שיחה ח

487שיחה ח

א. בפרשת השבוע – פ' שמות – מתחיל הסיפור אודות גלות מצרים, "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", עבודת פרך.

סדר שעבוד הגלות היה שבתחלה החלו בני ישראל לוותר במקצת ברוחניות, מילאו את דרישות המצרים, ולאחר מכן היה שעבוד הגלות בגשמיות.

ההתחלה היתה ב"וימררו את חייהם", זו התורה, שכן היא חייו של בן־ישראל, וכשויתרו ברוחניות בא השיעבוד בגשמיות, בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'.

ב. בספר "פנים יפות" נאמר, לגבי מה שאמר פרעה: "לכו לסבלותיכם", כי שבט לוי לא היה משועבד לפרעה, כי אם עשו עבודותיו "לסבלותיכם" שלכם. וה"פנים יפות" מסביר את הטעם לכך ששבט לוי לא היה משועבד משום שביחס לשבט לוי נאמר¹: "וללוי אמר, תומיך ואוריך לאיש חסידיך". "תומיך – זו מצות מילה, "ואוריך" – זו תורה, בשני אלה היה שבט לוי שלם גם בשעת הגזירה, לפיכך לא היו נתונים לשעבוד פרעה ואילו שאר בני ישראל, שויתרו ביחס לגזירת "תומיך ואוריך", שימש הדבר התחלה גם לשעבוד בגשמיות.

לכאורה בלתי מובן: בשלמא ב"תומיך – זו מצות מילה" היו חייבים משום הציווי שהיה לאברהם אבינו, אבל בשאר עניני תורה לא היו הרי חייבים, שכן היה זה לפני מתן תורה. בכלל, קיימת שאלה אם היו חייבים במסירת־נפש, שהרי ישנה סברה שהיה להם דין בני נח² שאינם חייבים במסירת־נפש³, וכיצד אם כן אירע שבגלל שלא מסרו נפשם בא שעבוד מצרים.

ג. מכאן, איפוא, הוראה כי כשמדובר ברוחניות הרי לפעמים לא חשוב אם ברורה החובה, לפי ההלכה, למסור הנפש או לא. אף לא חשוב אם חייב הוא לעשות את עצם הענין לפי ההלכה או שזה רק מנהג שהנהיג הרבי או רבי קודם. כדרך שבמצרים קיבל על עצמו שבט לוי את לימוד התורה, כפי שאברהם⁴ וכו' הנהיגו אותו, עד כדי מסירת־נפש.

כשנידונית רוחניות אין להכנע לשום גזירה, ויש ללכת בתוקף הגדול ביותר.

שכן גשמיות תלויה ברוחניות: באם יש ויתור לגזירה ברוחניות – מבצבצת הגזירה גם בגשמיות. ולאידך גיסא:

487כשלא נכנעים לגזירה ברוחניות קורא פרעה בעצמו: "לכו לסבלותיכם", הוא מודה ב"לסבלותיכם", בעובדה שאין " משועבדים אליו.

פרעה היה מלך בכיפה על כל העולם⁵, והיו לו כוחות גדולים, עד שגם משה רבנו היה ירא מכך עד שהקב"ה אמר לו: "בא אל פרעה"⁶, ושבט לוי, שנמצא גם הוא תחת שלטון פרעה מלך מצרים שלא ברח איש משם, מאחר שלא ויתר ברוחניות – לא היתה לפרעה דעה עליו.

ד. סיפורי התורה מהווים הוראה בעבודת האדם.

הרמב"ם אומר⁷: "כל מי שנדבה לבו לשרת את הוי'" הריהו כשבט לוי. אין לו, אמנם, חלק ונחלה בארץ, אך הוי' הוא נחלתו, ויש לו זאת לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות.

צריכים, איפוא, כל בני־ישראל לדעת שהם כשבט לוי.

