שיחה ה

463שיחה ה

בשלחן ערוך² שבגיל עשרים יש כבר לאדם חמש שנים לא רק במקרא ובמשנה אלא גם בלימוד התלמוד ולאחר מכן בא – "בן עשרים לרדוף".

הוסבר, שכל הדינים שבנגלה דתורה הם משום שכך הדבר גם בפנימיות התורה. לפי זה מובן, למה מבן עשרים שנה יש לרדוף אחרי פרנסה גשמית – מפני שאף ברוחניות יש להתחיל אז לחשוב יותר אדות "פרנסה".

– דוגמא לכך, המובא בחסידות, שהסיבה להשתוקקות לדבר מאכל היא

ו משום שהנשמה רוצה את הניצוץ שבמאכל, ורצון זה מתבטא בגוף בתשוקה לדבר המאכל –

אך על האדם לדעת שאף שהוא בן כ' שנה ויש לו – או שצריך להיות לו ומשום כך הוא סובר שיש לו – מוחין דגדלות – אל יקבע לעצמו דרכים משלו. על כל אחד לשער לעצמו – ואליבא דנפשיה – איזה ענין היה הרבי דורש ממנו, וענין זה עליו להביא לידי פועל.

וזה הרמז בפרשת השבוע: "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'" – מתי אפשר להיות "בת ק'" – כלומר, בדרגה שלאחרי גמר העבודה, כאשר בא כל כח שבנפש לידי פירוט הכולל את כל עשרת הכחות, שזה בת ק'³ – כשלפני זה ישנו כבת כ' – תחלת העבודה בלי חטא – שאז מתחילים מוחין דגדלות –

"כבת ז'", שבן ז' אין לו דעות עצמיות, כי בו החל רק עתה זמן החינוך⁴.

(משיחת ש"פ חיי שרה, ה'תשי"א)

כסלו

י"ט

א. על יו"ד טי"ת כסלו ידוע לכל¹ שהוא בקשר לכך שאדמו"ר הזקן – בעל התניא והשלחן־ערוך – ישב במאסר משום שגילה והפיץ חלק מחלקי התורה שעד אז לא היה בפרסום, והוא: תורת חסידות חב"ד, ובי"ט כסלו שוחרר ממאסרו וניתנה לו רשות להמשיך בהפצת תורת החסידות, מנהגיה והדרכותיה.

חשיבותו של לימוד תורת החסידות היא לא רק במעלת הלימוד עצמו, כלימוד שאר חלקי התורה ויתר עליהם משום שזה פנימיות התורה, אלא גם בכך שבזה תלויים חיי יום יום, כלל קיום המצוות במחשבה דבור ומעשה, שקיום המצוות יהא בחיות, ברוח חיים.

464ב. באגרת הקודש של הרבי – מוהרש"ב נ"ע – מיום ט"ז כסלו תרס"ב², בדבר י"ט כסלו ישנו הביטוי: אור וחיות נפשנו ניתן לנו.

הדיוק שבביטוי, על שני הענינים: אור ו"חיות", יובן גם לפי פשוטם של דברים. בחיוניות יש שני ענינים: א) אור הנפש. ב) "חיות" הנפש. ישנה חיוניות שהיא מותאמת לגוף ומתחלקת במדה מותאמת לאברי הגוף, וישנה חיוניות בה אין כל "חלוקה", היא בבחינת "פשוט".

ג. דוגמת השיעור כ"כותבת" (שיעור אכילה לישוב דעתו של אדם), שהוא במדה שוה לגופו של עוג מלך הבשן ולגופו של תינוק בן יומו³.

כלומר: אמנם הגוף חייב להזדקק למזון, ודווקא באמצעותו יש חיבור הנפש והגוף, כפירוש הבעש"ט⁴ בדברי האריז"ל – לגבי הכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – שישנה חיות אלקית במאכל והיא מחיה את האדם. ברם, בענין זה עצמו, של הזדקקות הגוף למזון, קיימות שתי דרגות: ישנה בחינה הנמדדת במדה מותאמת לגוף, וישנה בחינה שלגביה קיים שיעור דומה לכל הגופים.

ד. זה, איפוא, ענינם של "אור" ו"חיות":

האור הוא פשוט. הגוון המסוים שיש לאור עם התלבשותו בכלי, לבן, ירוק ואדום – לפי אופן הכלי, אינו אלא משום הכלי, ואילו האור לכשעצמו הוא פשוט גם לאחר התלבשותו בכלי. בו אין כל שינוי, כמאמר: "שמשא אכולא עלמא נייחא" (=השמש נחה על כל העולם)⁵, הוא מאיר בחדר המלך ובמקום האשפה ואין הדבר פוגם באור עצמו הנשאר ב"פשטותו".

אף לנפש ישנה מדת חיוניות הנקראת בשם "אור הנפש", משום שהיא בעלת אופי פשוט וקבוע, בשבילה יש אמנם צורך לגוף במזון, בגלל הניצוץ האלקי שבמזון, אלא שכמות המזון המספקת חיוניות זו היא שוה לכל גוף.

לעומתה – חיות הנפש, היא מדת חיוניות המתקבלת בגוף בפנימיותו, דרגה אחר דרגה, ביחס ובהתאם לאברי הגוף. במוח קיימת "חיות" גדולה יותר מאשר בשאר האברים, ובעקב קיימת "חיות" מצומצמת. ב"אבות דרבי נתן"⁶, נקרא העקב בשם "מלאך המות שבאדם", וסיבת הדבר משום שהחיוניות שבו היא במדה מצומצמת ביותר, ובכל זאת נכלל גם העקב בגוף חי⁷.

