שיחה א

23שיחה א

א. את הסיפור הבא¹ כבר ספרתי מספר פעמים, אך בהיות היום – כ' מרחשון – יום הולדתו של הרבי (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב) נ"ע, אבי כ"ק מו"ח אדמו"ר, אספרו פעם נוספת:

הרבי (מוהרש"ב) נ"ע נהג להכנס מדי שנה, ביום הולדתו, אל סבו כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק", על־מנת לבקש ברכתו. יתכן שסדר זה היה נהוג גם בין הנכדים האחרים.

כשהרבי נ"ע נכנס פעם, בהיותו כבן ארבע או חמש שנים – הוא נולד בשנת תרכ"א, ואילו בניסן תרכ"ו כבר נסתלק ה"צמח צדק" – פרץ בבכי. לשאלת סבו: "מדוע הנך בוכה?" – השיב הילד כי למד בחומש (או שמע מספרים) שהקב"ה נראה אל אברהם אבינו – הקריאה היתה אז בפרשת וירא – ובוכה הוא על אשר אין הקב"ה נראה אליו.

ענהו ה"צמח צדק": כשיהודי (נוסחא אחרת: כשיהודי צדיק) בן תשעים ותשע שנים מחליט למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה ייראה אליו. תשובת ה"צמח צדק" הניחה את דעת הילד, שחדל לבכות.

ב. אם כי עובדה זו אירעה בימי ילדותו של הרבי, לפני היותו בר־מצוה, וטרם "הגיעו לחינוך" – יש ללמוד ממנה. העובדה שהרבי נ"ע סיפר סיפור זה לבנו יחידו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, והוא סיפרו שוב בכוונה לפרסמו בעולם – מוכיחה שהוא נוגע גם לנו. סיפור זה, כלומר: השאלה והתשובה, מלמדנו שני ענינים.

ג. מבכייתו של הרבי על שאין הקב"ה נראה אליו, יש להסיק שכל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא בו, אף במצב של "לא הגיע לחינוך", כלומר, שחוסר הדעת שבו הוא במדה כזו, שלא רק שהוא אינו מבין מעצמו, אלא שאינו מסוגל לקבל השפעה מהזולת.

– יתכן שלפי מספר שנותיו הוא מבוגר, אלא שברוחניות הוא בדרגת קטן שלא הגיע לחינוך. וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר ששנים יהודיות אינן נמנות בהתאם לרשום בפספורט, יתכן יהודי שלפי הפספורט הוא אדם זקן, ואילו לפי שנותיו האמתיות – ברוחניות, בקיום התורה והמצוות – הוא תינוק המשחק מתחת לשלחן.

אף הוא רשאי לשאוף, ואת שאיפתו זו להביע בתוקף המתבטא בדמעות,

– שגורמים ענין נעלה מהבנה ומרומם ממוחין, שכיון שאין המוח מסוגל להכילו, באות הדמעות משום "מותרי מוחין"^* – 24שהקב"ה ייראה אליו כשם שנראה אל אברהם אבינו.

ד. יתר על כן: רשאי הוא לשאוף שהתגלות הקב"ה אליו תהיה כפי שהיתה אל אברהם אבינו במעמדו שלאחר קיום מצוות מילה, שהרי "וירא אליו הוי'" – נאמר לגבי הזמן שהיה כבר במעמד זה.

אמנם היתה התגלות הוי' אל אברהם גם לפני קיימו מצוות מילה, אבל אין היא דומה ל"ואתגלי" שאחרי מצוות מילה, שהיה בבחינה נעלית יותר².

בשעה שהיתה התגלות הקב"ה לאברהם שלאחר המילה – נקרא הוא אז אברהם בתוספת האות ה', שממנה דורשת הגמרא³ שאז היה אברהם שליט גם על חמשת האברים, עינים ואזנים וראש הגויה, שבטבע הדברים אין אפשרות לשלוט עליהם. – לפני כן נקרא אברם, בלי האות ה'. והיה אז שליט רק על האברים שבדרך הטבע אפשר לשלוט עליהם. ואילו לאחר מכן עם עשותו בכח עצמו את האפשרות להיעשות בכח העצמי, ניתנו לו מלמעלה גם הענינים שהאדם לכשעצמו אינו יכול להגיע עליהם והיה לשליט אף על מה שבטבע אין אפשרותו לשלוט עליהם.

