שיחה ו

478שיחה ו

כך היה מספר פעמים, והדבר ארך זמן רב. כשסיים הריי"צ תפלתו שאלהו ר' יעקב ישראל: "הרי אמרת לי שהנך משתדל להתפלל בציבור?", השיב לו הריי"צ נ"ע ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" נ"ע, בשם אדמו"ר הזקן, שענין התפלה בצבור הוא לצבור את כל כחות הנפש וכל הניצוצות האלקיים, ופעולה זו לוקחת לו זמן רב.

לט. בתפלה יש להעלות אל ה' את כל המחשבות, כל ההרגשות וכל המעשים של היום. זו משמעותה של תפלה בצבור, אין, איפוא, פלא כשהוא בא מבית הכנסת מאוחר, הן עליו לאסוף את כל עניניו, הבית והמסחר, ולהתפלל עם כל זה לשם קשירתם אל הקב"ה. כשהוא עשיר – יש לו הרבה להעלות, ואם הוא, ר"ל, עני, יש לו חובות רבים, ולאיסוף הניצוצות של אחרים דרוש זמן רב יותר.

וכשכל זה מורגש בבית, וההרגשה מקיפה גם את הילד, מתקשרת פנימיות נשמתו עם פנימיות הקב"ה.

זה האל"ף בי"ת הראשון הנלמד ב"שער" התניא, וזו ההקדמה ללימוד ולקליטת תורת החסידות.

(משיחת י"ט כסלו, תשי"ט)

וישב

א. פרשת וישב פותחת בחלום יוסף: והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה וגו' והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי.

בחלום זה החלה הירידה למצרים, כשבני ישראל היו צריכים לעבור את גלות מצרים, שמטרתה היתה – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"¹ ולאחר מכן, "בהוציאך את העם ממצרים – " תעבדון את האלקים על ההר הזה"².

כל זה החל ב"אנחנו מאלמים אלומים גו' ותשתחוינה לאלומתי". כלומר: "מאלמים אלומים" וגו' – היא העבודה והדרך לביצוע מטרת גלות מצרים, שהיא – רכוש גדול ומתן תורה.

ב. כל הגליות נקראות בשם מצרים, וכמאמר רז"ל³. במיוחד – הגלות האחרונה, שכן לגבי הגאולה העתידה (מן הגלות האחרונה) נאמר⁴:

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". מובן, איפוא, שכבגלות מצרים כך גם בגלות הנוכחית דרושה, לשם ביצוע תכלית וכוונת הגלות, 479העבודה של: "מאלמים אלומים גו' ותשתחוינה לאלומתי".

בתורת החסידות נאמר שירידת הנשמה לגוף מהוה אף היא ענין של גלות מצרים. ירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אל מיצרים וגבולים (גלות מצרים), והיא לצורך עליה – יצאו ברכוש גדול.

מכאן מובן שגם לשם השלמת הכוונה של ירידת הנשמה לגוף – דרושה עבודה זו של "מאלמים אלומים בתוך השדה", ובכך לא די: דרוש גם "תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי".

ג. מה משמעות "מאלמים אלומים בתוך השדה" מבחינת עבודתו הנפשית של האדם?

– העבודה של "מאלמים אלומים" היא "בתוך השדה", ולא בבית, ברשות היחיד. שם בשדה נוטלים את השבלים הנפרדים, עוקרים אותם ממקומם ומשרשם, מלקטים אותם ועושים מהם אגודה אחת כדי להכניסם לאחר מכן לבית.

כשהנשמה יורדת למטה היא נמצאת ברשות הרבים, במקום של פירוד, כביטוי: "נעשה אדם", בלשון רבים, וכמאמר רז"ל⁵: "כתוב, וכל הרוצה לטעות – יבוא ויטעה". יש, אפוא, תוך כדי השהיה בשדה וברשות הרבים, לקחת את הדברים הגשמים והחומריים, הנפרדים

– שבגללם ירדה הנשמה למטה, שכן "הנשמה עצמה אין צריכה תיקון"⁶ וירידתה היתה כדי לתקן את הגוף והנפש הבהמית וחלקו בעולם –

לעקרם ממקומם ושרשם, כלומר: מחומריותם, ולאגדם יחד לשם עבודת ה'.

