שיחת ליל נר חמישי דחנוכה ה'תשי"ב.
בס"ד. שיחת ליל נר חמישי דחנוכה ה'תשי"ב*.
- לתלמידי ישיבת תומכי תמימים דברוקלין** -
א. כבוד קדושת הנשיאים האדמורי"ם זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע - מייסדי1 ומנהלי הישיבה תומכי תמימים2 ליובאוויטש - אדיר הי' חפצםורצונם3 אשר תלמידי הישיבה יהיו נרות להאיר 4, שיהיו לא תלמידים סתם, לא תלמידים לומדים בלבד, לא תלמידים חסידים גרידא, אלא - נרות להאיר , וכלשונם המדוייק בזה5.
דיוק הלשון - נרות וגם להאיר - כי אפשר שיהי' הנר בשלימות: פתילה, שמן, ונמצאים בכלי מתאים6, ובכל זה הנה העיקר - להאיר - יהי' חסר: הנר אינו דולק, אינו מאיר לא לעצמו ולא לזולתו.
ומוכרח הדבר שיהיו - נרות להאיר : למצוא בנפשו את הנר לכל חלקיו ולהדליקו. והתואר הלא הוא להאיר - לא אור או מאיר7 - זאת אומרת, אשר תכלית הנרות הוא להאיר דוקא8. ויש לומר שזה כולל עוד ענין, והוא: צריכים ומחוייבים להדליק גם את הנר של חברו, כלומר למצוא גם בחברו את השמן הפתילה והכלי שלו, ולהדליקו.
ב. כיון שזו היא כוונתם של מייסדי ומנהלי הישיבה, שמע מינה תרתי: ראשונה - שהם השקיעו כחותיהם הק' בזה. ושני' - שעל ידי זה הנה, בדרך ממילא, נתהוו אצלכם (גם אם מתחלה לא הי') היכולת והכחות להביא את כל זה בפועל.
אמנם הקב"ה אינו רוצה שיהי' על דרך נהמא דכסופא9, וכמו שסיפר רבינו10 אשר רבינו הזקן, בנו אדמו"ר האמצעי ונכדו אדמו"ר הצמח צדק, השתדלו ביגיעה, אשר החסידים יהיו יראי שמים ע"י עבודה ולא יראי שמים בדרך ממילא - לכן מתהווים אצל כל אחד נסיונות וענינים המונעים אותו להביא הדבר לידי פועל. לפעמים נדמה לו שזו מניעה, ולפעמים מניעה ממשית היא. לאחד נדמה אשר עבודה כזו כבדההיא יותר מדאי, ולהשני נדמה שהוא כבר בבחינת נר להאיר, כי מתאים הוא כבר להכוונה, - הגם שבפועל עדיין רחוק הוא במאד מזה.
אבל כיון שרצון רבי וצדיק הוא, ואמרו רז"ל11 צדיקים דומים לבוראם, הנה כשם שאצל הקב"ה הרי "חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"12, כמו"כ נשיא ורבי, שהוא הממוצע המחבר בני ישראל בכלל, ובפרט תלמידיו ומקושריו, עם הקב"ה13, יש גם כן כאן הענין אשר לא ידח ממנו נדח. ויהי' איך שיהי' - מוכרח הדבר לבוא בפועל. וכפי שכ"ק אדמו"ר הזקן אומר בתניא ושו"ע הלכות ת"ת14 "בגלגול זה או בגלגול אחר".
"בגלגול אחר" - אין הכוונה דוקא לאחר מאה ועשרים שנה, בצאת הנפש מן הגוף. זהו פירוש הפשוט. אבל "גלגול אחר" - כולל גם כן כשנעשה בו שינוי עיקרי בחיים חיותו בעלמא דין15.
ומאחר שיכולים לעשות ולתקן זאת שעה אחת קודם - למה ועל מה לדחות התיקון על לאחר זמן?! וידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחותיו16: חסידים הם פקחים, אינם דוחים ליום המחרת מה שאפשר לעשות היום. "היום לעשותם"17.
ג. בלילי חנוכה מדליקים נרות חנוכה, וענין זה (הדלקת נ"ח) הוא עיקר מצות חנוכה18.