מובן, איפוא, מאליו שההתגלות שהיתה אל אברהם אבינו אחר המילה, היתה בדרגה נעלית יותר מזו שלפני המילה.

ועם זאת, רשאי כל בן ישראל, אף כזה "שלא הגיע לחינוך" במובן הרוחני, לדרוש בתוקף שהקב"ה יתגלה אליו, כשם שנתגלה לאברהם אבינו לאחר שקיים מצוות מילה.

ה. מתשובתו של ה"צמח צדק", שההתגלות לאברהם היתה משום שהבין שעליו למול את עצמו, אפשר ללמוד שעל אף העובדה שכל יהודי רשאי לשאוף ולדרוש שהקב"ה יתגלה אליו – דרושה לשם כך הקדמה מסוימת, והיא הידיעה שעליו למול את עצמו.

כלומר: למרות המעלות הרבות של האדם שסיגל לעצמו בפועל, או, לפחות, בכוח – שהרי בכוח ניתנת אפשרות לכל בן ישראל להגיע לדרגות העליונות ביותר. כאמור, וע"פ מה ששנינו⁴ שכל אחד חייב לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם, יצחק ויעקב", והרי מניית אברהם יחד עם יצחק ויעקב משמשת הוכחה נוספת שהמדובר בדרגת אברהם שלאחר המילה –

אף־על־פי־כן חובה עליו לדעת שעליו למול את עצמו.

ו. יתר על כן: אף אלה שסיגלו לעצמם את מעלותיהם בפועל, הצדיקים השליטים גם על האברים שבטבע אין האפשרות להיות שליט עליהם – כאברהם אבינו – גם הם צריכים לדעת שעליהם למול את עצמם.

25– וכפי הסיפור על אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע: פעם התאונן על שמיעה לקויה באזנו האחת. כשהחלו לחקור את הגורם לכך, נודע שבשבת, בשעה שאמר מאמר חסידות, התנהלה בחדר הסמוך שיחה שהפריעה לו באמירת המאמר, וכיון שידע שענינו הוא להשפיע דא"ח (דברי אלקים חיים = חסידות) סילק את חוש השמיעה מאזנו שפנתה לעבר החדר בו היה שרוי הגורם להפרעה בענינו זה.

זאת הכוונה בדבריו במאמר⁵ שהצדיקים סלקו את ראייתם או שמיעתם כשהפריעה לנפשם האלקית, משום שצדיקים הנם שליטים גם על חושים שבטבע, אין אפשרות לשלוט עליהם. –

וגם על צדיקים אלה לדעת שעליהם למול את עצמם.

ז. טעם הדבר, משום שכשקיימת ערלה, אף דקה ביותר, ברוחניות, עלול הדבר להתבטא – על ידי ריבוי השתלשלות – גם בענינים נחותים.

וזה הדיוק שבלשון תשובת ה"צמח צדק": יהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנים, יודע שעליו למול את עצמו. בן מאה – כלומר, כזה שבירר והעלה את כל עשר כחות נפשו, כל אחת כפי שהיא כלולה מעשר – אין לו לחוש. משום שאין לו כל מגע עם עניני העולם, כמאמר⁶: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".

