465
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ויחסית, ולהם הכוונה "אור וחיות נפשנו ניתן לנו".
ה"חיות" שבקיום המצוות כוללת:
א) הרגשת החיות שבעצם קיום המצוות בגלל שהקב"ה צוה אותן, היא באה מאהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. החיות שמתוך כך בקיום המצוה אינה תלויה במהות המצוה לכשעצמה, התפילין, הציצית וכדומה, כי אם בכך שזו מצות הקב"ה. מובן שאין מדת ה"חיות" משתנה בין מצוה אחת לחברתה.
ו. ב) הרגשת החיות שבקיום המצוה המסוימת, משום שכל מצוה "ממשיכה" השראה מסוימת המיוחדת ואופיינית לה. הוכחה לכך משכר המצוות שבגן־עדן, שאינה דומה בכל מצוה ומצוה, והרי "משכר המצוה נדע מהותה". כל מצוה משפיעה שפע אחר, ומובן שמדת חיות זו היא בקשר למצוה המסוימת.
זוהי משמעות הביטויים שבמכתב: "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". החסידות יוצרת באדם בקיום המצוות את שני התכנים, את ה"אור" שבמצוות ואת ה"חיות" שבמצוות.
ז. ה"חיות" שבמצוות מוסיפה גם לעצם קיום המצוות, בשתים:
ראשית, כשאדם מקיים את המצוה באופן של "מצות אנשים מלומדה" – אינו משתדל אלא לצאת ידי חובתו, ואילו כשמצטרפת חיוניות לקיום המצוה, הרי הוא מקיימה בהידור דהידור, משום שהדבר נוגע לנפשו.
שנית, כשאדם מקדיש למצוה רק את המעשה שלו, ואילו השכל והרגש שלו רחוקים ממנה, ואף נתונים לענין אחר – הרי סוף סוף עלולים השכל והרגש "להשתלט" גם על המעשה ולכוונו אל הענין בו שקועים הם, לא כן כשמצוה מתקיימת בחיוניות, שאז משוקעים בה גם השכל והרגש.
ח. ותועלת נוספת בכך שהאדם מקיים מצוה בחיוניות, שכן על ידי כך מתמעטת מדת החיוניות בשאר עניניו. כל נברא הוא הרי מוגבל, וכשה"חיות" שלו מנוצלת לקדושה – על כרחה היא מתמעטת ביחס לענינים אחרים, לא טובים ואפילו דבר הרשות.
דוגמא: הטובל במקוה ושערה אחת שלו יוצאת מחוץ למקוה – לא עלתה לו טבילה8, ואין הטומאה מסתלקת ממנו. רק כשיכניס גם את השערה האחת למקוה, משום שכולו נמצא במקוה.
ט. כך גם בעבודת ה', וביחוד כשמדובר בענין של עיקר ולא ב"שערה". המקיים מצוה בכח המעשה בלבד, ואפילו כשהוא מצרף את ה"חג"ת" (הרגש), אלא שאין השכל, החב"ד, שקוע בקדושה – אינו עולה מן הלא־טוב.
אך ורק כשהוא "טובל" לגמרי (אותיות "טבילה" – הן "הביטול"9, כלומר; התבטלות מוחלטת), ומשקיע
הערות
- 8. עירובין ד, ב. סוכה ו, א. רמב"ם הל' מקואות, פרק א, הלכה ז.
- 9. סידור סוף כוונת המקוה.
סוכה ו׳ א - הטקסט מספריא
הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, פַּת חִטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
שְׂעוֹרָה — דִּתְנַן: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה — מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
גֶּפֶן — כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר.
תְּאֵנָה — כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת.
רִמּוֹן — דִּתְנַן: כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים — שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן (וּדְבָשׁ)״ — אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. ״כָּל שִׁיעוּרֶיהָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הָא אִיכָּא הָנֵי דְּאָמְרִינַן! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.
דְּבָשׁ — כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
אַלְמָא דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! וְתִסְבְּרָא? שִׁיעוּרִין מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא הִלְכְתָא נִינְהוּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.
חֲצִיצִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ (אֶת בְּשָׂרוֹ) בַּמַּיִם״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם!
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא — לִשְׂעָרוֹ, כִּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה — חוֹצֶצֶת, שָׁלֹשׁ — אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם — אֵינִי יוֹדֵעַ.
שְׂעָרוֹ נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״, אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שְׂעָרוֹ!
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק:
However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet, and his rings were on his fingers, he immediately becomes ritually impure, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is based on wheat bread, which takes less time to eat, and not on barley bread, and it relates to one who is reclining and eating it together with relish or a condiment, which hastens the eating. This is a Torah measurement connected specifically to wheat.
Barley is also used as a basis for measurements, as we learned in a mishna: A bone from a corpse the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not render all the articles in the house ritually impure.
The halakhic measure determined by a vine is the quantity of a quarter-log of wine for a nazirite. A nazirite, for whom it is prohibited to drink wine, is liable to be flogged if he drinks that measure.
Fig alludes to the measure of a dried fig-bulk with regard to the halakhot of carrying out on Shabbat. One is liable for carrying food fit for human consumption on Shabbat, provided that he carries a dried fig-bulk of that food.
Pomegranate teaches the following measure, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden vessels belonging to ordinary homeowners become pure through being broken, as broken vessels cannot contract or maintain ritual impurity. They are considered broken if they have holes the size of pomegranates.
The Sages interpreted: “A land of olive oil and honey,” as: A land, all of whose measures are olive-bulks. The Gemara poses a question: Does it enter your mind that it is a land all of whose measures are olive-bulks? But aren’t there those measures that we just mentioned above, which are not olive-bulks? Rather, say: A land, most of whose measures are olive-bulks, as most measures relating to forbidden foods, e.g., fats, blood, piggul, leftover sacrificial flesh, ritually impure food, and the sciatic nerve, are olive-bulks, as are the measures for a corpse to transmit impurity in a tent and for an animal carcass to transmit impurity through contact.
Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also determines a measure, as with regard to eating on Yom Kippur, one is liable only if he eats a large date-bulk of food.
Apparently, all these halakhic measurements are derived from this verse in the Torah and are not halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara refutes this argument: And how can you understand it in that manner that all these measures are explicitly written in the Torah with regard to each of the halakhot mentioned above? Rather, they are halakhot that were transmitted to Moses from Sinai, and the verse cited is mere support for these halakhot, not a source.
Rabbi Ḥiyya bar Ashi said earlier that Rav said that the halakhot governing interpositions that invalidate ritual immersion are halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara challenges this assertion: These, too, are written in the Torah, as it is written: “And he shall bathe his flesh in the water” (Leviticus 14:9), and the Sages derived that nothing should interpose between his flesh and the water. Apparently, the halakhot of interposition are derived from a verse in the Torah and not through oral tradition.
The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is not with regard to an interposition on one’s skin, which is indeed derived from verses in the Torah. Rather, it comes to teach that an interposition in one’s hair invalidates the immersion, in accordance with the opinion of Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana said: A single hair [nima] tied in a knot interposes and invalidates the immersion. Three hairs tied together in a knot do not interpose, because three hairs cannot be tied so tightly that water cannot penetrate them. With regard to two hairs tied together in a knot, I do not know the halakha. This halakha with regard to hair is a halakha transmitted to Moses from Sinai.
The Gemara raises a difficulty: The halakha with regard to one’s hair is also written in the Torah, as it is taught in a baraita with regard to that which is written: “And he shall bathe [et besaro] his flesh in the water.” The superfluous word et comes to include that which is subordinate to his flesh, and what is that? That is his hair. The fact that, like the body, there can be no interposition between one’s hair and the water is also derived from a verse.
The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses from Sinai comes to teach, it is not with regard to an interposition in one’s hair, which is indeed derived from a verse in the Torah. Rather, it comes to teach in accordance with the statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.