ה. וכשם שבחיוניות הגוף – כן ב"רוח החיים" שבקיום המצוות – מצויים שני סוגים: חיוניות פשוטה, יסודית, קבועה, וחיוניות מדודה 465ויחסית, ולהם הכוונה "אור וחיות נפשנו ניתן לנו".

ה"חיות" שבקיום המצוות כוללת:

א) הרגשת החיות שבעצם קיום המצוות בגלל שהקב"ה צוה אותן, היא באה מאהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. החיות שמתוך כך בקיום המצוה אינה תלויה במהות המצוה לכשעצמה, התפילין, הציצית וכדומה, כי אם בכך שזו מצות הקב"ה. מובן שאין מדת ה"חיות" משתנה בין מצוה אחת לחברתה.

ו. ב) הרגשת החיות שבקיום המצוה המסוימת, משום שכל מצוה "ממשיכה" השראה מסוימת המיוחדת ואופיינית לה. הוכחה לכך משכר המצוות שבגן־עדן, שאינה דומה בכל מצוה ומצוה, והרי "משכר המצוה נדע מהותה". כל מצוה משפיעה שפע אחר, ומובן שמדת חיות זו היא בקשר למצוה המסוימת.

זוהי משמעות הביטויים שבמכתב: "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". החסידות יוצרת באדם בקיום המצוות את שני התכנים, את ה"אור" שבמצוות ואת ה"חיות" שבמצוות.

ז. ה"חיות" שבמצוות מוסיפה גם לעצם קיום המצוות, בשתים:

ראשית, כשאדם מקיים את המצוה באופן של "מצות אנשים מלומדה" – אינו משתדל אלא לצאת ידי חובתו, ואילו כשמצטרפת חיוניות לקיום המצוה, הרי הוא מקיימה בהידור דהידור, משום שהדבר נוגע לנפשו.

שנית, כשאדם מקדיש למצוה רק את המעשה שלו, ואילו השכל והרגש שלו רחוקים ממנה, ואף נתונים לענין אחר – הרי סוף סוף עלולים השכל והרגש "להשתלט" גם על המעשה ולכוונו אל הענין בו שקועים הם, לא כן כשמצוה מתקיימת בחיוניות, שאז משוקעים בה גם השכל והרגש.

ח. ותועלת נוספת בכך שהאדם מקיים מצוה בחיוניות, שכן על ידי כך מתמעטת מדת החיוניות בשאר עניניו. כל נברא הוא הרי מוגבל, וכשה"חיות" שלו מנוצלת לקדושה – על כרחה היא מתמעטת ביחס לענינים אחרים, לא טובים ואפילו דבר הרשות.

דוגמא: הטובל במקוה ושערה אחת שלו יוצאת מחוץ למקוה – לא עלתה לו טבילה⁸, ואין הטומאה מסתלקת ממנו. רק כשיכניס גם את השערה האחת למקוה, משום שכולו נמצא במקוה.

ט. כך גם בעבודת ה', וביחוד כשמדובר בענין של עיקר ולא ב"שערה". המקיים מצוה בכח המעשה בלבד, ואפילו כשהוא מצרף את ה"חג"ת" (הרגש), אלא שאין השכל, החב"ד, שקוע בקדושה – אינו עולה מן הלא־טוב.

אך ורק כשהוא "טובל" לגמרי (אותיות "טבילה" – הן "הביטול"⁹, כלומר; התבטלות מוחלטת), ומשקיע 466בקדושה את כל כחותיו, גם את החב"ד, את חיות הנפש ואת אור הנפש – אז סרה ממנו החיוניות שבשאר הענינים, ונפסק מגעו עם ענינים לא טובים. הוא עובד את ה' במשך כל היום לא רק בענינים הקשורים לקיום המצות אלא גם בדברי הרשות, משך 24 שעות ביממה, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות¹⁰ לגבי "בכל דרכיך דעהו". –

ומתוך כך הוא מביא גם להזדככות העולם, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹¹, "ולילה כיום יאיר"¹² – החושך עצמו מתחיל להאיר, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו¹³ כי פי ה' דבר.

(משיחת י"ט כסלו, תשט"ז)

י. לכל הזמנים והתקופות עניניהם שלהם.

בזוהר¹⁴ נאמר בקשר לששת ימי בראשית: "כל יומא ויומא עביד עבידתיה", בכל יום נבראו אותם נבראים שיש להם קשר ליום זה.

הרמב"ן¹⁵ אומר ביחס ל"שית אלפי שנין דהוי עלמא"^* שהן מכוונות כלפי ששת ימי בראשית, ואדמו"ר האמצעי מסביר את הקשר בין שית אלפי שנין לבין ששת ימי בראשית:

האלף הראשון מכוון לעומת היום הראשון. כשם שביום הראשון נברא האור, שענינו חסד, כן היו אנשי האלף הראשון "ניזונין בחסדו של הקב"ה", מבלי להתחשב במצבם של בני אותם דורות.

האלף השני מכוון לעומת היום השני. כשם שביום השני נבראו, כידוע, דברים הקשורים במדת הגבורה

כך גם באלף השני היה המבול וההתחלה של הענינים הלא־טובים.

האלף השלישי מכוון לעומת היום השלישי, שהוכפל בו כי טוב. באלף השלישי היה מתן תורה, והרי על התורה נאמר: "טוב לשמים וטוב לבריות". התורה מחברת אלקות ונבראים, דבר שהוא תכלית הטוב.