– מאמר זה אינו מובן, לכאורה: כל הדרגות המנויות במאמר זה משמשות הוראות להתנהגות בפועל – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן י"ג למצוות וכו' – מה הוראה טמונה, איפוא, בכך שבן מאה "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"? אך משמעות המאמר הוא: בירר והעלה לשלמות את עשר כחות נפשו ודוקא בפרטות⁷ – כפי שהן כלולות, כל אחת, מעשר⁸, הריהו בן מאה – כאילו עבר ובטל מן העולם, נפסקה שייכותו לעניני העולם ואין לו ממה לחשוש, בחינת "שאין לו יצר הרע כו'"⁹. –

אמנם, מי שהוא עדיין בן תשעים ותשע, ועדיין לא הושלם בנפשו בירור עשר הכחות בפרטות, עליו למול את עצמו. כי בריבוי השתלשלות

– לא השתלשלות מעולם העליון, בו שרוי האדם, לעולם תחתון, כי בהיות האדם "קדם למעשי בראשית" ו"אחור למעשי בראשית"¹⁰, יש מקום להשתלשלות בו עצמו –

עלולה ההימנעות ממילא להתבטא בענינים נחותים.

אבל, כשהוא שרוי בהתבטלות כללית, בהרגשה שעליו למול את 26עצמו, בידיעה שמצבו הרוחני אינו כראוי ועליו להשתנות – מהווה ההתבטלות הקדמה המכשירה התעלות נפשית לדרגות עליונות בהן יהיה זכאי ל"וירא אליו הוי'" במדה דומה לאברהם אבינו אחרי המילה, והוא נעשה לאברהם בתוספת ה"א, שליט על כל חושיו, אף על אלה שבטבע אין קיימת האפשרות להיות שליט עליהם.

יתר על כן: הוא נעשה שליט אף על חלקו בעולם, כמו ששנינו במאמר אודות הצדיקים, שעל־ידי הזיכוך שמשרים בנפשם – הם מזככים גם את חלקם בעולם,

כך גם על־ידי היותו שליט על כל חושיו, הריהו נהיה לשליט על חלקו בעולם, וכל הענינים שהוא זקוק להם לעבודת הוי' – הוא אדון להם, הן בבני, הן בחיי, הן במזוני, ובכולם – רויחי (בריוח).

(משיחת כ' מרחשון, תשי"ג)

* * *

ח. אחד היתרונות אותם השיג אברהם על־ידי מצוות מילה הוא היותו ראוי להוליד את יצחק. כמאמר רז"ל¹¹ שיצחק היה צריך להיוולד מטפה קדושה דוקא, וכלשון¹² "אשר קדש ידיד מבטן". ולכן אף שגם קודם המילה היה אברהם בבחינת "מרכבה" לאלקות – לא היה עדיין ראוי אז להוליד את יצחק, אלא בשעה שהגיע לדרגת "והיה תמים" על־ידי המילה, אז דוקא אופשרה לידת יצחק.

מזה מובן גם יתרונו של יצחק לגבי אברהם. שהרי לידת אברהם לא היתה תלויה בתנאי האמור, ואילו לידת יצחק לא נתאפשרה עם כל סגולותיו של אברהם – עד שהגיע לדרגת "והיה תמים" דוקא.

ט. מהו הטעם, שדוקא לידתו של יצחק מוכרחת היתה להיות מטפה קדושה?

– ההבדל שבין אברהם ליצחק הוא:

ענינו של אברהם הוא "המשכה" מלמעלה למטה, וענינו של יצחק הוא ההעלאה מלמטה למעלה¹³.

כפי המוסבר במאמרי חסידות שעבודתו של אברהם היתה מבחינת "אהבה כמים", כדרך שאנו אומרים (בתפלת גשם) "זכור אב נמשך אחריך כמים", וטבעם של מים לרדת ולהמשך מלמעלה למטה¹⁴, ועבודתו של יצחק היתה מבחינת אהבה כרשפי אש, וטבעו של אש להתעלות למעלה.

ההבדל האמור שבין אברהם ליצחק לא היה רק בעבודתם בנוגע לעצמם, אלא גם בעבודתם שביחס לעולם.

אברהם אבינו הכשיר את העולם שתושפע בו אלקות מלמעלה למטה, ויצחק הכשיר והעלה את העולם שיתהווה "כלי" לאלקות – העלאה מלמטה למעלה.

