שיחה ט

489שיחה ט

דרך אחת לוותר במקצת כדי שהמנגד יסתלק.

דרך שניה – לא לוותר כחוט השערה.

מפרשתנו אנו רואים שכשצועדים בדרך של ויתור, נגררים עוד ועוד והבלבול מתחיל בענינים נוספים,

בא

א. לפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים" נאמר בשל"ה¹ שכל החודש (ניסן), כל יום ממנו, הוא כראש־חודש. כשם שראש־חודש אינו יום המעשה כך כל חודש ניסן. והשל"ה מבאר: בשנים־עשר הימים הראשונים היו קרבנות הנשיאים, "וכל נשיא היה עושה יום־טוב באותו היום". י"ג ניסן הוא "אסרו־חג" של י"ב הימים. בי"ד ניסן מדליקים את נר הוי' נשמת אדם ובודקין את החמץ. לאחר מכן באים שבעת ימי חג הפסח, שבעת ימי ההיקף.

הסבר הדברים הוא:

תוכנו של ראש־חודש הוא ענין המולד, הכולל שתי נקודות: נקודה אחת – תכלית ההעלם שלפני המולד, ונקודת המולד. ואף, יתר על כן, ע"י כך נעשה שיעבוד גם בגשמיות.

לאידך גיסא – כשצועדים בדרך השניה של אי ויתור כלשהו נפטרים מכל הענין ומצליחים לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות.

(משיחת ש"פ שמות, תשט"ז)

ב. גם ב"עבודת" בני ישראל, שנמשלו ללבנה², ישנן שתי נקודות אלו:

כשאדם מתבונן במעמדו ומצבו, שאף אם למד וקיים מצוות ובאהבה רבה, הריהו, עם זאת, עומד לפני המלך "ומאן דמחוי במחוג קדם מלכא" וכו'³, ואם כן הרי לא זו בלבד שאין זו עבודה כפי הנדרש, אלא אף ההיפך מזה –

נולדות אז בקרבו שתי נקודות: נקודה של התבטלות בתכלית – והתחלה של "עבודה" חדשה, וזה ענינו של ראש־חודש בעבודת ה' שבכללות הוא עבודת התשובה: "אסורה מכאן – אתקרב לשם"⁴.

על ידי עבודת התשובה מביאים הרי 489את הגאולה, כפי שפוסק הרמב"ם⁵: "ישראל שעושין תשובה – מיד " נגאלין", וכפי שאדמו"ר הזקן אומר באגרת התשובה⁶ בענין ברכת השיבנו, שמיד לאחר ברכת "השיבנו" ו"סלח לנו" אומרים ברכת "גאלנו". "

לפיכך נאמר לגבי ראש־חודש, שהקב"ה אומר: "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח"⁷. מיעוט הירח מהווה, כידוע, סיבה לחטא עץ הדעת, שהוא מקור כל החטאים, סיבת הגלות, "מפני חטאינו – גלינו". ראש חדש מסלק את ענין מיעוט הירח, וממילא גם את סיבת הגלות.

ג. ראש־חודש, ענין התשובה, מסלק את הגלות ומביא את הגאולה.

זה, איפוא, תוכן האמור בשל"ה שכללות חדש ניסן הוא ענין של ראש " חדש. שכן בניסן ישנה ה"עבודה" של ביעור חמץ, סילוק הישות וההתנשאות, ולפעול ענין ההתבטלות, שזה ענין התשובה, ומשום כך – "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"⁸.

(משיחת פ' החודש, תשט"ז)

ר

ד. לכאורה מתעוררת קושיא: מדוע נקרא "ראש־חודש" בשם זה ולא: "תחלת החודש"? קושיא זו נמצאת גם בתורת החסידות⁹ לגבי ראש השנה: מדוע נקרא הוא בשם

ראש השנה" ולא בשם "תחלת השנה"? התירוץ הנאמר בתורת החסידות לגבי ר"ה טוב גם לגבי ר"ח.

– הטעם לשם "ראש השנה" (ולא

תחלת השנה"), נאמר, לפי שר"ה אינו רק ראשיתה של השנה כי אם גם ה"ראש" של השנה, ולפיכך נקרא בשם ראש השנה.

כשם שהראש מכיל בתוכו את החיוניות של האברים – עוד לפני שהיא מגיעה אליהם. וכן לאחר שהחיוניות מופיעה מן הראש אל האברים הריהי קשורה עדיין בחיוניות שבראש ובמוח¹⁰, כך ראש השנה כולל את חיוניות כל הימים שבשנה הבאה, וגם לאחר מכן כשהם כבר מופיעים – צריכים הם להיות קשורים עם

ראשם", ראש השנה.

ימי השנה כולה קשורים בראש־השנה. כלומר: בכל השנה צריכה להיות מורגשת ההתעוררות בה היה שרוי האדם בראש השנה, ובמיוחד בענין ה"קבלת־עול" שהוא ענינו של

"ה, שהרי מצות היום בשופר ואמרו חז"ל¹¹: "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה – בשופר". ומלך – "שתהא אימתו עליך".

זה אף הטעם לכך שראש־חודש נקרא בשם זה, ולא בשם תחלת 490החדש, לפי שראש־חודש אינו רק התחלת החדש כי אם גם ה"ראש" של החדש.

ראש־חודש כולל בקרבו את חיוניות החדש כולו, וגם לאחר מכן מקבלים ימי החודש את חיוניותם מראש־חודש.

ה. למרות שראש־חודש הוא יום המותר במלאכה מוצאים אנו בתנ"ך¹² את ראש־חודש שאינו נמנה בין שאר ימי־המעשה, כי אם נמנה לחוד.

הטעם לכך הוא למרות שראש־חודש מותר במלאכה, שלא כבשבת ויום־טוב, ובו קיימים כל העובדין דחול – אינו דומה לכל ימי החול, וכמעלת "יצירה" או גם "בריאה" לגבי "עשיה"¹³.

ו. הביטוי בקשר לעשיית מלאכה " בששת ימי החול – הוא: "ששת ימים תעבוד", שהוא גם לשון של ציווי למרות שהפירוש הפשוט הוא שמותרת עשיית מלאכה, נאמר, אבל, בתורת החסידות, כפי שמשמע גם מלשון הכתוב, שבששת ימי החול יש לעשות מלאכה¹⁴. כן משמע כך במקצת מלשון מדרש רבה¹⁵: ולעבדה – ששת ימים תעבוד כו'.

הטעם לחובת המלאכה בששת ימי החול הוא לפי שע"י ההתעסקות במלאכה על־פי תורה נוצר למעלה הענין של "ששת ימים עשה הוי'", כלומר: על ידי ההתעסקות בששת ימי החול "נמשכת" ההארה האלקית להוות ולהחיות העולמות כפי שהיא מלובשת בטבע.

שבת אסורה במלאכה, משום שהשבת נעלית מ"ששת ימים עשה הוי'". בשבת מאירה ההארה האלקית כפי שאינה מלובשת ומוסתרת בלבושי הטבע. אך מאחר והטבע עצמו – מקורו בלמעלה מן הטבע – נחשב כמלאכה רק ענין ש"במשכן חשיבא".

יתרונן של ראש־חודש על פני שאר ימי החול הוא בכך שבו מתעלה הטבע. בראש־חודש אומרים הלל, מקריבים קרבן מוסף, תוספת על כל הימים.

ראש־חודש מהווה בפרטים מסוימים

ממוצע" בין שבת לבין ימי החול. בשבת שוררת הנהגה שלמעלה מהטבע, בימי החול – הנהגה שעל־פי הטבע, ואילו בראש חודש יש להביא את למעלה מן הטבע אל הטבע.

ז. כך ניתן להסביר דבר זה שאומרים הלל בראש־חודש. בכל יום אין אומרים הלל, הגמרא¹⁶ אומרת, אדרבה: "כל האומר הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף", גם בשבת אין אומרים הלל, ובראש חדש אומרים הלל.

בהלל מדובר על ההנהגה הנסית, ולפיכך אין אומרים הלל בימי החול, 491משום שצריכה להיות הנהגה על־פי טבע: "וברכך הוי' אלקיך" – דוקא "בכל אשר תעשה" ולא סמכינן אניסא. גם בשבת אין אומרים הלל, לפי שבשבת "לא תעשה כל מלאכה", ומי שטרח בערב שבת. – יאכל ממילא בשבת.

אבל בראש־חודש, שהוא הממוצע בין שבת לבין ימי החול, אומרים הלל, ומבקשים מהקב"ה להביא את ההנהגה שלמעלה מהטבע לתוך המלאכות " ועובדין דחול¹⁷.

ח. ביתר פירוט מוסבר בתורת החסידות בהרחבה שקיים יתרון בראש־חודש לגבי שבת, ובשבת לגבי " ראש־חודש.

היתרון של שבת לגבי ראש־חודש הוא בכך שראש־חודש מותר בעשית מלאכה ויש בו עובדין דחול, ואילו שבת אסור בעשיית מלאכה, לפי שהוא נעלה לגמרי מחול.

ברם, דבר זה עצמו מהווה גם היתרון של ראש־חודש, בכך שהוא מותר בעשיית מלאכה, וההנהגה הנסית מוחדרת בעובדין דחול. נראים עובדין דחול, אבל בנסתר הם נס.

לפיכך הרי גם אמירת הלל בר"ח ואיסור עשיית מלאכה בר"ח בנשים^* אינם אלא מנהג (לאמתו של דבר מגיע המנהג לדרגה גבוהה יותר, כפי המוסבר לגבי ענין מנהג ההקפות¹⁸), ואילו ביום־טוב ובחנוכה אומרים הלל על־פי ההלכה, משום שאז נראה הנס.

ט. את היתרון של ראש־חודש לגבי שבת ניתן להסביר בדוגמת היתרון של חג הפורים לגבי שלש רגלים, ומשום כך דרכה של שמחת פורים היא של "עד דלא ידע", דבר שאין אנו מוצאים לגבי כל החגים, למרות שמצותן בשמחה. אדרבה:

ביום־טוב לא ימשיך ביין ובשמחה" וכו'¹⁹.

הגמרא²⁰ שואלת מדוע אין אומרים הלל בפורים, ואחד התירוצים הוא:

אכתי עבדי דאחשורוש אנן".

משמעותו של התירוץ הוא שנס פורים היה מלובש בטבע: היה צורך לבקש ולהשפיע על אחשורוש שיסיר את הגזירה, וגם לאחר מכן נשארו עבדי אחשורוש. לפיכך אין אומרים הלל בפורים.

למרות שמחד גיסא הרי עובדא זו שהנס מלובש בטבע מהוה חסרון ואין אומרים הלל – אבל מאידך גיסא היא מהוה יתרון שכן האור האלקי הוא כזה שהקיף את הטבע עצמו.

וזה הטעם לכך ששמחת פורים גדולה יותר משמחת כל החגים, לפי שבפורים האיר אור נעלה כזה – שהנס 492הוא בטבע עצמו²¹, ובדוגמא זו – יתרון ראש־חודש לגבי שבת.

י. מנהג איסור עשיית מלאכה בר"ח, הוא דוקא בנשים שהן בדוגמת הגוף ולא באנשים שהם בדוגמת הנשמה, הטעם – ומוסר ההשכל – הנוגע לנו הוא: מי זקוק לזהירות והיכר? – זה ששקוע בעניני עולם, מי שאינו שקוע בעניני עולם אינו צריך זהירות והיכר במדה כה רבה, שכן בלאו הכי אינו שייך לכך. ובמיוחד לאחר שהוא שייך לענין מנוגד – וקשור אליו. ביחס לדבר מוחשי אין צורך בראיות צדדיות מבחוץ.

דוגמת המסופר על חסיד אחד ששאלו אותו אם יש לרבי שלו רוח־הקדש – וענה: כלפי מה חשוב הדבר? יודע אני שהוא רבי, וממה נפשך – צריך הרבי לרוח הקדש, הרי יש לו, ואם לאו – מה ההתפעלות מרוח הקדש?

כעין זה כותב הרמב"ם²² שבני ישראל לא האמינו במשה רבנו בגלל המופתים, כי אם משום עינינו ראו ולא זר וכו'.

