שיחה א

31שיחה א

א. בפרשת השבוע נאמר: "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען". ומסביר הזוהר ש"שרה" רומז לגוף ו"אברהם" לנשמה¹.

וזהו – אומר הזוהר – "ותמת שרה", כשהגוף מת "בקרית ארבע", המורכב מארבע יסודות, "היא חברון" המחוברים בעת חיותו, אזי במותו: "ויבא אברהם" – הנשמה – "לספוד לשרה ולבכותה": הנשמה בוכה מפני שגם לאחר המיתה היא קשורה בגוף.

לפי ההנחה ש"שרה" רומז לגוף ו"אברהם" לנשמה – לא מובנת לכאורה, משמעות הכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

ב. ידוע פתגם הבעש"ט² על יסוד הכתוב "כי תראה חמור שונאך גו'"³:

"כי תראה חמור" – כשתתבונן בחומר שלך ותראה שהוא "שונאך", משום שבתחלת העבודה ובתחלת החיים, קיימת שנאה הדדית בין הגוף לנשמה; "רובץ תחת משאו" – ה"משא" הוא עול התורה והמצוות. למרות שזה "משאו" המשא שלו, שלכן ניתנו המצוות לנשמות בגופים דווקא, משום שהכוונה היא לברר ולזכך את הגוף, בכל זאת נחשב הדבר לגביו, כמשא, שאין לו חפץ בו. ומשום כך הוא "רובץ תחת משאו".

ג. מלבד הענין שהמצוות ניתנו לנשמות המלובשות בגופים דוקא, הרי גוף המצוות נתלבשו בדברים גשמיים דוקא. ולא רק המצוות המעשיות אלא גם המצוות שהן חובת הלבבות – כגון מצוות האמנת היחוד – גם מצוות אלו צריכות להיות מורגשות בבשר הלב והמוח.

מצוות אהבת ה' לדוגמה, צריכה להיות מורגשת בגוף. כשם שבענינים גשמיים הרי "שמועה טובה תדשן עצם"⁴, וכפי המסופר בתלמוד⁵ ששמועה טובה הביאה לשינוי גופני, כך גם אהבת ה' – צריכה להטביע את רישומה בגוף שיהיה מורגש שאמנם "קרבת אלקים לי טוב".

וכך גם ביראה, עליה לגרום לא רק לכיווץ במוח או אפילו בלב, אלא עליה להיות במדה כזו שיהיה ניכר בקשר הגשמי של המוח והלב שהוא שרוי בפחד.

בכל ענין, הורונו נשיאינו דוגמה. וכן בנידון זה קיימת דוגמא: מסופר על רבנו הזקן שכשהגיע פעם בתפלתו (בראש השנה או ביום כיפור) ל"ובכן תן פחדך", החל להתגולל על הארץ תוך כדי אמירת פח פח (פ"א פתוחה) 32ומרוב פחד לא היה באפשרותו לסיים את המלה, ורק כעבוד זמן מה סיים את כל המילה "פחדך".

דוגמא נוספת בסיפור אדות כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק": בשנות נשיאותו הראשונות ישב פעם והתועד עם חסידים. לשלחן הוגש "קאוויט" (משקה חריף) נטל ה"צמח צדק" הימנו כוס אחת ושניה ואף ציוה למזוג לו כוס שלישית. אחר כן העביר ידו על מצחו ופעולת המשקה לא היתה ניכרת עליו.

והסביר זאת ה"צמח צדק" אחר כך, שהתבונן בגדולת ה' ונפל עליו פחד רב, ו"יין קשה – פחד מפיגו"⁶ ומבטל מהגוף את פעולת היין. היראה השפיעה גם על בשר הגוף. והיתה מורגשת בו עד כדי כך שביטלה מעליו את פעולת היין.

וכן גם באהבה: הרב הצדיק רבי מנחם נחום מטשרנוביל היה שמן בגופו מאמירת "אמן יהא שמיה רבא"⁷. כשהתבונן ב"שמיה רבא", ובגדולת הוי', שהוא "מברך לעלם ולעלמי עלמיא", שנמשך בכל העולמות ובכללם גם בעולם העשיה הגשמי – נתעורר באהבה ותענוג במדה שהביאו שמנונית בגופו.