והבדל זה מורגש גם באופני התנהגותם, כמסופר בתורה.

27י. אברהם אבינו "המשיך" אלקות לכל: לארץ כנען – כפי שהיתה טרם שנתבררה – וגם לארץ מצרים, עד שהמשיך אלקות גם לערביים שהשתחוו לאבק רגליהם¹⁵ שהיא הדרגה הפחותה ביותר.

– שלושה חלקים כלולים באדם: ראש, גוף ורגל. הרגל היא החלק והאבר התחתון ביותר, אבק הרגל הוא בדרגה נמוכה אף מהרגל. והערביים היו שרויים בדרגה פחותה כזו, שהשתחוו לאבק רגליהם. זאת־אומרת שהשכל שבראשם היה נתון בדרגה שפלה יותר מאבק רגליהם –

ולמרות זאת התמסר אברהם להמשיך אלקות גם אליהם, כמאמר רז"ל¹⁶ על הכתוב¹⁷ ד"ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – אל תקרא "ויקרא" אלא "ויקריא". הוא הביא אותם לקריאה בשם "אל עולם".

כשם שעצם ענין עבודתו של אברהם היה – המשכה, כן גם הדרך והכלים לכך היו בדרכים של המשכה, כפי שמסופר ע"י רז"ל¹⁸ שצורת פרסום אלקות בעולם של אברהם היתה על ידי הכנסת אורחים.

הוא היה מכניס אורחים גם במדבר, סיפק להם כל צרכיהם, ואחר כך – בשעה שביקשו להודות לו, אמר להם: ברכו למי שאכלתם משלו, הודו ברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם.

יא. ענינו של יצחק הוא, כאמור, העלאה מלמטה למעלה. לכן לא היה לו כל מגע וקשר עם מצרים, ועם חוץ לארץ בכלל, משום שהיה עולה תמימה¹⁹. ואף בארץ ישראל עסק בחפירת בארות המורה על אופן גילוי אלקות בדרך של העלאה, להעלות את ה"מטה". משום שהיה נעלה מעניני העולם – בבחינת העלאה והסתלקות מלמטה למעלה.

וכשם שהוא עצמו היה בבחינת העלאה, כן גם פעל בעולם ועשאו ל"כלי" (הנמשך) לאלקות.

יב. עבודתו של יצחק, לפי סיפורי התורה, היתה חפירת הבארות, מטרת עבודה כזו היא לגלות מים חיים הנמצאים מתחת לאדמה ולהעלותם למעלה. לא להזרים לבארות, מים חיים ממקום אחר, כי אם לגלות את המים החיים הנמצאים בבארות עצמם. שהרי לאמתו של דבר מכילים הם בעצמם את המים החיים, אלא שהם מכוסים בעפר, טיט ואבנים, ובסילוקם – מתגלים המים החיים.

עבודתו זו מלמדת אותנו גם על עבודתו הרוחנית: להסיר את כל גורמי ההעלם וההסתר, ולעשות את העולם ל"כלי" לאלקות – העלאה מלמטה למעלה. כמו המים החיים בעצמם הנובעים מתתא לעילא.

יג. יצחק, לא זו בלבד שלא התחשב בגורמים המעלימים ומסתירים את 28המים החיים – אלא אף לא התחשב בגורמי התנגדות, ובאלה המפריעים לחפירת הבארות.

כפי שהתורה מספרת שרועי אבימלך גרשו את רועי יצחק, וסתמו את הבארות, ויצחק לא התרשם מכך והורה להמשיך בחפירת בארות.

יתר על כן: אף אחר שהפלשתים לקחו את הבארות שחפרו עבדי יצחק, ה"חיות" והחמימות שהושגו אחרי מאמצים רבים נשבו בקליפת פלשתים "מבוי המפולש²⁰; – לא נרתע אז יצחק מכך והמשיך בחפירה, ועם לקיחת הבאר השני – חפר באר שלישי, עד שהגיע ל"רחובות" – "הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"²¹.

