472

נקרא בשם זה, אינו ענין הסכמי בעלמא, אלא, כפי שנאמר בכתבי האריז"ל, מלמעלה ניתנת דעה בהורי הילד להעניק לילד שם המתאים וקשור בנשמה – הנכנסת בילד, בשעת ברית המילה לבן, שאז "התחלת כניסת נפש האלקית"³⁷, ובשעת העליה לתורה – לבת, ש"אשה כמאן דמהילא דמיא"^*.

ומאחר שהשם קשור בעצם הנשמה – יש לו, לכן, כוח "להמשיך" ולגלות מעצם הנשמה אל הכחות הגלויים, וע"י כך הוא מתעורר מהתעלפותו.

כד. כשם שהדבר באדם הפרטי – כך הוא בכללות קומת ישראל,

ו שהבעש"ט עורר את היהודים מהתעלפותם.

הרמז שבשמו – ישראל – מורה על פנימיות הענין, שעניניו של הבעש"ט עושים את אשר קריאת השם עושה באדם, כנ"ל.

מפני הגזירות והשמדות שהיו באותו זמן, הן בגשמיות והן ברוחניות, היו היהודים שרויים במצב של התעלפות, ופירוש הדבר מבחינה רוחנית – העלם וסילוק, בכל הדרגות עד לעצם, לפי שעצמותו של היהודי שלמה תמיד.

כה. התגלות נשמת הבעל־שם־טוב. ולאחר מכן הנהגותיו ותורתו, תורת החסידות, שגילה – הגיעו לעצמותו של היהודי ו"המשיכו" אותה לידי ביטוי גם בכחות הפנימיים.

מכאן מובן שענין החסידות אינו רק לכת או מפלגה מסוימת, כי אם לכל ישראל.

כיון שהחסידות צריכה לעורר בני ישראל מהתעלפותם באמצעות עצמותם – היא קשורה והכרחית לכל ישראל.

כו. לימוד תורת הבעש"ט – ובמיוחד כפי שהיא התבטאה בהבנה והשגה, כדי שתיקלט בפנימיות, ע"י אדמו"ר הזקן בתורת החסידות חב"ד – והנהגה בדרכי החסידים, נוגעים בעצם "ממשיכים" את הכוחות הגלויים שיהיו גם הם קשורים עם הקב"ה.

וענין זה השיג הבעש"ט לא רק לדורו, כי אם גם לכל הדורות עד משיח, וכוח זה הכניס בתורתו, תורת החסידות, ודרכי החסידות, שבאמצעותם מתעוררים מהתעלפות.

זה הטעם לכך שביאת המשיח תלויה בהפצת מעינות תורת הבעל־שם־טוב, כפי שידוע המענה שקיבל הבעל־שם־טוב מן המשיח בשעת עליית נשמתו לשאלתו: "אימתי קאתי מר!". המשיח ענהו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"³⁸.

– לפי שבהפצת מעיינות לתורת הבעש"ט מתעוררים בני ישראל מהתעלפותם, נוצרת התגלות העצם, הגורמת את ביאת המשיח³⁹.