בין נשים ובין אנשים חייבים להדליק19. נרות שבת ויו"ט נמסרו לנשים20, אבל נרות חנוכה הם בין לאנשים, איש21 - שדרכו לכבוש, ובין לנשים21, כלומר מי שנדמה לו שאין לו, או שבאמת אין לו התקיפותוכח ההתפשטות עד כדי לכבוש ולפעול על הזולת. אבל גם הוא יכול להאיר את הסביבה שלו, לכל הפחות.
זמן הדלקתם - "משתשקע החמה"22, ויורד חושך בעולם, כשטמאו כל השמנים (אפילו אלו) שבהיכל22. וגם לאחר חורבן ביהמ"ק.
זאת אומרת - נרות חנוכה הם להאיר חשכת הלעומת זה, חשכת הגלות.
"נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"22 - בני ישראל בכלל ובני הישיבות בפרט, הנה גם עניניהם ה"חצונים" צריכים להיות מוארים באור תורה וכוונה האמיתית.
"נר חנוכה מצוה להניחה .. משמאל"23 - לא רק חלל הימני, אלא גם את חלל השמאלי שלו יאיר. ועוד יותר: יאיר גם את הזולת , אפילו מי שהוא באמת זולת24 - למצוא גם בו את הנר ולהדליקו.
"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"22 - בכל לילה ניתוסף נר מאיר - "נר מצוה ותורה אור"25.
באיזה אופן ועל ידי מה בטוח הוא שיהי' כן - "שפיל לסיפי' דקרא"26: "(נר מצוה ותורה אור) ודרך חיים תוכחת מוסר" - דרך חיים זוהי ההתקשרות להמאור שבתורה, פנימיות התורה27, אשר בדורות האחרונים נתבארה בתורת החסידות - כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים28.
יעזור השי"ת אשר אתם, הנרות להאיר , תשלימו את הכוונה של מייסדי הישיבה ומנהלי הישיבה, ושיהי' בחסד וברחמים, ויקבלו נחת מכם, נחת חסידותי, בכל הפרטים.
ד. חנוכה היום. ומנהג29 ישראל תורה הוא30 לחלק מעות חנוכה31. אתן לכם מעות חנוכה מקופת כ"ק מו"ח אדמו"ר.וע"פ דברי רבינו32 הוא ע"ד מאמר רז"ל33 "הנוטל פרוטה מאיוב מתברך", שאינו נוגע הכמות, אפילו מטבע היותר קטנה, אפילו פרוטה, אבל מכיון שפרוטה זו היא מ"איש .. תם וישר ירא אלקים וסר מרע"34 - מתברך הנוטלה, ויהי' בהצלחה. וכשרבינו אומר בהצלחה - כוונתו לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הקדושה מעות חנוכה - שקל כסף35 אחד36 - לכל אחד מן התלמידים שנכנסו].
חנוכה טבא ("א גוט חנוכה").
------- * -------
הערות
- *. הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א באידיש ובלה"ק ונשלחה לכו"כ*, ונדפסה אח"כ בהוספות ללקו"ש ח"ב ע' 484 ואילך (באידיש), ו(רובה) בבטאון חב"ד חוברת יד ס"ע כו ואילך (בלה"ק). הבא לקמן - רשימת השיחה בלה"ק (בתוספת פרטים אחדים מרשימת השיחה באידיש). וראה מכתב זאת חנוכה שנה זו (אגרות- קודש ח"ה ריש ע' קכ): "מוסג"פ רשימת השיחה מנר החמישי דחנוכה, אשר אמרתי לפני התלמידים שיחיו, אבל באמת שייכה היא לכל התמימים ובכלל ליהודי שומר תומ"צ, שבזה נכלל ג"כ הציווי הוכח תוכיח ואהבת לרעך כו' וד"ל" (וראה גם שם ע' רמו). ושם ע' קעד (בתרגום ללה"ק): "מוסג"פ רשימה ממה שאמרתי לפני התלמידים כשנכנסו אלי בחנוכה העבר, אבל שייכת היא לכל בנ"י, כי, כל עבודתם של בנ"י היא, כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שכל יהודי צריך להחשיב את עצמו לכהן, שענינו הוא להמשיך קדושה בעצמו ובפרט בבני משפחתו כו'".