וכך גם ביחס לשאר האלפים, שכל אחד מהם מכוון לעומת יום אחד מששת ימי בראשית.

יא. כדי שעניני כל תקופה יהיו בזמניהם המתאימים חייבים הם להתבטא תחלה בענינים של תורה. שכן לכל דבר שבעולם יש תחלה שרש בתורה, ושוב מסוגל הוא להתבטא בעולם, כמאמר: "אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹⁶.

הדברים יובנו גם ע"י התבוננות בזמן הגלות והחורבן.

בזמן בית ראשון היה "קיימא סיהרא באשלמותא" (=הירח עומד בשלמות), 467תכלית הגילוי. לאחר מכן, בזמן בית שני – נפגם הדבר. לאחר מכן נחרב גם הבית השני – יבנה במהרה בימינו – ונעשה העלם והסתר גדולים בעולם. – כל ההעלמות וההסתרים שבעולם קשורים בהעלמות שחלו בתורה. –

יב. תחלה היתה התורה בגילוי מוחלט, ללא העלמות והסתרים. לא היו כל ספקות ומחלוקות. אירעו חילוקי דעות – הרי "לא זזו משם" עד שהכריעו לפי רוב הדעות¹⁷. בין שמאי והלל היו שלש מחלוקות בלבד¹⁸. עיקר המחלוקת החלה בתלמידיהם, בית שמאי, ובית הלל¹⁹.

לאחר מכן התהוה העלם והסתר גדול יותר בתורה, שנתמעטו הלבבות²⁰ ורבי כתב את המשניות, ועד שהחל סדר הגמרא: "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי"²¹, כשמשום העלם האור החל ריבוי של קושיות, ופעמים רבות נשארת קושיא, תיובתא ותיקו.

בכל זאת לא היה גם אז חושך כפול ומכופל כפי שהחל לאחר חתימת התלמוד, כפי שידוע שעד רבינא ורב אשי היו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ובהם הסתיים הדבר²⁰.

– לפי אופן וסדר ההעלמות וההסתרים בתורה, כך התבטאו גם בהנהגה הכללית של העולם, כל דבר בזמנו, כנ"ל.

כל זה – בתהליך הירידות.

יג. כשהחל להתקרב זמן הגאולה

הרי כשם שהעלם הגלות נפתח בהעלמות בתורה, כך גם גילוי אור הגאולה פותח בגילוי של תורה,

שנתגלה ע"י האריז"ל ולפניו, זה גילוי חכמת הקבלה.

בראשונה היה הסדר: "אין דורשין במעשה מרכבה כו'", ובזמן האריז"ל החל לגלות את החכמה הזאת²², ומזמן לזמן הלך הגילוי והתגבר, עד שהבעל שם טוב החל לגלות תורת החסידות, ולאחר מכן ייסד אדמו"ר הזקן את תורת חסידות חב"ד, הביא את הדברים לידי הבנה והשגה, כך שאפשר להבינם לא רק בשכל הנפש האלקית כי אם אפילו בשכל הנפש הבהמית.

יד. עיקר הגילוי התחיל בי"ט בכסלו, כפי שידוע ההבדל בין מאמרי החסידות שאדמו"ר הזקן השמיע לפני המאסר בפטרבורג לבין המאמרים שהחל לגלות אחרי פטרבורג²³.

המאמרים הקודמים היו "בוערים", והמאוחרים היו קשורים יותר לעולם, הם התלבשו במדה יתרה בשכל אנושי.

– ובגילוי תורת החסידות, כשהיא מתגלית לכל, לא רק ליחידי סגולה כי 468אם לכל ישראל, כמשמעות של "יפוצו מעינותיך חוצה"²⁴, ללא כל הגבלות – בא הדבר, באמצעות התגלות פנימיות התורה, לידי גילוי בעולם, שהוא גילוי הגאולה השלמה, "קאתי מר".

לפיכך עיקר העבודה עתה היא לעסוק ב"יפוצו מעינותיך, מעינות החסידות חוצה", וע"י כך יתקרב הגילוי בעולם, בגאולה השלמה והאמתית, במהרה בימינו אמן.

(משיחת ש"פ חיי שרה, תשט"ז)

טו. ^* במשך הנסיעה קיימות תחנות קטנות ותחנות גדולות, והנוהג הוא שבתחנות הגדולות מעמיסים את המטענים הגדולים והכבדים ומעלים את כל הבהמות (שוורים, כבשים, עזים, חמורים וסוסים), לפי שבתחנות הקטנות אין די פנאי לטפל בהם, ואילו בתחנות הגדולות, בהן נעצרת הרכבת לזמן ממושך, יש אפשרות להעלות את הכל.

העלאת הבהמות לקרון דורשת זמן רב, משום שהבהמות יראות לעלות לקרון, הן יראות מעצם הקרון, מן הצפירה, מן הנסיעה וכו'. מפני כל זה פוחדות הבהמות לעלות לרכבת, ואין פחדן פחד־שוא שכן הן הופכות "דם ובשר כבשרו" (של האדם), הן חדלות מלהיות בהמות.

בין התחנות ברוחניות גם קיימות תחנות שונות, קטנות וגדולות, בכל אופן – י"ט כסלו הוא בין התחנות הגדולות ביותר, בהן יש אפשרות להעלות הכל בכל מכל.

