שיחה ז

481שיחה ז

א. הנקודה העיקרית של השבת היא – היותו שבת חנוכה.

הגמרא מספרת¹: "מאי חנוכה? – שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום וכו', לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים " וכו'".

הנס שבחנוכה היה – מציאת שמן טהור, להדלקת נרות בית המקדש, שהספיק לשמנה ימים, ולפיכך קבעו " החכמים את ברכת "שעשה נסים" על הדלקת הנרות – משום שזה עיקר הנס " והיום־טוב של חנוכה.

משמעות הדבר שעבודת החנוכה היא להדליק נרות, ליצור אור. הרי נמצאים אנו בגלות, וברחוב שורר חושך, זמן הדלקת נר חנוכה הוא "משתחשך": אז יש להביא אור. זו, איפוא, עבודה בבחינת "מלמטה למעלה".

אין כאן "גילויים" שבבחינת "מלמעלה למטה".

ב. זה ההבדל בין נרות המקדש " לבין נרות חנוכה.

ישנם בכך שני הבדלים יסודיים: א) את נרות המקדש יש להדליק בפנים ואילו את נרות חנוכה – מבחוץ. ב) נרות המקדש מודלקים מבעוד יום, ונרות חנוכה – משתחשך.

שני הענינים של "חוץ" ו"חשך" מסמלים דבר שאינו שייך לקדושה, שכן קדושה היא אור – היפוכו של חשך – וענינה לעשות דירה לו יתברך,

פנים" היפוכו של חוץ.

נרות המקדש מודלקים מבעוד יום ובפנים, לפי שהם מהווים "גילוי" שבבחינת "מלמעלה למטה", אבל

נרות חנוכה" מודלקים משתחשך ומבחוץ, לפי שתוכנם הוא בבחינת

מלמטה למעלה", להאיר גם את החשך והחוץ.

ודרך העבודה הוא, שלא כדעת בית שמאי²: "פוחת והולך – כפרי החג", כי אם "מוסיף והולך", "מעלין בקדש", בכל יום מדליקים נר נוסף, את האור מגבירים והולכים – עד "ולילה כיום יאיר".

ג. ההוראה מן האמור היא:

יש להאיר את החושך, להתיצב בחוץ ולהאיר את החשך בשמן טהור, בבחינת "מלמטה למעלה", בכיוון של

מוסיף והולך".

ד. נס חנוכה היא: כשנכנסו היונים טמאו את השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום מצאו פך שמן טהור כו'.

482מה פירוש של "טמאו את השמנים"?

"טמאו" – אין פירושו שחיסרו מן השמן, או ששינו אותו בפנימיותו. היוונים רק נגעו³ בו, ובכך נטמא השמן.

ה. תוכנו הפנימי של הדבר, לפי המוסבר בתורת החסידות, הוא שמלחמת היוונים היתה – חכמות חיצוניות. למרות שאין הם פוגעים בתורה, הם מרשים ללמוד תורה – הרי מאחר שהם מעמידים את התורה ואת החכמות החיצוניות בהיכל אחד, הם משוים חכמה יונית לתורה כאילו התורה מהוה השכלה, כשאר החכמות, – נקרא הדבר בשם "טמא".

כי כל ענינה של טומאה וטהרה הוא, כדברי המדרש שהרמב"ם מבטא אותו בקצרה⁴: "לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא – חוקה חקקתי, גזירה גזרתי", הוא ענין של חוקה שלמעלה מן השכל.

וזו המשמעות של "היונים טמאו את השמנים". השמן מהוה, כידוע, סמל לחכמה⁵. אף כשמרשים לימוד חכמת התורה, אך מכניסים גם את היונים, מכניסים חכמה יוונית להיכל התורה ומעמידים אותן בדרגה אחת ושוה – הרי זה "טמאו את השמנים" ויש צורך במסירת נפש לא להרשות זאת.