- **. ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א - נכנסו לחדרו הק' התלמידים השומרים את הסדר דלימוד החסידות בבוקר, גם אלה שהיו לכל הפחות ג' פעמים מי"ט כסלו**. לאחרי שנכנסו התלמידים (ע"פ רשימה שהוכרזה ע"י המשפיע הרר"י דזייקאבסאהן) - הסתכל כ"ק אדמו"ר שליט"א על כל התלמידים, ואמר להמשפיע, שנמצאים כאן איזה תלמידים שאינם צריכים להיות נוכחים. המשפיע ענה, שיתכן שהם נכנסו שלא ברשותו (וניגש אל כ"ק אדמו"ר שליט"א ליתן את רשימת התלמידים שניתנה להם רשות הכניסה), ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (כשבבת שחוק נסוכה על פניו הק'): "אז מען וויל גיין מיט חסד און רחמנות איז אנדערש, אבער ניט איצט איז די צייט"... והוסיף: "די וואס זיינען שוין דא וועט מען ניט ארויסווארפן". כ"ק אדמו"ר שליט"א העביר יד ימינו על מצחו הק', פניו הרצינו, והתחיל לומר את השיחה (המו"ל).
- 1. מייסדי לשון רבים, כי, בנוגע לפועל, הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, המציע לאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, לייסד ישיבה. אחרי דו"ד שהי' ביניהם, נסע כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) על האוהל (כך שמעתי סתם מכ"ק מו"ח אדמו"ר. ובודאי הכוונה להאוהל בליובאוויטש - היינו של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" וכ"ק אדמו"ר מהר"ש - זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע), ובבואו משם אמר לכ"ק מו"ח אדמו"ר כי מקבל ההצעה.
- 2. אודות קריאת השם "תומכי תמימים" - ראה "התמים" ח"א ע' כג ואילך (אגרות- קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"י ע' שסה ואילך). --------- *) ראה אגרות-קודש ח"ה ע' קח. ע' קלא (ושם: "אפשר שימים אלו יעשו ג"כ העתקה ללה"ק כו'"). ע' קסא. ע' קפז. ע' רכב (נעתק לקמן הערה 32). ע' רפו (ושם: "שהגהתי את ההעתקה גם בלה"ק כו'"). ועוד. **) יש לציין, שבנר ה' דחנוכה נשלמו עשרת הימים עליהם דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א בשיחת י"ט כסלו (לעיל ע' 185 הערה 33).
- 3. חפצם ורצונם : חפץ - פנימיות הרצון, תענוג שהוא הסיבה לרצון. רצון - חצוניות הרצון, הרצון גלוי (עיין לקו"ת שה"ש ד"ה לבבתני ספ"א (כח, ד). וש"נ). וכדיוק לשון רז"ל (ר"ה ו, א. וש"נ): כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כי אינו מתענג בזה, ואדרבה , אלא שבכל זה רוצה, כיון שכופין אותו. ואין להקשות דאעפ"כ הי' צ"ל לשון מרז"ל זה חפץ אני, עפמש"כ הרמב"ם בהל' גירושין ספ"ב - דלא קשיא דאף שבאמיתית חפץ הוא (ואפילו בלא הכפי'), אבל כיון שעדיין הוא עצמו אינו מכיר ומודה בזה, הרי הוא אומר רוצה אני ולא חפץ אני. וק"ל.
- 4. ראה ג"כ סה"ש תורת שלום ע' פב-פז [ע' 75 ואילך]. קונטרס עץ החיים פכ"ב.
- 5. ראה גם תורת מנחם - התוועדויות ח"ב ע' 343.
- 6. ענינם בנפש האדם ובעבודת השי"ת - ראה תו"א פ' מקץ לב, ב. שם לח, ב. לקו"ת בהעלותך לג, ג. שערי אורה רד"ה כי אתה נרי (לד, ב ואילך). ובכ"מ.
- 7. ע"ד הלשון כוכבי אור כו' כוכבים המאירים (פסחים ב, א).
- 8. ראה ברכות נג, א.
- 9. ראה תדבא"ר פ"כ. לקו"ת ר"פ צו (ז, רע"ד).
- 10. ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 57. וראה גם סה"ש תש"ב ע' 119.
- 11. במדב"ר פ"י, ה. ועוד.
- 12. שמואל-ב יד, יד.
- 13. ראה סה"ש תורת שלום ע' 158 (שם מדובר ע"ד אדמו"ר האמצעי): עומד בין הוי' וביניכם כו' ממוצע המחבר, המאחד עולמות ואלקות ע"י הנשמות.
- 14. תניא ספל"ט. שו"ע הל' ת"ת פ"ד ס"ג.