יד. על פי ההגיון לא היה מקום לאי התרשמות מאבימלך, בעת שאבימלך יושב על כסא מלכותו ומפריע לחפירת בארות הקדושה, ואף את הבארות הנחפרים בהתאמצות רבה – הוא נוטל לעצמו. אבל יצחק לא התחשב כלל בחישובים של "שכל". הוא חש שענינו הוא לגלות מים חיים, ואת עבודתו זו ביצע במסירות נפש.

העבודה של עשיית העולם ל"כלי" לאלקות מגעת עד ל"בלי גבול" האמתי, אין סוף ברוך הוא, משום שעל ידה מושלמת תכלית הכוונה^*. וכמ"ש טעם קריאת שמו יצחק – "צחוק עשה לי אלקים"²² שדוקא על־ידי בירור וזיכוך הדברים המעלימים, שמקורם בשם אלקים שהוא בגימטריא "הטבע"²³ – עי"ז מתעוררים הצחוק והתענוג שמלמעלה²⁴.

טו. לפי האמור יובן לשם מה היתה לידתו של יצחק צריכה להיות מטפה קדושה דוקא, משום שדרגת אברהם לכשעצמו היתה בבחינת אצילות, כלומר: אלקות בהגבלה, ועל־ידי קיום מצוות מילה הגיע לדרגת ה"תמימות" – והיה תמים – אלקות שלמעלה מאצילות²⁵, ודבר זה הביא לידי כך שעבודתו של יצחק תהיה בלתי מוגבלת, ולא יחולו עליה אף הגבלות של שכל דקדושה²⁶.

טז. ההוראה מכאן – היא:

אברהם ויצחק – שניהם נקראים אבות של כל יהודי.

שני סוגי העבודה, עבודת אברהם ועבודת יצחק, צריכים להיות אצל כל יהודי.

יהודי שעסקו בתורה, תפלה וקיום המצוות – שרוי בארבע אמות של אורה. שהרי אין לו קשר עם עניני העולם, לא רק בשעה שעסקו הוא בשני הקוים של תורה ועבודה (תפלה), אלא אף בשעה שהוא עוסק בקו של גמילות חסדים – קיום המצוות – שלשם כך יש צורך להזדקק לאמצעים 29גשמיים – הרי אף אז הוא עסוק בקיום רצון העליון, אלא שהוא ממשיך את הרצון העליון גם בענינים גשמיים. בכל אופן, אין לו כל מגע עם הגשמי לכשעצמו, וכל־שכן שאינו נתקל בהתנגדות ואף לא בגורם מעלים ומסתיר.

אך יש לדעת שדרך זו אינו תכליתה של עבודת השם עדיין. זוהי עבודת אברהם. ועל האדם גם להשתדל בעבודתו של יצחק.

יש לטפל גם באלה שכלפי חוץ אין נראים בהם אלא האבנים והטיט המכסים את המים החיים, ואף אל כאלה שנראים כגורמי ניגוד לאלקות כלומר, שבחיצוניותם שקועים בעניני איסור במזיד ולהכעיס – יש להתמסר לחפור בהם, ולהסיר מהם את הדברים המעלימים, ולחדור עד למים החיים הנמצאים בפנימיותם, לגלותם ולהעלותם אל הגילוי.

לטענה: נסיתי כבר לחפור אחת ושתים, ולא זו בלבד שלא נראתה כל תועלת בכך אלא, אדרבה, הפלשתים נטלו את הבארות, אין, איפוא, מקום על־פי שכל, להמשיך בחפירה,

– באה התשובה: "אשר קדש ידיד מבטן כו' וצאצאיו כו'". עבודת יצחק ובניו צריכה להיות בלתי תלויה בשום חישובים. אי־ההצלחה שעד עתה שייכת לחשבונותיו של הקב"ה, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך²⁷. הנוגע לאדם הוא שחייב הוא לחפור ולחפור עד שיחדור למים החיים ובסופו של דבר יגיע ל"הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"²⁸.

(משיחת י"ב תמוז, תשי"ד)