ד. "וחדלת מעזוב לו" – ממשיך הבעש"ט ומבאר בפתגם שלו על המשך הכתוב האמור: עלול אתה לחשוב שכיוון שהגוף "רובץ תחת משאו", כדאי לך להתמסר רק לעבודה השייכת לנשמה, ואת הגוף תמגר על־ידי תעניות וסיגופים – נאמר לו: "עזוב תעזוב עמו" – יש "לברר" ולהעלות את הגוף.

אדם שיכוון במחשבתו כל הכוונות שבמצווה מסוימת ולא יקיימנה בפועל: הוא מכוון, לדוגמה, את כוונות מצוות תפלין ואילו בפועל אינו מניח תפלין – הרי לא רק שהוא מפסיד קיום המצווה אלא אף עובר עבירה – הוא מבטל מצוות תפלין.

ואלו כשבפועל הוא מקיים הנחת תפלין ולא מכוון את הכוונה המתאימה, מחמת חסרון ידיעה, או אף כשהוא יודע את הכוונה אלא שלא כיוונה – הרי את עונשו אמנם ישא על שלא כיוון, אבל את המצוה בפועל – קיים.

בברית מילה שהיתה אצל אחד מנכדי ה"צמח צדק", היו צריכים לבחור בין שני מוהלים, אחד מהם היה בא בשנים והיתה לו ידיעה בכתבי האריז"ל – בכל אופן בענינים השייכים למילה. – והשני צעיר ומומחה אבל פשוט בהרבה מהקשיש, והורה ה"צמח צדק" להזמין את המוהל הצעיר, בנימוק שצריכים למול פשוט בגשמיות.

וזו המשמעות של "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ש"שרה" רומז לגוף, לפירוש הזהר, שכן עיקר הכוונה הוא הגוף. עתה הדבר בהעלם ולעתיד לבוא תבוא מעלת הגוף לידי גילוי במדה כזאת שהנשמה תקבל את 33חיותה מהגוף⁸, אלא ש"הטעינן הקב"ה – לאבות – בעולם הזה מעין עולם הבא"⁹, משום כך נאמר לאברהם – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

(משיחת ש"פ חיי שרה, תשי"א)

ה. ה"שידוך" והנישואין הראשונים המתוארים בתורה, הנם בפרשת השבוע – נישואיו של יצחק. לפי המדרש¹⁰ מרומזים בתורה גם נישואי אדם וחוה, אך אין שם אלא רמז ובמספר מלים מועט.

כשסיפר אליעזר דבר שליחותו לארם נהרים על־ידי אברהם ודרכו לשם, אמר: "ואבוא היום", מפרש רש"י¹¹: "היום יצאתי והיום באתי – מכאן שקפצה לו הדרך".

לשם מה היה צורך בקפיצת הדרך" ולשם מה סיפר זאת אליעזר? – ניתן להסביר זאת בשתי דרכים, השניה היא חסידותית – ואגב כך ניטיב להכיר את ההפשטה והנשמתיות שבהסברה חסידית.

ו. א) בשעה ששלח אברהם את אליעזר לארם נהרים, כתב שטר־מתנה ליצחק על כל נכסיו¹². ברם, כיצד היה עליו לנהוג בקשר לתאריך השטר? האם לכתוב את התאריך המוקדם, של אותו יום בו יצא אליעזר לדרכו – וכי למה לו להעביר את נכסיו מרשותו י"ז ימי הנסיעה, וביחוד לפי פסק המשנה: חייב אדם להיות חס על נכסיו¹³? אמנם בעצם הנתינה קיים צורך לשם השידוך, אבל לא בנתינה מוקדמת של שבע־עשרה יום. ואילו כשיציין תאריך מאוחר יותר של כעבור י"ז יום – תחול על השטר תורת "שטר מאוחר", שאמנם כשר הוא, אבל אינו "חד וחלק"¹⁴. ציין, איפוא אברהם את תאריך כתיבת השטר – ולכן היתה קפיצת הדרך – היום יצאתי והיום באתי – כדי שהנכסים לא יופקעו מרשותו של אברהם לפני המועד.