- 15. ראה שער הגלגולים הקדמה ב: וענין זה שהוא גלגול בחיים כו'. ושם בסוף הקדמה ג. ובמקומות המתאימים בספר הגלגולים. וראה ג"כ תניא ספי"ד. - וראה גם מכתב כ"ב אלול שנה זו (אגרות-קודש ח"ו ע' שנד).
- 16. ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 48 ואילך. תש"ב ע' 6. ע' 117. מכתב ג' תמוז שנה זו (אגרות-קודש ח"ו ע' קסו).
- 17. לשון הכתוב - ס"פ ואתחנן.
- 18. ראה תוד"ה הרואה סוכה מו, א. מג"א או"ח ר"ס תרעו ובנ"כ שם. צפע"נ (להגאון מרגאצוב) על הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ג.
- 19. ראה טושו"ע או"ח סתרע"ה ס"ג. ספר המנהגים חב"ד ע' 69 הערה 2.
- 20. ירושלמי שבת פ"ב סה"ו. ועוד. רמב"ם הל' שבת פ"ה ה"ג. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סרס"ג ס"ג (ס"ה).
- 21. ראה יבמות סה, ב. וראה גם קידושין ב, ב.
- 22. שבת כא, ב.
- 23. שם כב, א.
- 24. ראה במדב"ר פכ"ב בסופה. ובתניא פל"ב: עמיתך עם שאתך בתורה ובמצוות כו' אבל מי שאינו חברו כו' צריך למשכן כו' לקרבן לתורה ועבודת ה'.
- 25. משלי ו, כג. וראה פרש"י שבת כג, ב (ד"ה בנים).
- 26. לשון חז"ל - ברכות יו"ד, א. ועוד.
- 27. ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם.
- 28. עיין בזה ג"כ הקדמה לשערי אורה.
- 29. בעת אמירת תיבות אלו בכה כ"ק אדמו"ר שליט"א (המו"ל).
- 30. ראה תוד"ה נפסל - מנחות כ, ב. ועוד. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.
- 31. ראה "היום יום" כ"ח כסלו. לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' שנח.
- 32. ראה גם מכתב ג' כסלו שנה זו (אגרות-קודש ח"ה ע' נב). ובארוכה שם ע' רכא-ב [ושם: "מוסג"פ הר"ד מנר ה' דחנוכה אשר גם שם מדובר בענין הנוטל פרוטה וכו'"]. חי"ז ס"ע רצ ואילך. ועוד.
- 33. פסחים קיב, א. ב"ב טו, ב.
- 34. איוב א, א.
- 35. ראה יומא ט, ב ובפרש"י שם. זח"א רנ, א.
- 36. ראה במדב"ר פי"ג, טו.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
תלמוד ירושלמי שבת ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
משנה: עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת הַנָּשִׁים מֵיתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּידָּה בַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר:
הלכה: עַל שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת הַנָּשִׁים מֵתוֹת כול׳. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. יְלָדוֹת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. יוֹלְדוֹת. מָאן דָּמַר. יְלָדוֹת. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. בָּעֲוֹן הַנְּדָרִים הַבָּנִים מֵתִים. וּמַה טַעֲמָא. לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם. וּמָאן דָּמַר. יוֹלְדוֹת. מִיכָּן שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בְשָׁעַת סַכָּנָה.
רִבִּי פִינְחָס רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. כְּתִיב וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. בְסֵדֶר הָאוּרִים אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. אֶלְּא מְלַמֵּד. בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לַמַּלְחָמָה בֵּית דִּין שֶׁלְּמַעֲלָה יוֹשְׁבִין עֲלֵיהֶן אִם לִנְצוֹחַ אִם לְהִינָּצֵחַ. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. כְּתִיב כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אוֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. הָא אִם אֵינוֹ יוֹצֵא אֵינוֹ צָרִיךְ לֵיהּ שְׁמִירָה. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בְשָׁעַת הַסַּכָּנָה.
אָמַר רִבִּי אַחַאי בַּר יַעֲקֹב. כְּתִיב וּקְרָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ. הָא בַבַּיִת לֹא. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בְשָׁעַת הַסַּכָּנָה.
רִבִּי בִּיסְנָא בְשֵׁם רִבִי לִיָיא. כְּתִיב יוֹם צָרָה וְתוֹכֵיחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה. הָא יוֹם אַחֵר לֹא. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בְשָׁעַת הַסַּכָּנָה.