טז. הרבי אומר הרי²⁵ שי"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות, ואם כן – יש מקום להשלים בי"ט כסלו את אשר הוחסר עד אז, וכפי שכותב הרבי לי"ט כסלו: "לשנה טובה, בלימוד החסידות ודרכי החסידות, תכתבו ותחתמו". על כל חסיד, איפוא, לעשות בכיוון זה ולהיות בטוח, שהוא ובת זוגו ובני ביתו וכל עניניו יזכו בי"ט כסלו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ואז ינצל זאת ללימוד החסידות ודרכי החסידות, וכידוע הפתגם על "עשיה מגשמיות רוחניות"^*.

והרי אדמו"ר הזקן אמר שהחסידות אינה ענין של מפלגה, כי אם – לכל ישראל, צריך, איפוא, כל יהודי לעשות בכיוון זה ולהיות בטוח שבי"ט כסלו יזכו הוא וכל בני ביתו וכל עניניו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ולעשות מכך רוחניות.

469יז. הייתי מציע הן לאלו הנמצאים פה והן לאלו שאינם נמצאים ל עתה פה, ובמיוחד לאלו שהמכתב מ"מחרת יוהכ"פ תרפ"ט"²⁶ שייך להם, כלומר: ל"ידידינו אנ"ש והתמימים, ד' עליהם יחיו", ומי אינו רוצה להיכלל, לפחות, בסוג של "ידידינו, ה' עליהם יחיו"? – שמאחר ונותרו שבועות מספר עד י"ט כסלו, שאז מעלים את כולם ואז ניתנת כתיבה וחתימה טובה, ישתדל כל אחד להשפיע עד י"ט כסלו על עשרה מישראל, בכל עניני מחשבה דבור ומעשה – על כל אחד מן העשרה, לגבי שלושת הפרטים, או לפחות, לגבי שנים או אחד מן השלושה.

במעשה – בכל הקשור לקיום מצוות מעשיות, בדבור – בענינים התלויים בדבור, ותלמוד תורה כנגד כולם: שכל אחד מן העשרה יקבע עתים לתורה, ובמחשבה – בענינים התלויים במחשבה ובכל זה, להשפיע על כל אחד בענין של עבודה בלב, זו תפלה.

וכשיגיע י"ט כסלו, ר"ה לחסידות, מועד "אתם נצבים היום, דא ראש השנה, כולכם", של חסידות, יצייר בנפשו את פני הרבי, ויאמר: "הרי ה"מנין" שאספתי "כולכם כאיש אחד", בהתאסף גו' יחד שבטי ישראל". על פלוני השפעתי לגבי מעשה, על פלוני השפעתי לגבי דבור, ועל פלוני השפעתי לגבי מחשבה" וכו', וכאשר ישנו ל"בהתאסף גו' יחד גו'" – ישנו

"ויהי בישורון מלך", דבר המהוה הקדמה תכופה וסמוכה ל"והיה הוי' למלך גו'" בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן.

יח. בה"מנין" יש מקום להכללתם אף של קטנים, אם רק הגיעו לחינוך, כפי שהרא"ש אומר²⁷ שאף קטנים נמנים על עשרה שעליהם שכינתא שריא²⁸.

ונכון במאד שכל אחד ישלח לקראת י"ט כסלו לכאן את שמות העשרה, שהשיג, שמם ושם אמם, כדי לקראם על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, והוא, שהרי צדיקא דאתפטר אשתכח יתיר מבחיוהי גם בעולם הזה המעשה²⁹, יעורר להשפיע ברכות שיהא זה "גוט יום טוב", ושכל העוסקים בכל הנ"ל, בתוך כל אחינו בני ישראל, יכתבו ויחתמו, לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות.

(משיחת ש"פ בראשית, תשי"א)

יט. רצוני להזכיר שוב את שדובר בשבת בראשית, בדבר ההצעה שכל אחד ישתדל להשפיע על מנין מבני ישראל במחשבה, דבור או במעשה, או בשלשתם.

ישנם כאלו החושבים שאין הכוונה 470אליהם. – בכלל, הרי בכל הקשור בהחזקת היהדות בכלל והפצת החסידות בפרט מסכים כל אחד שהדבר כשלעצמו דרוש, אלא שהטענה היא: לא אלי מכוונים הדברים. כך גם לגבי הצעה זו: רבים, ואינו רוצה לומר: הרוב, חושבים שלא להם הכוונה. "אמנם הדבר טוב אבל מישהו אחר צריך לעשותו".

מצויים כאלו החושבים שהם נעלים מכגון דא, והדברים מופנים לאנשים פשוטים מהם. וישנם כאלו שאינם כה מוטעים בהכרת עצמם עד כדי מחשבה שהם נעלים מכגון דא, וטוענים הם ההיפך מזה: בזה צריכים לעסוק אנשים הנעלים מהם, כי הם עצמם אינם מסוגלים לטפל בזולת ובקושי הם מסתדרים עם עצמם.

לאמיתו של דבר – שתי הטענות מוטעות.

כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע כותב³⁰: "אין אתנו עתה יודע עד מה בסוד הבירורים" וכל אחד חייב לבצע את כל ה"בירורים" המזדמנים לו. – מאחר שמלמעלה ניתנים לו כוחות לכך, מהוה הדבר הוכחה חותכת שמלמעלה הוא נדרש לכך לפי שלא ברא הקב"ה דבר לבטלה³¹.

ועוד ענין גדול בזה: אם אין הוא עושה זאת, ואינו מנצל, איפוא, את הכחות שניתנו לו – יוצר הוא בבריאה שברא הקב"ה חידוש לגריעותא, דבר לבטלה.

כ. הדבר הנדרש ממנו יבוצע ממילא. זה שצריך להתקרב באמצעותו יתקרב ממילא, וודאי שיקוים היעוד "יפוצו מעינותיך חוצה", אלא שהוא צריך להשתדל בגללו הוא, לבצע את הדבר.

אחד כתב לי שיש לו בן שהגיע לפרקו, אלא שאינו רוצה לעשות בכיוון של שידוך משום שהוא חושש שמא לא יצליח. לפיכך ממתין הוא עד שיבואו אליו בהצעה מגובשת של שידוך, ואז יראה שזה מן השמים, אך הוא עצמו אינו רוצה לעסוק בכך. מובן שגישה זו מנוגדת לכפי שצריך להיות, וכמאמר רז"ל³²: דרכו של איש לחזור כו'. אף בנידון דידן: על האדם לעשות ככל אשר באפשרותו. הדבר יושג ממילא, אך עליו לחשוש "שמא יקדמנו אחר – ברחמים". יש לו לרצות, בגללו עצמו, לבצע את ההשפעה על הזולת.

כא. ב"מאמר" של הרבי מפ' לך־לך רפ"ו, עשרים שנה לרס"ו, מצטט הוא את מאמר רז"ל³³ שלפיו ישנם ענינים מספר שהם "מקרעין גזר דין של אדם": צדקה, צעקה, שינוי השם, שנוי מעשה, ויש אומרים – אף שינוי מקום. וב"מאמר" מסיק הוא כדעת הר"ן שהם מועילים גם לגבי גזר־דין שבא בגלל חטא ועון.

471לגבי העבודה הרוחנית ניתן לומר: "צדקה", הוא ענין התפלה שהיא בכלל " "גמילות חסדים" כפי המוסבר בתורת החסידות לגבי פירוש מאמר רז"ל³⁴ "אלא תורה וגמילות חסדים" שמשמעותו תפלה, וזה על־פי פירש"י במס' שבת³⁵. "צעקה" – ענין ההתמסרות והנתינה העצמית שלא על־פי טעם ודעת. "שינוי מעשה", במיוחד ביחס אלינו: לימוד תורת החסידות "אליבא דנפשא", ואלו שכבר למדו בעבר יתחילו עתה ללמוד במדה יתרה. ותלמידי הישיבה – לא רק במסגרת סדרי הישיבה כי אם בתוספת ואליבא דנפשא. כך יבוא מאליו "שינוי מקום", שהרי משמעות "מקום" מבחינה רוחניות, לפי הרמב"ם³⁶ – היא: דרגה ומצב. נמצא, איפוא, שע"י שינוי מעשה יבוא שינוי מקום.

ועל ידי שינוי המקום יבוא גם שינוי השם, שאז יקבל את התואר האמתי של "חסיד". הרבי היה אומר שיש החושבים שבהכאה באצבע צרדה בתפלה ובהבנת משהו מתורת החסידות – אפשר להיות לחסיד. אך החסיד האמתי הוא הלומד חסידות "אליבא דנפשיה", מתפלל באריכות וזהיר בלימוד השיעורים.

על ידי שינוי מעשה ושינוי מקום – שינוי הדרגה – יבוא שינוי השם מאליו, ותהיה אז הזכות להיקרא בשם

חסידים" "חסידי חב"ד" שלהם ניתנה הארץ במטרה להשלים בה את "יפוצו מעינותיך", את נצחון החסידות שהוא ענינו של י"ט כסלו.

וכשיושלם הענין האמור עד י"ט כסלו – הרי כשם שבי"ט כסלו הראשון היה הנצחון, "דידן נצח", כך יהיה בי"ט כסלו זה – "דידן נצח", ובקרוב ובעגלא דידן יובילנו הרבי לקראת המשיח, אמן כן יהי רצון.

(משיחת ש"פ לך־לך, תשי"א).

כב. ^* על ענין הבעל־שם־טוב נאמר בכתבים שאותה תקופה היו שרויים היהודים במצב של התעלפות, לפיכך התגלה אז הבעל־שם־טוב, שכונה בשם הכללי של העם: ישראל, ובאמצעותו עוררם מעלפונם. כדרך שאנו רואים שאדם הנופל להתעלפות גדולה, הרי ע"י כך שקוראים לו בשמו מתעורר הוא מעלפונו.

כג. הסבר הדברים הוא:

בתורת החסידות מוסבר הטעם לכך שבקריאה בשמו של אדם מעוררים אותו מהתעלפותו: משום שההתעלפות גורמת להעלם וסילוק החיות רק לגבי החיות הגלויה אבל לא לגבי עצם הנשמה, ולפיכך מועילה הקריאה בשם, שכן השם "ממשיך" את העצם, שנשאר בשלמותו.

כי ענינו של שם, העובדה שפלוני 472נקרא בשם זה, אינו ענין הסכמי בעלמא, אלא, כפי שנאמר בכתבי האריז"ל, מלמעלה ניתנת דעה בהורי הילד להעניק לילד שם המתאים וקשור בנשמה – הנכנסת בילד, בשעת ברית המילה לבן, שאז "התחלת כניסת נפש האלקית"³⁷, ובשעת העליה לתורה – לבת, ש"אשה כמאן דמהילא דמיא"^*.

ומאחר שהשם קשור בעצם הנשמה – יש לו, לכן, כוח "להמשיך" ולגלות מעצם הנשמה אל הכחות הגלויים, וע"י כך הוא מתעורר מהתעלפותו.

כד. כשם שהדבר באדם הפרטי – כך הוא בכללות קומת ישראל,

ו שהבעש"ט עורר את היהודים מהתעלפותם.

הרמז שבשמו – ישראל – מורה על פנימיות הענין, שעניניו של הבעש"ט עושים את אשר קריאת השם עושה באדם, כנ"ל.

מפני הגזירות והשמדות שהיו באותו זמן, הן בגשמיות והן ברוחניות, היו היהודים שרויים במצב של התעלפות, ופירוש הדבר מבחינה רוחנית – העלם וסילוק, בכל הדרגות עד לעצם, לפי שעצמותו של היהודי שלמה תמיד.

כה. התגלות נשמת הבעל־שם־טוב. ולאחר מכן הנהגותיו ותורתו, תורת החסידות, שגילה – הגיעו לעצמותו של היהודי ו"המשיכו" אותה לידי ביטוי גם בכחות הפנימיים.

מכאן מובן שענין החסידות אינו רק לכת או מפלגה מסוימת, כי אם לכל ישראל.

כיון שהחסידות צריכה לעורר בני ישראל מהתעלפותם באמצעות עצמותם – היא קשורה והכרחית לכל ישראל.

כו. לימוד תורת הבעש"ט – ובמיוחד כפי שהיא התבטאה בהבנה והשגה, כדי שתיקלט בפנימיות, ע"י אדמו"ר הזקן בתורת החסידות חב"ד – והנהגה בדרכי החסידים, נוגעים בעצם "ממשיכים" את הכוחות הגלויים שיהיו גם הם קשורים עם הקב"ה.

וענין זה השיג הבעש"ט לא רק לדורו, כי אם גם לכל הדורות עד משיח, וכוח זה הכניס בתורתו, תורת החסידות, ודרכי החסידות, שבאמצעותם מתעוררים מהתעלפות.

זה הטעם לכך שביאת המשיח תלויה בהפצת מעינות תורת הבעל־שם־טוב, כפי שידוע המענה שקיבל הבעל־שם־טוב מן המשיח בשעת עליית נשמתו לשאלתו: "אימתי קאתי מר!". המשיח ענהו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"³⁸.

– לפי שבהפצת מעיינות לתורת הבעש"ט מתעוררים בני ישראל מהתעלפותם, נוצרת התגלות העצם, הגורמת את ביאת המשיח³⁹.

473כז. מן האמור מובן שמדור לדור, ככל שהחושך הולך וגדל, ומתגברת גם ההתעלפות, יש להזדקק יותר לתורת החסידות.

ולפיכך גילו רבותינו מדור לדור במדה יתרה והולכת ופירסמו את תורת החסידות, גם בכך שהלבישו את תורת החסידות יותר ויותר בהבנה והשגה, וגם בענין הפרסום: פרסמו אותה במדה גדלה והולכת כדי שתגיע לכל ישראל.

מובן, איפוא, גודל החוב וגודל הזכות שיש לכל אחד בהפצת מעיינות תורת החסידות ודרכי החסידות חוצה, שכן בדורנו זה, ככל שהחשך גדל יותר, ההכרח גדול יותר להזדקק לכך.

וע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" נזכה ל"קאתי מר" במהרה בימינו.

* * * –

כח. בעבודת ה' ישנן שתי דרכים: א) "סור מרע", ב) "ועשה טוב", כלומר: האדם עוסק בעיקר ב"ועשה טוב", וממילא אין לו שייכות לרע.

ההבדל בין שתי דרכים אלו בעבודת ה' הוא, באופן כללי, ההבדל בין דרך ה"מוסר" לבין דרך החסידות.

המוסר הוא (בעיקרו) דרך של "סור מרע". האדם מתבונן עד כמה "רע ומר עזבך את הוי'"^*, עד כמה לא טוב הוא צד השמאל, היצר הרע, ולכן הוא דוחה אותו באופן של "סור", ע"י תעניות וסיגופים.

ואילו החסידות עוסקת בעיקר בהתבוננות בטוב. החסידות מסבירה ומפרטת את טוב־הטעם באלקות, הרוממות והעריבות של הנשמה. כשאדם שומע זאת – אין לו ממילא כל שייכות לרע.

האופן של אי־שייכותו לרע – שונה מכפי שעל־ידי דרך המוסר, שכן בעבודה של "סור מרע" על־פי המוסר עדיין אינו מתעלה. הוא עומד במקומו, ומאחר שהוא עומד במקומו – הוא נאלץ, כדי להשמר שלא יכשל ח"ו, לשבור את הגוף בתעניות וסיגופים.

מה־שאין־כן על־ידי העבודה של החסידות, כשהוא עוסק בטוב, התבוננות והעמקת הדעת באלקות וכו'

מתעלה הוא משום האור האלקי המאיר במוחו ולבו, שע"י כך נעשים הם למאירים יותר וקל יותר באמצעותם לעבוד את ה'. לפיכך אינו צריך לשבור את הגוף, כפי שידוע פירוש הבעש"ט⁴⁰ לפסוק "עזוב תעזוב עמו", שבגוף עצמו יעבוד את ה', משום שהגוף עצמו נעשה נעלה יותר ומזוכך יותר.

כט. לפי זה תובן הדעה⁴¹ הסוברת שהענין של חינוך קטן הוא רק במצוות עשה, ו"עשה טוב", ולא במצוות לא־תעשה, "סור מרע", 474למרות שלכאורה כיון שצריך לחנכו – כל שכן שצריך להפרישו מאיסורא⁴².

לפי שעיקר העבודה הדרושה הוא ב"ועשה טוב", לזככו, להעלותו, וע"י

ז כך – כשיהא חייב במצוות יישמר ממילא ב"סור מרע".

ל. נשאל פעם – הבעש"ט, כמדומה – מה הוסיפה החסידות לגבי הקודמים, כ"ראשית חכמה", של"ה כו', המיוסדים אף הם על הקבלה?

על כך ענה במשל:

בשעה שגנב בא לגנוב ישנן שתי דרכים לבעל הבית להיחלץ ממנו:

דרך אחת היא שבעל הבית מתחיל לצעוק, והגנב נבהל ובורח. בכל זאת עלול להיות שהגנב יבוא שוב לגנוב.

אך ישנה דרך שניה – שבעל הבית תופס את הגנב ומשפיע עליו לחדול מלהיות גנב. זהו – הסיק – החידוש שבחסידות לגבי הקודמים.

(משיחת אחש"פ, תשט"ז)

לא. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שאינו רוצה ח"ו למעט דמותו של מישהו, כי אם ברצונו לשוחח במעלת הענין בו דיבר.

אף עתה אין כל כוונה בדיבורים " למעט ח"ו דמותו של מי. מדובר רק במעלתה של חסידות חב"ד.

לב. ההבדל בין שיטת חב"ד לבין שיטת חסידות־פולין יתכן רק עתה. שיטת חב"ד היא שכל יהודי צריך לעמול בהבנה והשגה, באלקות, ושיטת חסידות פולין היא (כפי שידוע פתגמו של הרה"ק הר"ש קארלינער "ל): "וצדיק באמונתו יחיה" אל תיקרי יחיה (יוד חרוקה, ח' שואית) אלא: יחיה (יוד שואית, ח' פתוחה). הצדיק הוא אשר עמל, ואת השאר מחיה הצדיק באמצעות אמונת הצדיקים שלהם⁴³.

לשתי השיטות יש מקום רק עתה, ואילו לגבי לעתיד הכל מודים שאז יהיה, ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"⁴⁴, לכל ישראל תהיה הבנה והשגה באלקות, כאמור: כי כולם ידעו אותי⁴⁵.

לג. כעת, הוא הזמן שלפני המשיח – ולכן, ככל הענינים שלעתיד יש צורך בעשיית "כלי" והכנה גם לכך בזמן הגלות. מאחר שה"כלי" צריך להיות מעין האור והגילוי – דורש גם עתה מעין של "כולם ידעו אותי", וכל ישראל צריכים לעמול על הבנה והשגה באלקות.

– דוגמת הנאמר ב"פרי עץ חיים"⁴⁶, ויש נוהגים כך למעשה, לטעום ממאכלי השבת ביום ששי, ככתוב:

טועמיה – חיים זכו".

– את כ"ק מו"ח אדמו"ר לא ראיתי 475נוהג כך בגשמיות, אבל מבחינה רוחנית ודאי שצריך להיות כן, ולא ביום שישי בלבד כי אם בכל ימי השבוע –

ל

הרי "שית אלפי שני הוי עלמא", ולפי זה עתה כבר יום ששי ולאחר חצות⁴⁷ – יש, אם כן, ודאי צורך בלימוד החסידות בהבנה והשגה, וע"י כך להגיע ל"כולם ידעו אותי".

לד. בזמננו זה הכרח להזדקק ללימוד חסידות חב"ד, מנהגיה " והדרכותיה, בזמן הנוכחי הכרחי הדבר, לא רק "דע את אלקי אביך" לשם "ועבדהו בלבב שלם", לא רק בגלל שלמות העבודה, כי אם גם לשם לימוד התורה וקיום המצוות בהידור – לפי פשוטם של דברים.

הוכחה מוחשית לכך ניתנה לנו בתקופתנו במדינות בהן היו נסיונות גדולים בקשר ללימוד התורה וקיום מצוות, כאשר אלו שלמדו חסידות חב"ד והתנהגו בהנהגותיה והדרכותיה – הללו עברו כל הנסיונות ונשארו שלמים בלימוד התורה וקיום המצוות.

כשלית ברירה – צריך להיות "דחק ללימוד זה ונכנס", ואין לך דבר העומד בפני הרצון.

אלה שלא קבעו להם עד עתה עתים ללימוד חסידות חב"ד צריכים להתחיל בכך, ואלה שלמדו כבר בעבר – צריכים להוסיף על כך, תוספת גדולה, גדולה מאד, עד שתהא התוספת מרובה על העיקר.

ודבר זה ישמש הכנה ו"כלי"

"כמים לים מכסים" בגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

(משיחת ש"פ בראשית, תשי"ז)

לה. לגבי ענין החינוך קיים הבדל בין לימוד "גליא דתורה", החלק הגלוי, הפתוח, של התורה, לבין

פנימיות התורה", החלק הנסתר, הפנימי, של התורה, המוסבר בקבלה ובחסידות.

לגבי גליא דתורה נאמר⁴⁸: "קטן משיודע לדבר – אביו מלמדו תורה", ואילו לגבי פנימיות התורה – אף שבין חסידים מתחילים בה גם לפני גיל בר־מצוה, הרי זמנה, בכל אופן, מאוחר בהרבה מאשר "משיודע לדבר".

אך כל זה ביחס ללימוד והבנת פנימיות התורה. ברם, את הענין של החסידות, החיוניות והחמימות של החסידות, יש להחדיר גם בכל ילד פעוט.

לו. ה"תניא" הוא ה"תורה שבכתב" של החסידות⁴⁹. בכל זאת, כשלימדו את כ"ק מו"ח אדמו"ר את האלף־בית, שהוא ראשית הנגלה שבתורה, החלו זאת בדף־ה"שער" של התניא.

476מטרת הדבר היא לתת לילד התחלה גם בלימוד החסידות.