ו. ההוראה מן האמור בזמננו היא: ישנם כאלה הטוענים שהתורה היא ענין של הבנה והשגה, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"^*, ואם כן, מה איכפת אם יערבו בזה גם חכמות אחרות, ללמוד מספר שעות תורה ומספר שעות חכמות אחרות, להבדיל, ולעשותן סמוכות ולענין אחד, מה קלקול יכול לצאת מכך?

זאת מלמדנו נס חנוכה:

בדרך זו הרי לא רק שאין השמן הטהור מטהר את השמן הטמא, כי אם, אדרבה, "טמאו את כל השמנים", השמן הטהור נטמא אף הוא.

והדבר מביא לא רק לחורבן ברוחניות, כי אם גם בגשמיות ר"ל, כפי שהרמב"ם⁶ מספר בענין חנוכה, שהיוונים פשטו ידם בממונם ובבנותיהם, וכל זה קשור בכך שטמאו את השמנים.

כי לאמתו של דבר אין אינו־יהודי מסוגל לשלוט על יהודי, וכיצד יכולים הם לקבל שלטון? – כשיהודים מתקרבים מעצמם ליונים. "מהרסיך ומחריביך – ממך יצאו"⁷.

אבל כשלא מכניסים את יון, את החכמה היוונית, להיכל, היכל התורה – השמן הוא שמן טהור.

(משיחת ש"פ וישב, תשט"ז) 483ז. חנוכה ופורים, אף ששניהם ענין של פרסומי ניסא, שונים הם בכך שפורים נחוג ברוב עם, ברעש גדול ובשמחה יתרה, דבר שאינו כך לגבי חנוכה.

קיים אמנם מנהג במקומות שונים ובמדינות שונות – ו"נהרא נהרא ופשטיה"⁸ – שהדלקת נרות חנוכה היא ברוב עם וכו', אבל אצל רבותינו לא היה נהוג כן⁹. אדרבה: כ"ק מו"ח אדמו"ר נ"ע סיפר שאם אירע שאחד שלא מבני הבית נוכח בעת הדלקת הנרות – לא היתה הדעת נוחה בכך.

ח. טעם לדבר לא מצאתי במפורש, אך יתכן לומר, בדרך אפשר, עפ"י המוסבר שחג הפורים צריך להיות ביין, כאמור בגמרא¹⁰: "חייב איניש לבסומי בפוריא", ורש"י מפרש: ביין. הטעם לדבר הוא משום שכל ענין נס פורים היה על־ידי יין, הן ההתחלה, והן הסוף, של מפלת המן ונצחון מרדכי וישראל, היו ביין.

לא כן חנוכה – נקבע בשמן, כי הנס היה בשמן, כמאמר הגמרא: "מאי חנוכה" וסיפור מעשה הנס בפך השמן, ומשום כך נקבע החג בשמן. גם את ברכת הנסים מברכים על הדלקת השמן.

ט. ההבדל בין יין לבין שמן: יין הוא ענין של גילוי ורעש. שמן הוא ענין של העלם¹¹. כשלעצמו הוא ענין של העלם מוחלט, אך אפילו כשמדליקים אותו, ונוצר אז באמצעותו ענין של גילוי, מצוה מן המובחר והידור שלא יהיה ברעש, שידלוק בניחותא ובחשאי, שכן כל ענינו הוא העלם.

יתכן, איפוא, שזה היה הטעם לכך שהדלקת נרות חנוכה לא היתה בפרסום ברוב עם וכו', כי כללות ענין חנוכה הוא ענין של שמן, שהוא העלם, ואפילו הגילוי צריך להיות בניחותא.

י. הסבר הטעם, מבחינת התוכן הפנימי, לכך שפורים הוא ברעש וחנוכה בחשאי, יובן על־פי המוסבר בלבוש ובט"ז¹², ומובא בתורת החסידות, שההבדל בין פורים לבין חנוכה הוא, שבפורים היתה גזירה על הגוף, על גשמיות, ובחנוכה היתה הגזירה על הנשמה, על רוחניות, ומתוך הרוחניות – "להעבירם מחוקי רצונך", שזה שיא הרוחניות.