רִבִּי אַיְיבוֹ בַּר נַגֹּרֶי. כָּתוּב בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע. יֵצֵא צַדִּיק אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בְשָׁעַת הַסַּכָּנָה.
אָמַר רִבִּי בָּא בַּר בִּינָה. נֶסֶר שֶׁהוּא מָתוּחַ מִגָּג לְגָג אֲפִילוּ רָחַב כַּמָּה אָסוּר לְהַלֵּךְ עָלָיו. לָמָּה. אֶלָּא מִיכָּן שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בְשָׁעַת הַסַּכָּנָה.
רַב אָמַר. הַיּוֹשֵׁב בָּבַיִת מְרוֹעְרָע עוֹשֶׁה מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַנִיסְטֵיס שֶׁלּוֹ. דִּכְתִיב יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ. כְּמַה דְתֵימָר כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה.
אָמַר רִבִּי לֵוִי. בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הַשָּׂטָן מָצוּי לְקַטְרֵג. הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בְּעַצְמוֹ. וְהַיָּשֵׁן בְּבַיִת אָפֵל לְעַצְמוֹ. וְהַמְפָרֵשׂ בַּיָּם הַגָּדוֹל. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן. אִילוּלֵי דִכְתִיב כֹּה אָמַר יְי הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהָיָה אָדָם יוֹרֵד לְתוֹכוֹ הָיָה מֵת. וְרַבָּנִן אָמְרִין. הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ. מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג. וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. מִן הֶחָג וְעַד חֲנוּכָּה. רִבִּי יוֹסֵה בְרֵיהּ דְּרִבִּי תַנְחוּם דִּכְפַר אָגִין עוּבְדָא הָיָה בְּאֶסְיָא. אֲתַא בָעֵי מִיפְרוֹשׂ מִן חַגָּא וְעַד חֲנוּכְּתָא. חַמְתֵּיהּ חָדָא מַטְרוֹנָה. אָמְרָה לֵיהּ. כְּדוֹן מַפְרִשִׂין. אִיתְחֲמֵי לֵיהּ אֲבוֹי. וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ. וְלָא שְׁמַע לָא לְדֵין וְלָא לְדֵין וַאֲזַל בַיָּמָא. רִבִּי כֹהֵן אֲחוֹי דְרִבִּי חִיָיה בַּר בָּא הֲוָה פְרִישׂ. אֲתַא בָעֵי מִיפְרוֹשׂ מִן חַגָּא לַחֲנוּכְּתָא. אֲמַר לַאֲחוֹי. צְלוּ עָלַי. אֲמַר לֵיהּ. אִין. דִּצְלִיתִי עֲלָךְ. אֶלָּא אִין חֲמִיתִינוֹן לְצִיבּוּר מְצַלְיָין לְמִיטְרָא לָא תִתְרַחֵץ עַל צְלוּתִי. הָא דְאַתְּ קְטִיר לוּלָבָךְ קְטוֹר רַגְלָךְ.
עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. אָדָם הָרִאשׁוֹן דָּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. דִּכְתִיב וְאֵיד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת נִדָּה לָאִשָּׁה.
וּבַחַלָּה. אָדָם הָרִאשׁוֹן חַלָּה טְהוֹרָה לָעוֹלָם הָיָה. דִּכְתִיב וַיִּיצֶר יְי אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. וַתְיָיא כַּיי דָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר קַצַּרְתָּה. כֵּיוָן שֶׁהָאִשָּׁה מְקַשְׁקֶשֶׁת עִיסָּתָהּ בַּמַּיִם הִיא מַגְבְּהָת חַלָּתָהּ. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת חַלָּה לָאִשָּׁה.
וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. אָדָם הָרִאשׁוֹן נֵרוֹ שֶׁלְּעוֹלָם הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר נֵר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אָדָם. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת הַנֵּר לָאִשָּׁה. תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. שְׁלֹשָׁה דִיבְקֵי מִיתָה הֵן וֹשְׁלָשְׁתָּן נִמְסְרוּ לָאִשָּׁה. וְאֵילּוּ הֵן. מִצְוַת נִידָּה וּמִצְוַת חַלָּה וּמִצְוַת הַדְלָקָה.