בשעה שהגיע אליעזר לארם נהרים, חשש שמא ישאלוהו בתואל ולבן לפשר תאריך השטר שהוא מיום בואו אליהם והרי זה שטר מאוחר ולגבי אברהם "מחזי כשיקרא"? – הזדרז אליעזר והקדים: אל תקשו קושיות – היום יצאתי והיום באתי.

ב) כתוב¹⁵ שרבקה בבית בתואל היתה "כשושנה בין החוחים". השושנה גדלה דוקא בין החוחים, השושנה גדלה דוקא בין החוחים, בהם יש משום קיום השושנה¹⁶, ויש צורך בהתאמצות למצוא צידוק לשינוי מקום השושנה, כי החוחים אינם נותנים להוציאה משם, משום שבזכות השושנה – מטפחים ומשקים את כל השטח ומתוך 34כך מקבלים גם החוחים חיות. בשעה שרבקה נעשתה בת שלש שנים ויום אחד – ראויה לביאה, להנשא ליצחק – הרגיש אברהם מיד בדבר. התפתחות זו היוותה את הצידוק והביסוס להתקשרותה בקדושה והוצאתה מבין החוחים, ומיד אמר אברהם לאליעזר: "אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק". אילו לא היתה קפיצת הדרך, היתה רבקה נשארת בבית לבן ובתואל זמן מיותר. לפיכך לא היתה אפשרית תחילת ההוצאה מבין החוחים – על־ידי שליחת אלעזר – טרם מלאו לרבקה שלש שנים ויום אחד, ומשום כך היתה אחר־כך קפיצת הדרך, כדי שלא תשאר שם זמן מיותר.

כשהגיע אליעזר לארם נהרים הבין, שלבן ובתואל יבקשו לאפשר לרבקה להישאר ביניהם משך זמן (וכמו שדרשו באמת: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור"). ואמר להם מיד "היום"! – עליכם לדעת שלפנינו ענין התלוי ברגעים, כל רגע יקר הוא, וההוכחה לכך – היום יצאתי והיום באתי.

ז. ההוראה הגלויה הנלמדת מסיפור־תורה זה לנו ולדורות, היא: "מעשה אבות סימן לבנים"¹⁷. כשם שכדי שרבקה לא תישאר בבית בתואל רגע מיותר היתה קפיצת הדרך, כן הדבר סימן לבנים: אין להתיאש וליפול ברוח מחמת חושך הגלות, משום שהקב"ה ימהר את הגאולה, כדי לא להשאר רגע מיותר בגלות.

מצרים היא שורש כל הגלויות. וכשם שבגלות מצרים היה "בעצם היום יצאו וגו'" וכמאמר המכילתא¹⁸ לא עיכבן המקום כהרף עין, כך גם – כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות¹⁹ – בגלות הנוכחית. יש רק להשלים את "הפכים הקטנים", וכשיושלמו אלה – תהיה במהרה בימינו הגאולה השלימה על־ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ חיי שרה תשי"ג)

ח. על הפרשה ואברהם זקן, אומרים רז"ל²⁰: "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים", שהרי כמה גופי תורה נלמדים מיתור אות וכדומה, כלומר: "תורתן של בנים" נאמרה בקיצור וברמז, שהרי זה ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל־פה, שתורה שבעל־פה היא באריכות ובפירוט ותורה שבכתב – בקיצור וברמז.

ואילו שיחתן של עבדי בתי אבות מסופרת באריכות ובפירוט. יתר על כן: יש ואותו ענין מובא פעמיים ושלש כמעשה אליעזר – בתחלה מסופר את אשר אמר לו אברהם ואת אשר קרהו ואחר־כך נשנה הסיפור – כיצד אליעזר מספר את אשר אמר לו אברהם ואת כל אשר קרהו.

36ט. אף שטעם הדבר הוא משום "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות", בכל זאת כיון שהסיפור בא בקשר לשידוך ונישואין, משמע שמלבד החשיבות של "שיחתן של עבדי אבות", ישנה גם החשיבות שבענין הנישואין.

הסבר הדבר: כשבן־ישראל עומד להקים בית בישראל, הרי זה בנין עדי עד, כי הוא מקימו על־פי תורה, תורת חיים, שניתנה מאלקים חיים, וממילא נעשה הוא בבחינת "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום"²¹ והבית המוקם על ידו גם הוא בנין נצחי – שרק אז זה נקרא חיים באמת²².

ולכן שנינו²³ שהמתנות שהביא אליעזר לרבקה "נזם זהב בקע משקלו" ו"שני צמידים עשרה זהב משקלם" – היו לשם קידושין. וכנגד מחצית השקל בקע לגולגולת, – מצוות הצדקה שהיא "כללות המצוות"²⁴ – וכנגד שני הלוחות ועשרת הדברות – שהן "כללות התורה" – שישראל קבלום עליהם בקבלת־עול באמרם "נעשה" קודם ל"נשמע"²⁵ – משום, שיסודותיו של בית בישראל, הם תורה ומצוות בקבלת־עול.

י. טעם הדבר לנתינת שני צמידים – כנגד שני הלוחות, שעליהם היו עשרת הדברות חקוקות דוקא – "חרות" – ולא כתובות:

תורה שבכתב בכלל מורכבת מ"אותיות הכתיבה" – דיו על הקלף, כלומר, הדיו הוא ענין לעצמו והקלף ענין לעצמו ומשניהם יחדיו הורכבה התורה שבכתב.

גם בתורה שבעל־פה מצויים שני ענינים שונים: דיבור התורה, והאדם הלומד. שהוא בעצם נפרד מהתורה.

ברם, עשרת הדברות שעל הלוחות היו "אותיות חקוקות", כלומר, הלוחות אינם גוף נפרד מעשרת הדברות, כי מהם עצמם נעשו האותיות.

המושג של "אותיות החקיקה" בעבודת השם הוא, בהתאם למאמר²⁶ שכשהאדם זוכה נקראת התורה "ובתורתו" – תורה שלו – הוא והתורה מתהווים לעצם אחד.

ומשום כך, נתן אליעזר צמידים כנגד הלוחות דוקא, להורות שהבית בישראל שעליו להבנות על יסודות התורה והמצוה – הרי לא די בכך שהוא מוקם לקיים את התורה בקבלת־עול ואילו האדם והתורה הם גופים נפרדים אם כי תואמים – כי עליו להיות גוף אחד עם התורה, ליצור תורה ממנו עצמו, להתיחד עם אנכי הוי' אלקיך, ועם שאר הדברות.

יא. זוהי המשמעות של "יפה שיחתן של עבדי בית אבות מתורתן של בנים", המתבטאת בענין של נישואין.

37עבדי אבות – קבלת־עול, וגם נישואין מהווים בנין על יסודות התורה והמצוה בקבלת־עול בצורה של אותיות החקיקה – ואלה מהווים יסוד ל"תורתן של בנים".

כשישנו הענין של קבלת־עול בהנחת היסודות – והיא באה באריכות ובפירוט, וחוזרת ונשנית פעם ופעמים – אפשרית אז "תורתן של בנים" – פרטי ההלכות – בקיצור וברמז.

שנינו: "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא" וכן "בר נש אסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"²⁷. יסוד העולם הוא התורה. וממילא גם בעולמו הפרטי של כל אחד, כשהוא מסתכל בתורה – יסודות התורה והמצוה בקבלת־עול באופן של בנין נצחי – נברא אז ומתקיים העולם, שהבית שהוא בונה הוא נצחי, ולא תשכח מפי זרעו ומפי זרע זרעו עד עולם בדור ישרים יבורך.

(משיחת ב' דר"ח כסלו תשי"ג)

יב. בפרשת השבוע כתוב שאברהם אבינו אמר לאליעזר: "שים נא ידך תחת ירכי". הגמרא²⁸ דורשת מכאן ששבועה צריכה להיות בנקיטת חפץ דוקא. רב פפא מפרש שנקיטת חפץ צריך להיות בספר תורה, זאת אומרת שיש להשביע בספר תורה דוקא, ודיין שהשביע בלי ספר תורה יש לו דין של "טועה בדבר משנה" וחוזר.