משום כך קשור הפורים יותר במצוות. ומצוות הפורים הן – משלוח מנות איש לרעהו וכו', מצוות הקשורות בגוף, ומשלוח המנות צריך להיות רק בדברים שהגוף יכול להנות ממנו.

484ולדעה אחת אי אפשר לצאת ידי משלוח מנות אפילו בבשר חי¹³.

ואילו בנר חנוכה נאמר: הנרות – הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן, לפי שזה קשור ברוחניות.

ידוע כי בשעת בעירתו של גוף מסוים, הרי ככל שהחומר מגושם יותר " הוא מעורר רעש גדול יותר, ואילו חומר עדין דולק ללא רעש. וטעם הדבר הוא כי הרעש בא מביטול הישות.

לפי זה יובן גם ההבדל בין חנוכה לפורים, שבפורים השמחה ברעש – ובחנוכה בחשאי.

יא. יש, הרי, "להצטייד" מן

זי החנוכה לכל השנה. ההוראה מכאן לגבי עבודת כל השנה – היא:

העבודה צריכה להיות ללא רעש, כי אם בחשאי, כלומר – לא להרשות מלכתחלה כל דבר מנגד. מצוה להאיר על פתח ביתו מבחוץ – יש אמנם " להאיר גם את החשך שמבחוץ, אך לא בדרך של מלחמה, כי אם בהבאת אור ומאליו מעט אור דוחה הרבה חשך, ובפרט כש"מוסיף והולך", מוסיפים אור בכל יום, עד שמגיעים לנר השמיני, שהוא תכלית האור, כפי שהוסבר בארוכה. ע"י כך מביאים ל"ולילה כיום יאיר".

(משיחת ש"פ מקץ, תשט"ז)

יב. רבותינו מייסדי¹⁴ ומנהלי הישיבה תומכי תמימים¹⁵ ליובאוויטש

חפצם ורצונם¹⁶ היה שתלמידי ישיבה זו יהיו – נרות להאיר¹⁷. לא רק תלמידים סתם, לא רק תלמידים למדנים, לא רק תלמידים חסידים, כי אם – נרות להאיר. הדיוק בביטוי זה –

נרות" וגם "להאיר" בא מכך שעלול להיות נר, פתילה ושמן הנמצאים בכלי¹⁸, אך נעדר ה"להאיר", אין הוא דלוק, אין הוא מאיר לא לעצמו ולא לזולתו.

הדרישה היא להיות "נרות להאיר"

שימצא בנפשו את הנר וידליקו, 485והביטוי הוא הרי "להאיר" – לא "אור" או "מאיר"¹⁹ – המורה על תכלית הנרות, להאיר²⁰. אפשר אף לומר כי זה כולל דבר נוסף: לעשות את השני למאיר, למצוא בו את השמן, הפתילה והכלי ולהדליקם.

יג. מאחר שזו היתה כוונתם – יודעים אנו מזה שני דברים: ראשית, הם השקיעו כחות בכך. שנית, ממילא התעוררו בכם (אף אם לא היו לפני כן) היכולת והכחות לכך.

ברם, מאחר שאין הקב"ה רוצה שיהיה זה "נהמא דכסופא"²¹ (=לחם בושת, ללא השקעה מצד המקבל), וכפי שסיפר הרבי²² שבין חסידים אין מקום ל"ממילא" – נערמים לפני כל אחד נסיונות וקשיים. פעמים רק נדמה שזה נסיון, ופעמים הרי זה באמת נסיון. לאחד נדמה שבשבילו קשה עבודה כזו, ולאחר נדמה שבשבילו קשה עבודה כזו, ולאחר נדמה שהוא כבר עתה "נר להאיר" ובמצבו הנוכחי הריהו כבר בהתאם לכוונה הנדרשת – למרות שלאמתו של דבר הוא עדיין רחוק מאד מכך.