כשבא מנגד המבלבל לעבודת השם – אין לחשוב שע"י ויתור כלשהו יפסיק מלבלבל, אדרבה: יוותרו לו במשהו – יתחיל לבלבל במדה חזקה יותר, ולא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות. אחרי ויתור קל בגזירות ברוחניות – "וימררו את חייהם" – נאמר: "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'".

ה. לאידך גיסא, כשלא מוותרים דבר לקליפה המבלבלת, כי אם

תומיך ואוריך לאיש חסידך", אוריך – לימוד התורה, ותומיך – קיום המצוות, אז נפטרים משעבוד הגלות, ואין לקליפה זכות דעה לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות.

למרות שמשום חשך הגלות לא מתקיימות לפי שעה מצוות שונות, כגון מצוות התלויות בבית המקדש, הרי, לאמתו של דבר, כוונת הגלות היא הכנה והקדמה לגילויים שלעתיד.

נאמר: "כתית למאור", ישראל נמשלו לזית, מה הזית הזה כשמכתשין אותו – מוציא שמנו, כך ישראל וכו'⁸.

דוקא הגלות היא הכנה למתן תורה.

כך היה זה בגלות מצרים וכך בגלות הנוכחית. אלא שאז: אחרי גלות מצרים נתגלה החלק הנגלה שבתורה ואילו עתה נגיע ל"מאור" עצמו, למאור שבתורה, כתית – למאור, ע"י פנימיות התורה.

וכשאין מוותרים דבר – הרי למרות שלעת עתה נמצאים בגלות, לא בארץ ישראל, משום הכוונה העליונה – אך יש ל"ואכלו את חלב הארץ", ענין הגלות קיים רק בכך שלא נמצאים בארץ ישראל אך ענין השיעבוד אינו.

ו. נקודת הענין היא:

כשיש דבר מפריע לרוחניות, גזירה רח"ל, מצויות לעומתו שתי דרכים:

488דרך אחת לוותר במקצת כדי שהמנגד יסתלק.

דרך שניה – לא לוותר כחוט השערה.

מפרשתנו אנו רואים שכשצועדים בדרך של ויתור, נגררים עוד ועוד והבלבול מתחיל בענינים נוספים,

בא

א. לפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים" נאמר בשל"ה¹ שכל החודש (ניסן), כל יום ממנו, הוא כראש־חודש. כשם שראש־חודש אינו יום המעשה כך כל חודש ניסן. והשל"ה מבאר: בשנים־עשר הימים הראשונים היו קרבנות הנשיאים, "וכל נשיא היה עושה יום־טוב באותו היום". י"ג ניסן הוא "אסרו־חג" של י"ב הימים. בי"ד ניסן מדליקים את נר הוי' נשמת אדם ובודקין את החמץ. לאחר מכן באים שבעת ימי חג הפסח, שבעת ימי ההיקף.

הסבר הדברים הוא:

תוכנו של ראש־חודש הוא ענין המולד, הכולל שתי נקודות: נקודה אחת – תכלית ההעלם שלפני המולד, ונקודת המולד. ואף, יתר על כן, ע"י כך נעשה שיעבוד גם בגשמיות.

לאידך גיסא – כשצועדים בדרך השניה של אי ויתור כלשהו נפטרים מכל הענין ומצליחים לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות.

(משיחת ש"פ שמות, תשט"ז)

ב. גם ב"עבודת" בני ישראל, שנמשלו ללבנה², ישנן שתי נקודות אלו:

כשאדם מתבונן במעמדו ומצבו, שאף אם למד וקיים מצוות ובאהבה רבה, הריהו, עם זאת, עומד לפני המלך "ומאן דמחוי במחוג קדם מלכא" וכו'³, ואם כן הרי לא זו בלבד שאין זו עבודה כפי הנדרש, אלא אף ההיפך מזה –

נולדות אז בקרבו שתי נקודות: נקודה של התבטלות בתכלית – והתחלה של "עבודה" חדשה, וזה ענינו של ראש־חודש בעבודת ה' שבכללות הוא עבודת התשובה: "אסורה מכאן – אתקרב לשם"⁴.

על ידי עבודת התשובה מביאים הרי