הגמרא מסיקה שם שלא כרב פפא, וההלכה היא שאמנם לכתחילה יש צורך בספר תורה ובדיעבד די גם בתפילין. ותלמיד־חכם משום כבודו רשאי גם לכתחילה להשבע בתפילין ולאו דוקא בספר תורה.

דיון הסוגיא שם הוא לגבי שבועת מודה במקצת הטענה, ולא מובנים שני דברים:

א) קושית התוס' שם: כיון שכל הענין נלמד מאברהם אבינו, שם לא היה ענין של מודה במקצת – מדוע נלמדת מכאן ההלכה לגבי מודה במקצת דוקא? לכאורה יש ללמוד מכאן גם על שבועת הביטוי ושבועת הפקדון? – התוס' משאירים את הדבר בקושיא.

ב) אצל אברהם לא היו, לא ספר תורה ולא תפילין, כי אם מצוה אחרת, מהיכן, איפוא נלמדת ההלכה שיש צורך בספר תורה או בתפילין דוקא?

יג. תוכן ענין השבועה מתבאר במאמר של רבנו הזקן, וביתר אריכות במאמר של ה"צמח צדק"²⁹, ששבועה היא מלשון שובע, כלומר ששבועה יש בה משום נתינת כוח מלמעלה. משום כך הדין הוא שנשבעין לקיים את המצוות³⁰ (מותר להשבע לקיים מצוות), למרות שהאדם מושבע על־כך כבר מסיני – מפני שעל־ידי השבועה ניתנת לו כוח עליון יותר, 38וזהו תוכן הענין של "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"³¹.

כדי שהכוח שלמעלה יתקשר עם האדם למטה, שתהיה לו האפשרות לקלוט את הכוח ולנצלו – יש צורך ב"ממוצע" שיחבר את האדם עם הכוח שמלמעלה. הממוצע המחבר הוא: מצווה. כי המצוות שלוחי הקב"ה, כמאמר "כבדו את המצוות שהן שלוחי"³², ו"שלוחו של אדם כמותו"³³, ולכן יש כח במצווה לחבר ולהמשיך את הכח שלמעלה באדם.

וזה הטעם שעל השבועה להיות בנקיטת חפץ דוקא, משום שעל־ידי שהאדם אוחז חפץ של מצווה בידו, מקשרו החפץ ומחברו עם הכח שמלמעלה.

יד. האמור מהווה הסבר לענין נקיטת חפץ בכלל. ואילו טעם הדבר של נקיטת ספר תורה ותפילין, דוקא, הוא:

שנינו: "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה"³⁴, לכן, בכל מקום שבן ישראל נמצא, עליו להפוך כל דבר לקדושה, ולשם כך יש צורך בניצול השבועה – נתינת הכוח שמלמעלה – בכל העולם. הקשר של הכוח שמלמעלה – על־ידי האדם – עם כללות העולם, הוא על־ידי התורה, משום שהתורה היא "הממוצע המחבר" שבין הקב"ה לעולם, כמאמר הנ"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

לפי זה יובן גם הענין שבנקיטת תפילין לשבועה, כי ענינם של תפילין הוא ענין התורה. כפי המתבאר במאמר החסידות³⁵ ד"ה "איתא במדרש תהלים"³⁶: ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים בתורה יומם ולילה". נמצאנו למדים שתפילין – ענינם הוא אותו ענין של ספר תורה.

ביאור הדבר הוא: כי ענין התורה הוא "להמשיך" מוחין במדות, ודבר זה עצמו נעשה גם על־ידי תפילין. על־ידי הנחת תפילין. על־ידי הנחת תפילין למטה גורמים להנחת תפלין למעלה, שהקב"ה מניח תפלין³⁷, הקב"ה – בחינת ז"א, מדות, ותפלין הם ענין של – מוחין, הקב"ה מניח תפלין, היינו: המשכת המוחין במדות.