ד. ברם, אין כאן אלא "מאלמים אלומים", ולא די בכך, יש צורך גם ב"ותשתחוינה לאלומתי". לא די בכך שמתחלה, תוך הימצאות בבחינת שדה, היתה עקירה מחומריות, כי אם יש צורך בהבאתם לבית. כלומר, לא די בכך שכל הענינים איבדו את צביונם הקודם, כי אם יש צורך בעשייתם לכלי ודירה לו, יתברך.

ואין הכוונה שהאדם לא יעסוק בגשמיות, אלא שבשעה שהוא עוסק בדברים הגשמיים, בהיותו שרוי בעניני העולם הזה, יהיה מרכבה לאלקות, שאין לו רצון משלו כלל אלא שהוא בטל כמרכבה לרוכבה, ועושה את הדברים הגשמיים עצמם לדירה לו יתברך.

זו משמעות "ותשתחוינה לאלומתי", לאלומת יוסף, לעבודתו: עבודתו של יוסף היתה – "ויבוא הביתה", לו זו בלבד שביטל את הצביון החומרי אלא שאף הביא 480"הביתה", עשה דירה, והיה זה – "לעשות מלאכתו", "למיבדק בכתבי חושבניה"⁷, גם כשהיה מושל ושולט בבית פוטיפר במצרים – גם שם "דמות דיוקנו של אביו נראה לו"⁸, וכך גם בהיותו משנה למלך, מכל זה עצמו עשה דירה להקב"ה. "

ה. ואלה הם שני סוגי העבודות לשם ביצוע מטרת ירידת הנשמה בגוף: "

מאחר שהנשמה צריכה לבוא במגע עם ענינים גשמיים וחומריים, דומם צומח וחי, לעשותם דם ובשר כבשרו, ולאחר מכן לעבוד בהם את הקב"ה במדה שהדצ"ח יהיו מרכבה לאלוקות, –

הרי התהליך הוא כך: א) "מאלמים אלומים בתוך השדה", עקירת ה"שבלים" ממקומם ושרשם. קודם לכן לא היה ניכר אם הם גדלים ברשותו של יהודי או ברשותו של לא־יהודי, להבדיל, ועתה עוקר הוא אותם ממקום גידולם על מנת לעבוד בהם את ה'. ב) "ותשתחוינה לאלומתי", אפילו מציאותה של האלומה, בה אוגדו כל השבלים לתכלית אחת, אף היא אינה מורגשת כי אם "ותשתחוינה", התבטלות, מרכבה לאלקות. אין לו לאדם זה רצון לעצמו, כי אם הוא משמש "כלי, ל"אור".

וזה המובן של "ותשתחוינה לאלומתי", כי יוסף היה נשמה של אצילות, והעבודות של "מאלמים אלומים", אף שהן בחינת התבטלות נעלית – הן, עם זאת, בבחינת מציאות של "עשיה, יצירה" או גם של

בריאה" – ומהן נעשה "ותשתחוינה לאלומתי", הבירור השני העולה לאצילות, שבאצילות יש "ביטול במציאות", "איהו וחיוהי חד" ואף

איהו וגרמוהי חד"⁹.

ו. מן האמור מובן שבשעה שנעשית התאגדות כמה מבני ישראל למטרה אחת, מטרה של תורה ומצוות

הרי אף שיש בכך היתרון של ביטול הישות והצביון הפרטי של כל אחד,

– שהרי זה ענינו של איגוד: כל אחד מוותר על עניניו הפרטיים לשם מטרת האיגוד. כולם יחד נעשים מציאות אחת, תערובת "יבש ביבש" או אף "לח בלח" –

עם זאת אין הדבר מספיק, ואי אפשר להיות בטוח מה יעלה בסופו של הדבר, עד שיבטלו גם את הנקודה המושתפת והצד השוה שבאיגוד אל ענין הנעלה ממנה, "ותשתחוינה לאלומתי".