491

משום שצריכה להיות הנהגה על־פי טבע: "וברכך הוי' אלקיך" – דוקא "בכל אשר תעשה" ולא סמכינן אניסא. גם בשבת אין אומרים הלל, לפי שבשבת "לא תעשה כל מלאכה", ומי שטרח בערב שבת. – יאכל ממילא בשבת.

אבל בראש־חודש, שהוא הממוצע בין שבת לבין ימי החול, אומרים הלל, ומבקשים מהקב"ה להביא את ההנהגה שלמעלה מהטבע לתוך המלאכות " ועובדין דחול¹⁷.

ח. ביתר פירוט מוסבר בתורת החסידות בהרחבה שקיים יתרון בראש־חודש לגבי שבת, ובשבת לגבי " ראש־חודש.

היתרון של שבת לגבי ראש־חודש הוא בכך שראש־חודש מותר בעשית מלאכה ויש בו עובדין דחול, ואילו שבת אסור בעשיית מלאכה, לפי שהוא נעלה לגמרי מחול.

ברם, דבר זה עצמו מהווה גם היתרון של ראש־חודש, בכך שהוא מותר בעשיית מלאכה, וההנהגה הנסית מוחדרת בעובדין דחול. נראים עובדין דחול, אבל בנסתר הם נס.

לפיכך הרי גם אמירת הלל בר"ח ואיסור עשיית מלאכה בר"ח בנשים^* אינם אלא מנהג (לאמתו של דבר מגיע המנהג לדרגה גבוהה יותר, כפי המוסבר לגבי ענין מנהג ההקפות¹⁸), ואילו ביום־טוב ובחנוכה אומרים הלל על־פי ההלכה, משום שאז נראה הנס.

ט. את היתרון של ראש־חודש לגבי שבת ניתן להסביר בדוגמת היתרון של חג הפורים לגבי שלש רגלים, ומשום כך דרכה של שמחת פורים היא של "עד דלא ידע", דבר שאין אנו מוצאים לגבי כל החגים, למרות שמצותן בשמחה. אדרבה:

ביום־טוב לא ימשיך ביין ובשמחה" וכו'¹⁹.

הגמרא²⁰ שואלת מדוע אין אומרים הלל בפורים, ואחד התירוצים הוא:

אכתי עבדי דאחשורוש אנן".

משמעותו של התירוץ הוא שנס פורים היה מלובש בטבע: היה צורך לבקש ולהשפיע על אחשורוש שיסיר את הגזירה, וגם לאחר מכן נשארו עבדי אחשורוש. לפיכך אין אומרים הלל בפורים.

למרות שמחד גיסא הרי עובדא זו שהנס מלובש בטבע מהוה חסרון ואין אומרים הלל – אבל מאידך גיסא היא מהוה יתרון שכן האור האלקי הוא כזה שהקיף את הטבע עצמו.

וזה הטעם לכך ששמחת פורים גדולה יותר משמחת כל החגים, לפי שבפורים האיר אור נעלה כזה – שהנס