משנה תורה, הלכות שבת ה׳:ג׳ - הטקסט מספריא
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית. ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר להן ולאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
תלמוד ירושלמי חגיגה א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵיזֶהוּ מְעוּוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגַנָּב וְגַזְלָן יָכוֹל הוּא לַחֲזוֹר וּלְתַקֵּן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵין קוֹרִין מְעוּוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן מִתְּחִילָּה וְנִתְעַוֵות. וְאֵיזֶה זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפִּירֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
הלכה: תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִם רָאִיתָ עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מַה טַעַם. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי יוֹשֶׁב. וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא שְׁלַח לְרִבִּי חִיָיה וּלְרִבִּי אַסִּי וּלְרִבִּי אִמִּי לְמִיעֲבוֹר בַּקִּרֵיָיתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לִמְתַקְנָא לוֹן סָפְרִין וּמַתְנִיָינִין. עֲלוֹן לְחַד אֲתַר וְלָא אַשְׁכְּחוֹן לָא סְפַר וְלָא מַתְנִיָין. אָמְרִין לוֹן. אַייתוֹן לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אַיְיתוֹן לוֹן סַנְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. אֵילֵּין אֵינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. לֵית אֵילֵּין אֶלָּא חָרוּבֵי קַרְתָּא. אָמְרִין לוֹן. וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. סַפְרַיָיא וּמַתְנִיָינַיָּא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יי לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו׳.
רִבִּי חוּנָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מָצָאנוּ שֶׁוִּיתֶּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל מְאָסָם בַּתּוֹרָה לֹא וִויתֵּר. מַה טַעָם. וַיֹּאמֶר יי עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֵין כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. אוֹתִי עָזְבוּ אַוַותְּרָה. שֶׁמָּא אֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ. שֶׁאִילּוֹ אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מְקָרְבָן אֶצְלִי. רַב חוּנָה אָמַר. לַמֵּד תּוֹרָה שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַתְּ בָּא לִשְׁמָהּ.
רִבִּי יְהוּדָה כְּשְׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַמֵּת וְאֶת הַכַּלָּה מִתְקַלְּסִין הָיָה נוֹתֵן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים וְאוֹמֵר. הַמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד.
נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס. הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבָּהוּ הֲוָה בְקַיְסָרִין. שָׁלַח לְרִבִּי חֲנִינָה בְרֵיהּ מַזְכֵּי בְטִיבֵּרִיָּה. שָׁלְחוֹן וְאָמְרוּן לֵיהּ. גְּמַל הוּא חֶסֶד. שְׁלַח כָּתַב לֵיהּ. הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּקַיְסָרִין שְׁלַחְתִּיךָ לְטִיבֵּרִיָּא. כְּבָר נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס בְּלוֹד הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרִין. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה. אֲבָל אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד. דְּלֹמָא. רִבִּי חִיָיה רִבִּי יָסָא רִבִּי אִמִּי עַנְיָן מֵיתֵי לְגַבֵּי רִבִּי לָעְזָר. אֲמַר לוֹן. אָן הֲוִיתוֹן יוֹמָא דֵין. אָמְרוֹן לֵיהּ. גְּמַל חֶסֶד. אֲמַר לוֹן. וְלָא הֲוָה תַמָּן חוֹרָנִין. אָמְרִין לֵיהּ. מָגִיר הֲוָה.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
במדבר רבה י״ג:ט״ו - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל וגו' (במדבר ז, יח), לָמָּה נֶאֱמַר בּוֹ הִקְרִיב, לְפִי שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְעִרְעֵר, אָמַר דַּיִּי שֶׁקְּדָמַנִי יְהוּדָה לַמַּסָּעוֹת אַקְרִיב אֲנִי לַתּוֹלָדוֹת, נָזַף בּוֹ משֶׁה וְאָמַר לוֹ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר לִי הַקְרֵב לַמַּסָּעוֹת. דָּבָר אַחֵר, הִקְרִיב, הִקְרִיבוֹ משֶׁה בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל רְאוּבֵן. דָּבָר אַחֵר, הִקְרִיב, כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּחִלָּה, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁזָּכָה בַּעֲצַת נְשִׂיאִים הֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא הִקְרִיב תְּחִלָּה. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְפִי שֶׁזָּכָה בָּעֵצָה זָכָה שֶׁנִּתַּן בִּינָה בְּשִׁבְטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, וְנֶאֱמַר (שופטים ה, טו): וְשָׂרַי בְּיִשָֹּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וגו'. וְכֵן הַכָּתוּב מְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בְּבָתֵּי דִינִין בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו, כד): לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי, וְאֵין יָשׁוּב אֶלָּא בָּתֵּי דִינִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג, לא): וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ וגו', (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, וְאוֹמֵר (דברים לג, יח): וְיִשָֹּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. (במדבר ז, יט): הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וגו', אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר לָמָּה הוֹסִיף הִקְרִב, וְחָסֵר יו"ד, אֶלָּא כְּנֶגֶד פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁעָשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְכָךְ הוֹסִיף הִקְרִב חָסֵר יו"ד, וְהֶעֱמִיד הַתֵּבָה עַל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיְתָה פָּרָה צְרִיכָה: אֲדֻמָּה, תְּמִימָה, בְּלֹא מוּם, בְּלֹא נְשִׂיאוּת עֹל, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר יט, ב): וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה וגו'. (במדבר ז, יט): קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, בָּא נְשִׂיא יִשָֹּׂשׂכָר וְהִקְרִיב עַל שֵׁם הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁהֵם אָהֲבוּ אֶת הַתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים וגו', מַהוּ לַעִתִּים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לַקָּרָסִין, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לָעִבּוּרִים. (דברי הימים א יב, לג): לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, בְּאֵיזֶה יוֹם יַעֲשׂוּ מוֹעֲדִים. (דברי הימים א יב, לג): רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, אֵלּוּ מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְּרָאוֹת שֶׁהָיוּ שֵׁבֶט יִשָֹּׂשכָר מַעֲמִיד, (דברי הימים א יב, לג): וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, שֶׁהָיוּ מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִיהֶם, וְאוֹמֵר (בראשית מט, טו): וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, שֶׁהָיוּ סוֹבְלִים עֹל תּוֹרָה. (בראשית מט, טו): וַיְהִי לְמַס עֹבֵד, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה טוֹעֶה בַּהֲלָכָה הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתָהּ לְשֵׁבֶט יִשָֹּׂשכָר וְהֵם מְבָאֲרִים אוֹתָהּ לָהֶם. קַעֲרַת כֶּסֶף, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁהִיא קְרוּאָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט, ה): לְכוּ לַחְמוּ בְלַחְמִי, וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה, כט): וְעָשִׂיתָ קְעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּתְנֵינַן קְעָרֹתָיו אֵלּוּ דְפוּסִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לֶחֶם הַפָּנִים בִּדְפוּסִים. (במדבר ז, יט): שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, צֵא וַחֲשֹׁב עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּשְׁמוֹנִים מִן מִשְׁנָה שֶׁמַּתְחֶלֶת בְּמ"ם מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע וכו' וּמְסַיֶּמֶת בְּמ"ם (תהלים כט, יא): ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם, מ"ם אַרְבָּעִים וּמ"ם אַרְבָּעִים, הֲרֵי שְׁמוֹנִים, הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבָּעָה שֶׁעוֹלִים מִנְיָנָם שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. דָּבָר אַחֵר שֶׁרָאשֵׁי שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה חֶשְׁבּוֹן רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת הֵן עוֹלִים שְׁמוֹנִים, צֵא וַחֲשֹׁב מ' מִן מֵאֵימָתַי שֶׁל סֵדֶר זְרָעִים, י' מִן יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁל סֵדֶר מוֹעֵד, ח' מִן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים מִן סֵדֶר נָשִׁים, א' מִן אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין מִן סֵדֶר יְשׁוּעוֹת, כ' מִן כָּל הַזְּבָחִים מִן סֵדֶר קָדָשִׁים, א' מִן אֲבוֹת הַטֻּמְאָה מִן סֵדֶר טַהֲרוֹת, הֲרֵי שְׁמוֹנִים. מִכָּאן שֶׁעוֹלִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְמִנְיַן מֵאָה וְאַרְבָּעָה, וְנִתְּנָה לְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מֵאָדָם וְעַד משֶׁה שֶׁנִּתְּנָהּ תּוֹרָה עַל יָדוֹ, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים, לְכָךְ הָיָה מִשְׁקַל הַקְּעָרָה מֵאָה וּשְׁלשִׁים.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