ומשום כך, גם על־ידי נקיטת תפילין בשעת השבועה – שענינם בעבודת השם, לשעבד את המוח והלב³⁸ – גורמים להתקשרות הכוח שלמעלה עם העולם, כמו על־ידי התורה.

ברם, זהו ענין של דיעבד בלבד, 39כלשון המדרש הנ"ל: רצוננו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל מכיון ש"אין לנו פנאי" בדיעבד מספיק גם בענין התפילין, שעבוד המוח והלב בתחלת היום לפחות – שמתוך כך הרי כל היום הוא כדבעי.

טו. טעם הדבר שתלמיד־חכם די לו לכתחילה בנקיטת תפילין בידו בשעת השבועה:

נאמר בזהר³⁹ שתלמיד־חכם איקרי שבת. דבר זה מרומז גם בתלמוד⁴⁰. מסופר שלתלמיד־חכם, שבא כאורח, ניתנה סעודה גדולה. לשאלת התלמיד־חכם – שביאתו היתה בלתי צפויה – מנין באה סעודה כזו? נענה: שהסעודה הוכנה לשבת, משבא הוא כאורח כיבדוהו בסעודת השבת.

השייכות שבין שבת לתלמיד־חכם, היא, כי בשבת מובדלים מעובדין דחול, מהעולם החומרי, והוא הדין בתלמיד־חכם – מובדל הוא מהעולם החומרי⁴¹. ולכן, תלמיד־חכם אינו צריך, אף לכתחילה, לנקיטת ספר תורה בשעת שבועה, משום שהענין שבנקיטת ספר תורה הוא כאמור, לקשר את הכוח שלמעלה עם העולם שלמטה, ומכיון שהתלמיד־חכם מובדל מהעולם אין הוא זקוק לכך.

לתפילין נזקק גם התלמיד־חכם, משום שהענין שבתפלין הוא שעבוד המוח והלב, דבר שמביא להתקשרות הכח שלמעלה עם האדם עצמו, ואילו הענין שבספר תורה הוא חיבור הכוח שלמעלה עם העולם.

טז. העובדה שאברהם אבינו לא השתמש לצורך השבועה לא בספר תורה ולא בתפילין, אלא במצוות מילה דוקא – תובן בהקדמת הקושיא הידועה⁴²: הרי קיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה⁴³, לשם מה, איפוא, נמנע מקיום מצוות מילה עד שנצטוה עליה מפי הקב"ה?

התירוץ הוא על פי הידוע בהסברת החידוש שבמתן־תורה לגבי המצוות שקיימו האבות לפני זה. לפני מתן־תורה היתה בתקפה גזירת "בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי"⁴⁴, היינו שלא יהיה כל קשר בין גשמיות לרוחניות, ואילו במתן־תורה נתבטלה הגזירה וניתנה האפשרות לחיבור הגשמיות והרוחניות. מתן־תורה חידש שבקיום מצווה באמצעות חפץ גשמי – נעשה הגשמי עצמו לדבר קדוש.

המצוות שקיימו האבות, אף שנעשו באמצעות חפצים גשמיים – לא היתה להן כל השפעה על הגשמי עצמו, והוא נשאר בחומריותו כמקודם. קיום המצוות לאחר מתן־תורה – עושה את הגשמי עצמו לקדוש. ולכן חלה עליו קדושה אף לאחר שנעשתה מצוותו.

טעם הדבר הוא, משום שקיום 41המצוות על־ידי האבות היה בכוח עצמם, ולכן לא היה בהם היכולת להחדיר קדושה בגשמי – כפעולת המצוות לאחרי מתן־תורה.

הרי, "מעשה אבות סימן (ונתינת כוח) לבנים", ניתנה לאבות מצווה אחת בדוגמת המצוות שלאחר מתן־תורה, והיא מצוות מילה, ההופכת את הגשמי – לקדוש, וקדושת המצוות שורה גם לאחר קיומה, בדומה למצוות שלאחר מתן־תורה, (והוכחה לכך מהשבועה – "שים נא ידך תחת ירכי" – כי הקדושה שרתה גם לאחר קיום המצווה).

