484
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולדעה אחת אי אפשר לצאת ידי משלוח מנות אפילו בבשר חי13.
ואילו בנר חנוכה נאמר: הנרות – הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן, לפי שזה קשור ברוחניות.
ידוע כי בשעת בעירתו של גוף מסוים, הרי ככל שהחומר מגושם יותר " הוא מעורר רעש גדול יותר, ואילו חומר עדין דולק ללא רעש. וטעם הדבר הוא כי הרעש בא מביטול הישות.
לפי זה יובן גם ההבדל בין חנוכה לפורים, שבפורים השמחה ברעש – ובחנוכה בחשאי.
יא. יש, הרי, "להצטייד" מן
זי החנוכה לכל השנה. ההוראה מכאן לגבי עבודת כל השנה – היא:
העבודה צריכה להיות ללא רעש, כי אם בחשאי, כלומר – לא להרשות מלכתחלה כל דבר מנגד. מצוה להאיר על פתח ביתו מבחוץ – יש אמנם " להאיר גם את החשך שמבחוץ, אך לא בדרך של מלחמה, כי אם בהבאת אור ומאליו מעט אור דוחה הרבה חשך, ובפרט כש"מוסיף והולך", מוסיפים אור בכל יום, עד שמגיעים לנר השמיני, שהוא תכלית האור, כפי שהוסבר בארוכה. ע"י כך מביאים ל"ולילה כיום יאיר".
(משיחת ש"פ מקץ, תשט"ז)
יב. רבותינו מייסדי14 ומנהלי הישיבה תומכי תמימים15 ליובאוויטש
חפצם ורצונם16 היה שתלמידי ישיבה זו יהיו – נרות להאיר17. לא רק תלמידים סתם, לא רק תלמידים למדנים, לא רק תלמידים חסידים, כי אם – נרות להאיר. הדיוק בביטוי זה –
נרות" וגם "להאיר" בא מכך שעלול להיות נר, פתילה ושמן הנמצאים בכלי18, אך נעדר ה"להאיר", אין הוא דלוק, אין הוא מאיר לא לעצמו ולא לזולתו.
הדרישה היא להיות "נרות להאיר"
שימצא בנפשו את הנר וידליקו,
הערות
- 13. ראה פרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרצה.
- 14. מייסדי לשון רבים, כי, בנוגע לפועל, הי' כ"ק מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, המציע לאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) זצוקללה"ה נבג"מ "ע, לייסד ישיבה. אחרי דין ודברים שהי' ביניהם, נסע כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) על האהל (כך שמעתי סתם מכ"ק מו"ח אדמו"ר. ובודאי הכוונה להאוהל בליובאוויטש – היינו של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" וכ"ק אדמו"ר מהר"ש – זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע), ובבואו משם אמר לכ"ק מו"ח אדמו"ר כי מקבל ההצעה.
- 15. אודות קריאת השם "תומכי תמימים" – ראה התמים" חלק א' עמוד כג ואילך.
- 16. חפצם ורצונם: חפץ – פנימיות הרצון, תענוג שהוא הסיבה לרצון. רצון – חיצוניות הרצון, הרצון גלוי (עיין לקוטי תורה, שיר השירים ד"ה לבבתני סוף פרק א. ושם נסמן). וכדיוק לשון רז"ל: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני – כי אינו מתענג בזה, ואדרבה, אלא שבכל זה רוצה, כיוון שכופין אותו. ואין להקשות דאף על פי כן היה צ"ל לשון מרז"ל זה חפץ אני, על פי מה שכתב הרמב"ם בהל' גירושין סוף פרק ב – דלא קשיא דאף שבאמיתית חפץ הוא (ואפילו בלא הכפי'). אבל כיון שעדיין הוא עצמו אינו מכיר ומודה בזה, הרי הוא אומר רוצה אני ולא חפץ אני. וק"ל.
- 17. ראה ג"כ תורת שלום עמוד פב, פז. קונטרס עץ החיים פרק כב.
- 18. ענינים בנפש האדם ובעבודת השי"ת – ראה תורה אור פרשת מקץ לב, ב. שם לח, ב. לקוטי תורה בהעלותך לג, ג. שערי אורה רד"ה כי אתה נרי. ובכמה מקומות. ד
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
מצוטט ב־16 עמודים
אגרות קודש 3
- כרך ג ‹ תמה לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך ג ‹ תשט לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך ה ‹ א'רצ לקו"ש ח"ב ע' 484
לקוטי שיחות 8
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ כ' מנחם אב ‹ 285 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ כ' מנחם אב ‹ 289 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 327 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 336 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך כ ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יב ‹ 600 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך כב ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ב ‹ 186 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 517 לקו"ש ח"ב ע' 484
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ז ‹ 344 לקו"ש ח"ב ע' 484
תורת מנחם 4
- ז - שנת תשי"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי ה'תשי"ג. לקו"ש ח"ב ע' 484
- ד - שנת תשי"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ליל נר חמישי דחנוכה ה'תשי"ב. לקו"ש ח"ב ע' 484
- לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. ר"ד לצעירי תלמידי תו"ת מאָנטרעאַל שיחיו, בחדרו הק' לקו"ש ח"ב ע' 484
- נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת יום ב', בדר"ח מרחשון, ה'תש"ל לקו"ש ח"ב ע' 484
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תר"פ-תרפ"ז ‹ ספר השיחות תרפ"ו ‹ שמח"ת, תרפ"ו ‹ 99 לקוטי שיחות ח"ב ע' 484
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.