487

כשלא נכנעים לגזירה ברוחניות קורא פרעה בעצמו: "לכו לסבלותיכם", הוא מודה ב"לסבלותיכם", בעובדה שאין " משועבדים אליו.

פרעה היה מלך בכיפה על כל העולם⁵, והיו לו כוחות גדולים, עד שגם משה רבנו היה ירא מכך עד שהקב"ה אמר לו: "בא אל פרעה"⁶, ושבט לוי, שנמצא גם הוא תחת שלטון פרעה מלך מצרים שלא ברח איש משם, מאחר שלא ויתר ברוחניות – לא היתה לפרעה דעה עליו.

ד. סיפורי התורה מהווים הוראה בעבודת האדם.

הרמב"ם אומר⁷: "כל מי שנדבה לבו לשרת את הוי'" הריהו כשבט לוי. אין לו, אמנם, חלק ונחלה בארץ, אך הוי' הוא נחלתו, ויש לו זאת לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות.

צריכים, איפוא, כל בני־ישראל לדעת שהם כשבט לוי.

כשבא מנגד המבלבל לעבודת השם – אין לחשוב שע"י ויתור כלשהו יפסיק מלבלבל, אדרבה: יוותרו לו במשהו – יתחיל לבלבל במדה חזקה יותר, ולא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות. אחרי ויתור קל בגזירות ברוחניות – "וימררו את חייהם" – נאמר: "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'".

ה. לאידך גיסא, כשלא מוותרים דבר לקליפה המבלבלת, כי אם

תומיך ואוריך לאיש חסידך", אוריך – לימוד התורה, ותומיך – קיום המצוות, אז נפטרים משעבוד הגלות, ואין לקליפה זכות דעה לא רק ברוחניות כי אם גם בגשמיות.

למרות שמשום חשך הגלות לא מתקיימות לפי שעה מצוות שונות, כגון מצוות התלויות בבית המקדש, הרי, לאמתו של דבר, כוונת הגלות היא הכנה והקדמה לגילויים שלעתיד.

נאמר: "כתית למאור", ישראל נמשלו לזית, מה הזית הזה כשמכתשין אותו – מוציא שמנו, כך ישראל וכו'⁸.

דוקא הגלות היא הכנה למתן תורה.

כך היה זה בגלות מצרים וכך בגלות הנוכחית. אלא שאז: אחרי גלות מצרים נתגלה החלק הנגלה שבתורה ואילו עתה נגיע ל"מאור" עצמו, למאור שבתורה, כתית – למאור, ע"י פנימיות התורה.

וכשאין מוותרים דבר – הרי למרות שלעת עתה נמצאים בגלות, לא בארץ ישראל, משום הכוונה העליונה – אך יש ל"ואכלו את חלב הארץ", ענין הגלות קיים רק בכך שלא נמצאים בארץ ישראל אך ענין השיעבוד אינו.

ו. נקודת הענין היא:

כשיש דבר מפריע לרוחניות, גזירה רח"ל, מצויות לעומתו שתי דרכים: