39

כלשון המדרש הנ"ל: רצוננו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל מכיון ש"אין לנו פנאי" בדיעבד מספיק גם בענין התפילין, שעבוד המוח והלב בתחלת היום לפחות – שמתוך כך הרי כל היום הוא כדבעי.

טו. טעם הדבר שתלמיד־חכם די לו לכתחילה בנקיטת תפילין בידו בשעת השבועה:

נאמר בזהר³⁹ שתלמיד־חכם איקרי שבת. דבר זה מרומז גם בתלמוד⁴⁰. מסופר שלתלמיד־חכם, שבא כאורח, ניתנה סעודה גדולה. לשאלת התלמיד־חכם – שביאתו היתה בלתי צפויה – מנין באה סעודה כזו? נענה: שהסעודה הוכנה לשבת, משבא הוא כאורח כיבדוהו בסעודת השבת.

השייכות שבין שבת לתלמיד־חכם, היא, כי בשבת מובדלים מעובדין דחול, מהעולם החומרי, והוא הדין בתלמיד־חכם – מובדל הוא מהעולם החומרי⁴¹. ולכן, תלמיד־חכם אינו צריך, אף לכתחילה, לנקיטת ספר תורה בשעת שבועה, משום שהענין שבנקיטת ספר תורה הוא כאמור, לקשר את הכוח שלמעלה עם העולם שלמטה, ומכיון שהתלמיד־חכם מובדל מהעולם אין הוא זקוק לכך.

לתפילין נזקק גם התלמיד־חכם, משום שהענין שבתפלין הוא שעבוד המוח והלב, דבר שמביא להתקשרות הכח שלמעלה עם האדם עצמו, ואילו הענין שבספר תורה הוא חיבור הכוח שלמעלה עם העולם.

טז. העובדה שאברהם אבינו לא השתמש לצורך השבועה לא בספר תורה ולא בתפילין, אלא במצוות מילה דוקא – תובן בהקדמת הקושיא הידועה⁴²: הרי קיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה⁴³, לשם מה, איפוא, נמנע מקיום מצוות מילה עד שנצטוה עליה מפי הקב"ה?

התירוץ הוא על פי הידוע בהסברת החידוש שבמתן־תורה לגבי המצוות שקיימו האבות לפני זה. לפני מתן־תורה היתה בתקפה גזירת "בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי"⁴⁴, היינו שלא יהיה כל קשר בין גשמיות לרוחניות, ואילו במתן־תורה נתבטלה הגזירה וניתנה האפשרות לחיבור הגשמיות והרוחניות. מתן־תורה חידש שבקיום מצווה באמצעות חפץ גשמי – נעשה הגשמי עצמו לדבר קדוש.

המצוות שקיימו האבות, אף שנעשו באמצעות חפצים גשמיים – לא היתה להן כל השפעה על הגשמי עצמו, והוא נשאר בחומריותו כמקודם. קיום המצוות לאחר מתן־תורה – עושה את הגשמי עצמו לקדוש. ולכן חלה עליו קדושה אף לאחר שנעשתה מצוותו.

טעם הדבר הוא, משום שקיום