כך סיפר הרבי, שכשהיה ילד ולמד ב"חדר", שאל את המלמד ר' שמשון^*: מה ההבדל בין פרעה לבין אחרים, שנתנו לו מכות, הראו לו מופתים, והיה תמיד מתחרט על הכל. המלמד ענה לו תירוצים שונים, אבל הדבר עדיין לא נתקבל אצלו.

בסוף הסביר לו המלמד את השוני: משה היה חסיד, דווקא חב"דניק, ולכן לא חיפש מופתים. הוא רצה להביא תורה וידיעת אלקות שכן שיער שעלולה להיות השאלה: "מה שמו?" וכשיהיו לו הדברים האמורים – יקבלו אותו בני ישראל²³.

משה רבנו ידע מיד כי "בנערינו ובזקנינו נלך" ללא מופתים. פרעה לא האמין עד שראה מופתים, ולכן כאשר היתה הרווחה חזר שוב לסורו, לטבעו ומקומו הקודם.

כששמע הרבי הסבר זה נתקבל הדבר על דעתו והפסיק לשאול.

כך גם בדוגמה זו: איש שדרכו לכבוש²⁴, לברר ולכבוש את העולם, אינו צריך למופת והיכר, ואילו המלובשים בעולם צריכים להיכר.

יא. יום השבת כולל את ימי השבוע הבאים. פעמים נאמר שהשבת כוללת רק את שלשת הימים הראשונים, עד יום רביעי, ואילו שלושת הימים האחרים שייכים לשבת הבא, ופעמים נאמר שהשבת כוללת את כל השבוע הבא.

לאור זאת שהשבת כוללת את כל 493השבוע, נכלל בשבת הנוכחית ראש־חודש כסלו^*, הכולל את כל החודש: ט' כסלו, יום ההולדת ויום ההסתלקות של אדמו"ר האמצעי, יו"ד כסלו יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי, י"ט כסלו, הילולא רבה (כלשון אדמו"ר הזקן) של המגיד, שחרורו של אדמו"ר הזקן, כ"ד כסלו, ההוספה מחדש ביסוד בית שני²⁵, כ"ה כסלו שבו נגמרה מלאכת המשכן, ומאוחר יותר שילם הקב"ה ליום זה בחנוכה בבית שני, שאז היה נס חנוכה²⁶.

כל ענינים אלה צריכים התחלה וברכה, שכן מן השבת מתברכין כולהו יומי²⁷, וראש־חודש כסלו בכלל זה, שהוא הכולל את כל הנ"ל.

(משיחת ש"פ חיי שרה, תשי"א)

שבט

יו"ד

יום הילולא של כ"ק אדמו"ר

א. ישנם, הרי, הבדלים בין השנה הראשונה להסתלקותו לבין לאחר מכן. ההבדל קיים הן ביהודים פשוטים והן בגדולי ישראל – וכך גם בנשיאי ישראל – שעם תום השנה אינם נמצאים למטה באותה מדה כבתחלה.

ברם, הרי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ויתר על כן: "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"¹. אנו מוצאים אף מדה יתרה מזו בצדיקים: לא זו בלבד שהם גדולים בכך שצדיק גוזר והקב"ה מקיים והקב"ה גוזר וצדיק מבטל – אלא שגם מסוגלים הם ליצור שינוי במעשי בראשית.

מהריי"צ נבג"מ זי"ע

לפיכך, למרות שבמסכת שבת² ובמקומות נוספים נמנים הבדלים בין לפני י"ב חדש לבין אחריהם – קיים כלל זה רק בכזה שאינו בעל־הבית על עולם ומלואו. לא כן הצדיקים, שלהם נמסרו המפתחות של חיה (=יולדת), גשמים ותחית המתים, מפתחות ששנים מהם אינם נמסרים לאחד בבת אחת³. ובכל זאת נוכחנו לדעת שלצדיקים נמסרים אף המפתחות בבת אחת^*, מאחר שהם "בעלי־בית" על הכל – על אחת כמה וכמה שבאפשרותם לבחור לעצמם את