487
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ח
א. בפרשת השבוע – פ' שמות – מתחיל הסיפור אודות גלות מצרים, "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", עבודת פרך.
סדר שעבוד הגלות היה שבתחלה החלו בני ישראל לוותר במקצת ברוחניות, מילאו את דרישות המצרים, ולאחר מכן היה שעבוד הגלות בגשמיות.
ההתחלה היתה ב"וימררו את חייהם", זו התורה, שכן היא חייו של בן־ישראל, וכשויתרו ברוחניות בא השיעבוד בגשמיות, בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'.
ב. בספר "פנים יפות" נאמר, לגבי מה שאמר פרעה: "לכו לסבלותיכם", כי שבט לוי לא היה משועבד לפרעה, כי אם עשו עבודותיו "לסבלותיכם" שלכם. וה"פנים יפות" מסביר את הטעם לכך ששבט לוי לא היה משועבד משום שביחס לשבט לוי נאמר1: "וללוי אמר, תומיך ואוריך לאיש חסידיך". "תומיך – זו מצות מילה, "ואוריך" – זו תורה, בשני אלה היה שבט לוי שלם גם בשעת הגזירה, לפיכך לא היו נתונים לשעבוד פרעה ואילו שאר בני ישראל, שויתרו ביחס לגזירת "תומיך ואוריך", שימש הדבר התחלה גם לשעבוד בגשמיות.
לכאורה בלתי מובן: בשלמא ב"תומיך – זו מצות מילה" היו חייבים משום הציווי שהיה לאברהם אבינו, אבל בשאר עניני תורה לא היו הרי חייבים, שכן היה זה לפני מתן תורה. בכלל, קיימת שאלה אם היו חייבים במסירת־נפש, שהרי ישנה סברה שהיה להם דין בני נח2 שאינם חייבים במסירת־נפש3, וכיצד אם כן אירע שבגלל שלא מסרו נפשם בא שעבוד מצרים.
ג. מכאן, איפוא, הוראה כי כשמדובר ברוחניות הרי לפעמים לא חשוב אם ברורה החובה, לפי ההלכה, למסור הנפש או לא. אף לא חשוב אם חייב הוא לעשות את עצם הענין לפי ההלכה או שזה רק מנהג שהנהיג הרבי או רבי קודם. כדרך שבמצרים קיבל על עצמו שבט לוי את לימוד התורה, כפי שאברהם4 וכו' הנהיגו אותו, עד כדי מסירת־נפש.
כשנידונית רוחניות אין להכנע לשום גזירה, ויש ללכת בתוקף הגדול ביותר.
שכן גשמיות תלויה ברוחניות: באם יש ויתור לגזירה ברוחניות – מבצבצת הגזירה גם בגשמיות. ולאידך גיסא:
הערות
- 1. דברים לג, ח. 186
- 2. הצרפתים ברמב"ן ויקרא כד, י. גור ארי' בראשית לז, ב. רא"ם שמות ד, כד.
- 3. רמב"ם הלכות מלכים פ"י הלכה ב.
- 4. ראה חזקוני שמות ה, ד.
רמב"ן על ויקרא כ״ד:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית טַעְמוֹ "וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְכֵן "וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר" (אסתר ד א), כִּי יָצָא מִבֵּיתוֹ אוֹ מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ אֶל הָעִיר, וְכֵן זֶה יָצָא מֵאָהֳלוֹ אוֹ מִמְּקוֹמוֹ וּבָא בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּנָּצוּ שָׁם. וְטַעַם "בַּמַּחֲנֶה", כִּי הָיְתָה הַמְּרִיבָה בַּמַּחֲנֶה, וְשָׁמְעוּ רַבִּים וְתָפְשׂוּ בּוֹ וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה. וְטַעַם הַזְכִּיר זֶה בְּכָאן כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר מִפָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה יָצָא (ויק"ר לב ג), כִּי חָטָא בִּשְׂפָתָיו עַל אִשֵּׁי ה', וְהוֹכִיחוֹ הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם, וַיִּחַר אַפּוֹ וְקִלֵּל בְּנַפְשׁוֹ. וְטַעַם "בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי", לְהוֹרוֹת כִּי הַגּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד אֵינוֹ יִשְׂרְאֵלִי. וְאע"פ שֶׁפָּסַקְנוּ בַּגְּמָרָא (יבמות מה) דְּגוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ, הֲרֵי אָמְרוּ (בכורות מז), מְזַהֲמִין אֶת הַוָּלָד, לוֹמַר שֶׁהוּא פָּגוּם לַכְּהֻנָּה וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יִשְׂרְאֵלִי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן הַיַּחַס בַּדְּגָלִים וּבְנַחֲלַת הָאָרֶץ, כִּי "לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם" כָּתוּב בָּהֶן (במדבר כו נה). וּמַה שֶׁאָמַר בְּת"כ (פרשה יד א), "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר, אֵינוֹ שֶׁיִּצְטָרֵךְ בְּגֵרוּת אֶלָּא כְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנְסוּ לַבְּרִית בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת דָּמִים בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה (כריתות ט), אֲבָל נִתְכַּוְּנוּ לוֹמַר שֶׁהָלַךְ אַחֲרֵי אִמּוֹ וְנִדְבַּק בְּיִשְׂרָאֵל. וְזֶה טַעַם "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁהָיָה עִמָּהֶם וְלֹא רָצָה לָלֶכֶת אַחֲרֵי אָבִיו לִהְיוֹת מִצְרִי. וְכֵן מַה שֶׁאָמְרוּ בְּת"כ (שם), אע"פ שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזֵרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא הָיָה כְּמַמְזֵר, כְּדִבְרֵי יָחִיד הִיא שְׁנוּיָה, וַהֲלָכָה הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְהַצָּרְפָתִים אוֹמְרִים כִּי טַעַם הַגֵּרוּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, וְהָיָה מִשְׁפָּטוֹ לֵילֵךְ אַחַר הַזָּכָר, מִמַּה שֶׁאָמְרוּ (יבמות עח), בָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר, וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד זֶה לֹא מָלוּ אוֹתוֹ, כִּי מִצְרִי הָיָה בְּדִינוֹ, אֲבָל כְּשֶׁגָּדַל נִתְגַּיֵּר לְדַעְתּוֹ וְנִמּוֹל. וְאֵין דַּעְתִּי כָּךְ, כִּי מֵעֵת שֶׁבָּא אַבְרָהָם בַּבְּרִית הָיוּ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁבוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר בְּעֵשָׂו (קידושין יח), וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד שָׁאנֵי, וְק"ו הַדָּבָר, אִם לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה שֶׁהַגּוֹי הַבָּא עַל בַּת אַבְרָהָם מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְאֵין לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין, הִיא מִקְוֶה טַהֲרָה לָאֻמּוֹת לְהַכְשִׁיר אֶת וְלָדָהּ לִהְיוֹת כָּמוֹהָ, לֹא כָל שֶׁכֵּן קֹדֶם הַתּוֹרָה, שֶׁתְּהֵא מְטַהֶרֶת וְלָדָהּ לִהְיוֹת כָּמוֹהָ, לְחַיְּבוֹ בְּמִילָה כְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְיִהְיֶה מִכְּלַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מזרחי, שמות ד׳:כ״ד - הטקסט מספריא
ויהי משה בדרך במלון. פי' ואיננו כמו ויהי בימים הרבים ההם ויהי בימי אמרפל וביוצא בהם שמלת ויהי מורה בם על העניין כי אחריו ויפגשהו והכנוי שב בהכרת אל הנזכר למעלה הרמוז במלת ויהי והוא משה ובזה הכריע לדעת רבי יהושע בן קרחה ור' יוסי שאמרו ויבקש המיתו למשה ולא כרשב"ג דאמר לתינוק:
ויבקש המיתו למשה. כר' יהושע בן קרחה וכרבי יוסי דאמרי בפ' ד' נדרים ויבקש המיתו למשה ולא כרשב"ג דאמר לא משה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק שנ' כי חתן דמים אתה לי מי קרוי חתן הוי אומר זה תינוק משום דמלת ויהי דלעיל מיניה וכנוי ויפגשהו המורים על משה הנז' לעיל יכריח שיהיה כנוי המיתו שב על משה לא על התינוק שלא נזכר כלל:
ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה. כדתניא בפרק ד' דנדרים ותימה דמהכא משמע שכוונתו היתה למול את בנו מיד אחר עסק המלון ואפ"ה נענש מפני שהקדים עסק המלון לעסק המילה ומרישא דברייתא דקתני חס ושלום לא נתרשל אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד ג' ימים כו' משמע שהיתה כוונתו שלא למול אותו אלא אחר שילך במצרים וקשיא רישא אסיפא. ושמא י"ל דה"ק אחר שלא היה אפשר שימול קודם שילך במצרים דבין כך ובין כך איכא מכשול בדבר למה נענש על שלא מל והשיב ואמר מפני שנתעסק במלון תחלה וכבר היה קרוב למצריים ויכול היה למול ולהביאו למצריים בלא סכנה ובשביל שנתעסק במלון תחלה והניח המילה שתהיה באחרונה בלכתו למצרים נענש וכן פי' הרב רבי אליעזר ממיץ בפי' נדרים גם בפי' מפרש אחר לא נזכר שמו. אך קשה היאך התיר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד והלא עדיין לא נתנה התורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם עד שיתיר במקום סכנה ואף על פי שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה כדאיתא ביומא דנפקא לן מוישמור משמרתי אפילו ערובי תבשילין ומסתמא מסר אות' לבניו אחריו כמו שדרשו גבי וירא את העגלות שרמז לו שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש הימנו הוה מצי להחמיר על עצמו לקיים גם המצות שאינן מכלל הז' מצות שנצטוו בהן בני נח אע"פ שעדיין לא נצטוו בהן אבל להתיר המילה שנצטוו עליה במקום סכנה שעדיין לא נתנה התורה להתיר במקום סכנה מי מצי להקל. ושמא יש לומר דהאי קולא קולא דאתיא לידי חומרא הוא שיותר טוב לבעל מצוה אחת במקום סכנה שיקיי' כל המצו' ממה שיקיי' מצוה אחת ויבטל כל המצות:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד לפי שאינן מצווין על קדוש השם ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.