה עַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים לְהַחֲיוֹת הַנִּבְרָאִים וְהַיְצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים, הִיא נֶחְלֶקֶת דֶּרֶךְ כְּלָל לְמִסְפַּר תַּרְיַ״ג, כְּנֶגֶד תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהֵן הֵן תַּרְיַ״ג מִינֵי הַמְשָׁכוֹת הֶאָרָה זוֹ מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהָאִיר לְנִשְׁמַת הָאָדָם הַכְּלוּלָה מֵרַמַ״ח אֵבָרִים וְשַׁסַ״ה גִידִים, אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ הוּא עִיקַּר תַּכְלִית יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הֶאָרָה זוֹ לְמַטָּה לְכָל הַנִּבְרָאִים וְהַיְצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים, שֶׁתַּכְלִית כּוּלָּן הוּא הָאָדָם, כַּנּוֹדָע:
וְהִנֵּה, מִסְפָּר זֶה הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֲבָל בְּדֶרֶךְ פְּרָט, הִנֵּה כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִתְחַלֶּקֶת לִפְרָטִים רַבִּים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת פְּרָטִיּוֹת שֶׁבְּכָל מִצְוָה – שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת״ הֵן ס׳ מַסֶּכְתּוֹת כוּ׳, ״וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר״ הֵן הַהֲלָכוֹת כוּ׳, שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כוּ׳.
וְכֵן הוּא מַמָּשׁ בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, כִּי הִנֵּה, כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָיוּ כְּלוּלוֹת בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְדֶרֶךְ כְּלָל, הָיְתָה נִשְׁמָתוֹ נֶחְלֶקֶת לְמִסְפַּר תַּרְיַ״ג: רַמַ״ח אֵבָרִים וְשַׁסַ״ה גִידִים, אַךְ דֶּרֶךְ פְּרָט, נֶחְלֶקֶת לְנִיצוֹצוֹת אֵין מִסְפָּר, שֶׁהֵן נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל מִימוֹת הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ וְעַד בִּכְלָל, שֶׁיְּקוּיַּם אָז מַה שֶּׁכָּתוּב: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״ מֵרוֹב.
וְהִנֵּה, ״שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן״, שֶׁתִּיקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהָיְתָה נִשְׁמָתוֹ גַם כֵּן כְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, וְהָיָה מֶרְכָּבָה לַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁנִּקְרֵאת בְּשֵׁם ״אָדָם״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – ״אֵין זֹאת אֶלָּא תּוֹרָה כוּ׳״, שֶׁהָיְתָה כְּלוּלָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּנִשְׁמַת ״יִשְׂרָאֵל סָבָא״, הַכְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת.
וְזֶהוּ ״וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״אֵל״ לְשׁוֹן הַמְשָׁכַת הַהֶאָרָה מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, לְהָאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵל ה׳ וַיָאֶר לָנוּ״; וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב, הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, מֵאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתָם.
וּזְמַן גִּילּוּי זֶה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז הַהֶאָרָה בְּמוֹחָם וְלִבָּם הוּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה, אַף שֶׁגִּילּוּי זֶה עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ כְּלָל, כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּדֶרֶךְ פְּרָט, אֵין כָּל הַנְּפָשׁוֹת אוֹ הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שָׁווֹת בְּעִנְיָן זֶה לְפִי עֵת וּזְמַן גִּלְגּוּלָם וּבוֹאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֲבוּךְ בְּמַאי הֲוֵי זָהִיר טְפֵי, אָמַר לֵיהּ בְּצִיצִית כוּ׳״.
וְכֵן, אֵין כָּל הַדּוֹרוֹת שָׁוִין. כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי הָאָדָם, כָּל אֵבֶר יֵשׁ לוֹ פְּעוּלָּה פְּרָטִית וּמְיוּחֶדֶת, הָעַיִן לִרְאוֹת וְהָאֹזֶן לִשְׁמוֹעַ, כָּךְ בְּכָל מִצְוָה מֵאִיר אוֹר פְּרָטִי וּמְיוּחָד מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְאַף שֶׁכָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל צְרִיכָה לָבוֹא בְּגִלְגּוּל לְקַיֵּים כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעֲדָפָה וּזְהִירוּת וּזְרִיזוּת יְתֵירָה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, לְמַעְלָה מַּעְלָה מִזְּהִירוּת שְׁאָר הַמִּצְוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בְּמַאי הֲוֵי זָהִיר טְפֵי״ – ״טְפֵי״ דַיְיקָא.
וְהִנֵּה, יִתְרוֹן הָאוֹר הַזֶּה הַפְּרָטִי לִנְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת מוּשָּׂג, אֶלָּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת, שֶׁכָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, וְדוּגְמָתוֹ לְמַטָּה הוּא בְּחִינַת הַגּוֹרָל מַמָּשׁ:
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וכמה שמות נקראו לה דרך משל הר ה' ומקום קדשו ודרך הקדש וחצרות ה' ונועם ה' ואהל ה' והיכל ה' ובית ה' ושער ה' וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה וקורין לה בכל מקום העולם הבא.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.