כדי שהילד יקלוט מאוחר יותר את לימוד והבנת החסידות יש לתת לו תחלה את הדבר באופן כללי לפחות. פירוש הדבר שאת החיוניות, הלבביות והחמימות של החסידות יש להתחיל לטעת בלב הילד מיד עם היותו בן שמנה ימים, שאז זמן "התחלת כניסת הנפש האלקית"⁵⁰, ואף לפני כן – בילד בן־יומו.

בבית חסידי צריך כל ילד לחוש את החמימות והחיוניות בה הוא גדל, ודבר זה תלוי לא כל־כך בבעל כבאשה, עקרת הבית. בה תלוי הדבר שהבית יהיה בית חסידי ושהילד יחוש בכך. "

לז. ענין החסידות שבבית צריך להיות מורגש בכל שלשת החלקים, בתורה, עבודה וגמילות חסדים.

בתורה: צריכה להיות מורגשת רוח החיים והשלהבת בתורה, שהיא תורתו של הקב"ה, חכמתו של הקב"ה. בשעת לימוד צריכה להיות מורגשת התלהבות ויראה כבשעת מתן תורה (כמאמר רז"ל⁵¹ מה להלן וכו'), וזאת לא רק בשעת השמעת פלפול עמוק, כי אם גם בפסוק פשוט של חומש עם פירש"י, או אף בלי פירוש רש"י, ואפילו בלימוד אלף־בית. כשמלמדים את הילד אלף־בית צריך להיות מורגש שזו חכמתו של הקב"ה.

בגמילות חסדים: הילד צריך להכיר שבבית ניתנת צדקה במדה רחבה, לא מעשר ולא חומש כי אם ללא כל הגבלה. כאשר ידוע שלפלוני דחוקה השעה מאיזו סיבה שהיא – אין ממתינים עד שיבוא לבקש, כי אם מתאמצים ונותנים ללא הגבלה.

בעבודה: כשראש המשפחה נשאר בבית הכנסת לאחר זמן סיום התפלה, הרי למרות שהמנין סיים תפלתו לפני שעות מספר על הבית לדעת שהוא מאחר לפי שהוא מתפלל "בצבור" לפי המושג החסידי של מלה זו: בצבירת כל כחות הנשמה והבירורים.

לח. פירוש זה של תפלה

בצבור" הזכיר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע על חותנו כ"ק הרה"צ וכו' הריי"צ נ"ע.

הרה"צ הריי"צ נ"ע היה חתנו של כ"ק הרה"צ וכו' ר' יעקב ישראל מטשערקאס. כשר' יעקב ישראל שאל את הריי"צ נ"ע כיצד הוא נוהג בתפלה⁵² – ענה שהוא משתדל להתפלל בציבור, ורבי יעקב ישראל היה מרוצה מתשובה זו.

פעם שלח ר' יעקב ישראל לקרוא את הריי"צ, והשליח מצא אותו בתפלתו. הדבר היה לפלא בעיני ר' יעקב ישראל שכן המנין כבר סיים את תפלתו. כעבור שעה שלח שוב את המשרת, והריי"צ עדיין עמד בתפלתו.

477כך היה מספר פעמים, והדבר ארך זמן רב. כשסיים הריי"צ תפלתו שאלהו ר' יעקב ישראל: "הרי אמרת לי שהנך משתדל להתפלל בציבור?", השיב לו הריי"צ נ"ע ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" נ"ע, בשם אדמו"ר הזקן, שענין התפלה בצבור הוא לצבור את כל כחות הנפש וכל הניצוצות האלקיים, ופעולה זו לוקחת לו זמן רב.

לט. בתפלה יש להעלות אל ה' את כל המחשבות, כל ההרגשות וכל המעשים של היום. זו משמעותה של תפלה בצבור, אין, איפוא, פלא כשהוא בא מבית הכנסת מאוחר, הן עליו לאסוף את כל עניניו, הבית והמסחר, ולהתפלל עם כל זה לשם קשירתם אל הקב"ה. כשהוא עשיר – יש לו הרבה להעלות, ואם הוא, ר"ל, עני, יש לו חובות רבים, ולאיסוף הניצוצות של אחרים דרוש זמן רב יותר.

וכשכל זה מורגש בבית, וההרגשה מקיפה גם את הילד, מתקשרת פנימיות נשמתו עם פנימיות הקב"ה.

זה האל"ף בי"ת הראשון הנלמד ב"שער" התניא, וזו ההקדמה ללימוד ולקליטת תורת החסידות.

(משיחת י"ט כסלו, תשי"ט)

וישב

א. פרשת וישב פותחת בחלום יוסף: והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה וגו' והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי.

בחלום זה החלה הירידה למצרים, כשבני ישראל היו צריכים לעבור את גלות מצרים, שמטרתה היתה – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"¹ ולאחר מכן, "בהוציאך את העם ממצרים – " תעבדון את האלקים על ההר הזה"².

כל זה החל ב"אנחנו מאלמים אלומים גו' ותשתחוינה לאלומתי". כלומר: "מאלמים אלומים" וגו' – היא העבודה והדרך לביצוע מטרת גלות מצרים, שהיא – רכוש גדול ומתן תורה.

ב. כל הגליות נקראות בשם מצרים, וכמאמר רז"ל³. במיוחד – הגלות האחרונה, שכן לגבי הגאולה העתידה (מן הגלות האחרונה) נאמר⁴:

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". מובן, איפוא, שכבגלות מצרים כך גם בגלות הנוכחית דרושה, לשם ביצוע תכלית וכוונת הגלות,