אך מאחר שרבי, צדיק, רצה זאת ורז"ל אומרים^*: "צדיקים דומים לבוראם" – הרי כשם שהקב"ה "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"²³ – כך לגבי רבי, שהוא ממוצע – מחבר בני ישראל עם הקב"ה, ובמיוחד את תלמידיו ומקושריו אל הקב"ה^* – הרי גם לגביו לא ידח ממנו נדח, והדבר יצא לפועל, כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא ובשו"ע, הלכות תלמוד תורה²⁴, "בגלגול זה או בגלגול אחר". אין משמעות של "בגלגול אחר" רק לאחר מאה ועשרים שנה, שזה פירושו הפשוט: "בגלגול אחר" הוא גם כשנעשה בו שינוי עיקרי בחיים חיותו בעלמא דין²⁵.

כיון שאפשר לעשות זאת בהקדם – לשם מה לדחותה למאוחר יותר? כפי שהרבי אומר בשיחה שהחסידים הם פקחים ואינם דוחים למחר את אשר אפשר לעשות היום, "היום לעשותם".

יד. עיקר מצות חנוכה הוא להדליק נר חנוכה^*.

בין נשים ובין אנשים חייבים להדליק. נרות שבת ויום־טוב נמסרו לנשים²⁶, ואילו נרות חנוכה הם גם 486לאנשים – "איש – שדרכו לכבוש" – וגם לנשים, גם למי שנדמה לו שאין לו ההרחבה והתקיפות לכבוש ולהשפיע על הזולת, אך הרי את סביבתו הוא, לפחות, מסוגל הנו להאיר.

זמן ההדלקה הוא – משתשקע החמה, כשמשתלטת החשכה, כשטמאו כל השמנים שבהיכל (אפילו השמנים), וגם לאחר חורבן בית המקדש, כלומר: להאיר חשכת ה"לעומת־זה" והגלות.

"על פתח ביתו מבחוץ". ביהודים בכלל ובבני ישיבה בפרט – גם על הענינים החיצוניים להיות כפי הכוונה. ו"מוסיף והולך", מוסיף ואור, להוסיף בכל לילה נר מאיר נוסף, נר מצוה ותורה אור. ואימתי אפשר להיות בטחון בכך, כשישנו גם "דרך חיים", כסיום הפסוק, שהיא – ההתקשרות למאור שבתורה, פנימיות התורה, תורת החסידות, כמוסבר בהרחבה בקונטרס עץ חיים²⁷.

"מניחה בשמאל" – לא רק החלל הימני (שבלב) כי אם גם החלל השמאלי צריך להאיר, וגם להאיר את הזולת ה"זולת" האמתי²⁸, למצוא בו את הנר ולהדליק.

יעזור ה' שאתם, הנרות להאיר, תגשימו את כוונת מייסדי הישיבה ומנהלי הישיבה ושיהיה הדבר בחסד וברחמים, ושיהיה מכם נחת, נחת חסידותי, בכל הפרטים.

טו. עתה הרי חנוכה, בחנוכה מנהג ישראל לתת דמי חנוכה, אתן לכם, איפוא, דמי חנוכה מקופת הרבי, והרי זה כפי שאמר פעם הרבי שזה כדוגמת מאמר רז"ל^*: "הנוטל פרוטה מאיוב מתברך", אין הכמות חשובה, אף שזו המטבע הפחותה ביותר, פרוטה, אך מאחר שזו פרוטה של "תם וישר ירא אלקים וסר מרע" – הריהו מתברך, ויהיה זה בהצלחה וכשהרבי אמר "בהצלחה" אין זו בגשמיות בלבד כי אם גם ברוחניות.

[נתן בידו הקדושה דמי חנוכה, שקל כסף²⁹ אחד³⁰ לכל אחד מן התלמידים שנכנסו].

א גוט חנוכה.

(משיחת ליל נר ה' דחנוכה