טעם השינוי שבמצוות מילה משאר המצוות שקויימו על־ידי האבות – הוא, משום ציוויה מלמעלה. ולכן המתין אברהם אבינו בקיום מצוות מילה עד שנצטווה מהקב"ה לעשותה, משום שמצווה זו היתה שונה בתכלית מהאחרות, והיה צורך בנתינת כוח מלמעלה.

ולפי זה יובן מדוע נשבע אברהם אבינו במצוות מילה, למרות שלדידן יש צורך בספר תורה לשבועה: כי, מצוות מילה, בשעתו, היה ענינה לקשר ולהמשיך קדושה בעולם ובגשמי – אותו ענין שבמתן־תורה וספר תורה. אז, היתה מצוות מילה – כללות ענין התורה.

יז. לפי זה יוסבר גם, למה נלמדת ההלכה לגבי שבועת מודה במקצת ולא לגבי שאר סוגי השבועות, כי, תוכן הענין של שבועת מודה במקצת יש לו נגיעה לעבודת ה' בכללותה וכשמצויה כבר נתינת הכח מלמעלה לגבי ענין "מודה במקצת" – באים שאר הענינים הפרטיים על תיקונם מאליהם.

ביאור ענין מודה במקצת כפי שהוא בעבודה הרוחנית: "נשמה שנתת בי" – מטרתה לאפשר לאדם לבוא לידי עליה בעבודתו, כן לפרטי העבודה דורש המדרש⁴⁵: "מי הקדימני, ואשלם"⁴⁶, הקב"ה נותן כוח ויכולת לישראל על כל מצווה ביחוד, וכוח זה ניתן על־ידי הקב"ה בהשאלה, כלומר בכוונה להחזרתו על־ידי ניצולו בעבודת השם.

כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר מסר⁴⁷ בשם רבותינו את פירוש הלשון "הקפות": חודש תשרי הוא הרי החודש הכללי – "חודש השביעי", מלשון שובע – מכל טוב⁴⁸, בו משביעים את בן־ישראל כוחות לשנה כולה, וכוחות אלה ניתנים לאדם "בהקפה", ונדרשת תמורתם – עבודה (ככתוב לגבי אברהם אבינו) "וילך למסעיו" – ובחזירתו פרע הקפותיו⁴⁹.

ואף שהכוחות ניתנים מלמעלה, הרי בהשפעת היצר־הרע ה"מתגנב" לתוך יהודי, עלול – הוא לכפור במקצת ולטעון "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה⁵⁰.

"כופר הכל", אינו אפשרי לפי 42הגמרא, משום: "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו"⁵¹.

כפירה גמורה, ח"ו, בהקב"ה – אינה אפשרית לבן־ישראל, שהרי יש לו נשמה שגם בשעת החטא היא באמנה אתו יתברך⁵² – הנשמה רואה תמיד את האלקות, היא עומדת "בפני בעל חובו" ו"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ואף קל שבקלים אין לו ההעזה להכחיש את החוב כולו מתוך מחשבה מוטעית של "כוחי ועוצם ידי".

אלא מה? – הוא "מודה במקצת", לגבי פרטים מסוימים סובר הוא שהם בבחינת כחו ועוצם ידו. והוא שליט עליהם ורשאי לעשות בהם כחפצו. אמנם, הוא מתפלל ולומד – אך לאחר התפלה והלימוד שוררת בקרבו התחושה שכבר פרע את חובו להקב"ה ומעתה הכל הוא כחו ועוצם ידו – בחלק הנשאר כופר הוא.

הוא חושב לעצמו, הן על איסורים אינו עובר, דוגמת לשון המאמר "ולא עבר עבירה מימיו", ובמיוחד כשהוא לומר תורה ומקיים מצוות הרי כבר סילק את המגיע ממנו להקב"ה, והנותר הוא כחו ועוצם ידו. – מגלים לו, שכל אשר לו, ועצם מציאותו כולה אין בהם שמץ מכחו ועוצם ידו. עליו להודות בכל כחו שזה של הקב"ה, וממילא – עליו להחזיר לו את הכל.

