490

החדש, לפי שראש־חודש אינו רק התחלת החדש כי אם גם ה"ראש" של החדש.

ראש־חודש כולל בקרבו את חיוניות החדש כולו, וגם לאחר מכן מקבלים ימי החודש את חיוניותם מראש־חודש.

ה. למרות שראש־חודש הוא יום המותר במלאכה מוצאים אנו בתנ"ך¹² את ראש־חודש שאינו נמנה בין שאר ימי־המעשה, כי אם נמנה לחוד.

הטעם לכך הוא למרות שראש־חודש מותר במלאכה, שלא כבשבת ויום־טוב, ובו קיימים כל העובדין דחול – אינו דומה לכל ימי החול, וכמעלת "יצירה" או גם "בריאה" לגבי "עשיה"¹³.

ו. הביטוי בקשר לעשיית מלאכה " בששת ימי החול – הוא: "ששת ימים תעבוד", שהוא גם לשון של ציווי למרות שהפירוש הפשוט הוא שמותרת עשיית מלאכה, נאמר, אבל, בתורת החסידות, כפי שמשמע גם מלשון הכתוב, שבששת ימי החול יש לעשות מלאכה¹⁴. כן משמע כך במקצת מלשון מדרש רבה¹⁵: ולעבדה – ששת ימים תעבוד כו'.

הטעם לחובת המלאכה בששת ימי החול הוא לפי שע"י ההתעסקות במלאכה על־פי תורה נוצר למעלה הענין של "ששת ימים עשה הוי'", כלומר: על ידי ההתעסקות בששת ימי החול "נמשכת" ההארה האלקית להוות ולהחיות העולמות כפי שהיא מלובשת בטבע.

שבת אסורה במלאכה, משום שהשבת נעלית מ"ששת ימים עשה הוי'". בשבת מאירה ההארה האלקית כפי שאינה מלובשת ומוסתרת בלבושי הטבע. אך מאחר והטבע עצמו – מקורו בלמעלה מן הטבע – נחשב כמלאכה רק ענין ש"במשכן חשיבא".

יתרונן של ראש־חודש על פני שאר ימי החול הוא בכך שבו מתעלה הטבע. בראש־חודש אומרים הלל, מקריבים קרבן מוסף, תוספת על כל הימים.

ראש־חודש מהווה בפרטים מסוימים

ממוצע" בין שבת לבין ימי החול. בשבת שוררת הנהגה שלמעלה מהטבע, בימי החול – הנהגה שעל־פי הטבע, ואילו בראש חודש יש להביא את למעלה מן הטבע אל הטבע.

ז. כך ניתן להסביר דבר זה שאומרים הלל בראש־חודש. בכל יום אין אומרים הלל, הגמרא¹⁶ אומרת, אדרבה: "כל האומר הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף", גם בשבת אין אומרים הלל, ובראש חדש אומרים הלל.

בהלל מדובר על ההנהגה הנסית, ולפיכך אין אומרים הלל בימי החול,