ועל כך נועדת השבועה, במשמעות של שובע, שנותנים לו כוח מלמעלה, הקב"ה עוזרו, להגיע להכרה שאין לו משל עצמו כלום, וממילא יש לעשות מכל עניני העולם – אלקות, כי לה' הארץ ומלואה, וכשממשיכים כוח זה בעולם, אחרי אמירת ברכה ("ברכה" מלשון "המבריך"⁵³ – המשכה למטה) אז "והארץ נתן לבני אדם"⁵⁴: "עוברים" "מקצת" מעניני העולם לבעלות האדם.

יח. כשם שבשבועה במובנה הגשמי, יש צורך – בנקיטת ספר תורה או תפילין. לפחות, כך גם לגבי התוכן הרוחני.

לכתחילה יש צורך בענין של ספר תורה. להתייגע בתורה יומם ולילה. כי התורה נותנת את הכוח לחבר את העולם לאלקות, כמוסבר לעיל בחידוש שבמתן־תורה, שהוא חיבור גשמיות עם אלקות. והרי גם ענין התורה כפשוטו הוא כך: תורה מלשון הוראה⁵⁵ – התורה מורה דרך כיצד לנצל כל ענין בעולם כפי רצונו יתברך. אבל, אם אין אפשרות להתייגע בתורה כל היום, יש לפחות בתחלת היום להיות בשעבוד המוח והלב, על־ידי מצוות תפילין, שיהווה התחלה והדרכה לכל היום, שכל עסקי היום יהיו מבוססים על שעבוד המוח והלב שבתחלת היום.

והענין של נקיטת ספר תורה או תפילין, מביאו להיות "מודה בכולו", שהכל שייך להקב"ה, ואזי ייפטר מאליו משבועת הביטוי ושאר השבועות.

43ולפי זה יובן ביתר בהירות פשר הדבר ששבועה זו נלמדת משבועת אברהם אבינו לגבי נשואי יצחק ורבקה, שענינם הוא יחוד מ"ה וב"ן, יחוד כללי⁵⁶, כידוע בספרי הקבלה. משום כך, היא נלמדת לגבי מודה במקצת, שענינו בעבודת השם הוא כללי.

יט. ההוראה המעשית הנלמדת מעניננו, היא: כשיוצאים לעסוק בעניני העולם, חייבת להיות הידיעה הכללית, שיסוד העבודה הוא נקיטת ספר תורה" – יגיעה בתורה עד כמה שהפנאי (על פי השולחן ערוך) מרשה זאת, ובחלק הזמן הנותר תהיה לפחות ההנהגה בשעבוד המוח והלב. וזה יביא גם את הכוח להפיכת כל עניניו הגשמיים – ל"כלים" לאלקות.

* * *

כ. בפרשת השבוע מסופר אודות התחלת הגאולה. בפרשת השבוע הקודם מסופר בקשר לגלות: "והכנעני אז בארץ", כמאמר רז"ל⁵⁷ שהיה הולך וכובש כו', אך בפרשת השבוע כבר נזכרת הגאולה: אברהם אבינו קנה מעפרון שדה בארץ־ישראל, ולעיני בני חת – שכולם הודו בשייכותו לאברהם – התחלת הגאולה הכללית של כלל ישראל.

אף שעבור השדה שילם אברהם ארבע מאות שקל כסף – הרי נאמר בקשר לכך שלאמתתו של דבר לא היה בכך של עילוי לעפרון, כי אם אדרבה, מגרעת⁵⁸: בגלל זה החסירו משמו האות "ו".

וכפי שכתוב בספר "פענח רזא" – לאחד הראשונים – שתמורת ארבע מאות שקל כסף ששילם אברהם אבינו, זכה כל בן ישראל בחלק מארץ־ישראל, בהתאם לחישוב המופיע שם – לפי החשבון שזרע חומר שעורים שוויו חמישים שקל כסף⁵⁹ – שלפיו מתברר שתמורת ארבע מאות שקל, קבל כל אחד מששים רבוא ישראל, אמה על אמה בארץ־ישראל.

הגאולה החלה כבר אז ואין עלינו אלא להסיר את ההעלמות וההסתרים, ולהביא את הגאולה לידי גילוי למטה – בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ חיי שרה, תשט"ז)