שיחה א

15שיחה א

א. עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו¹. אחד הנסיונות הראשונים, ואולי גם מהגדולים ביותר, הוא נסיון אור־כשדים. ואף־על־פי־כן לא נזכר נסיון זה מפורש בתורה, אלא ברמז. הנסיון הראשון הנזכר בתורה במפורש, הוא הנסיון של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".

טעם הדבר יתכן לאמר: מפני שענין לך לך מארצך כו' ישנו בעבודת כל האדם, מלמעלה למטה, מלמטה למעלה², וגם במטה גופא.

ב. הענין בקצרה הוא:

בירידת הנשמה לגוף, מוצאים אנו שני ענינים הפכיים: א) "על כרחך אתה חי"³ – ענין של הכרח. כי הנשמה לפני ירידתה חצובה מתחת כסא הכבוד⁴ וזוהי דרגה נמוכה בנשמה. גבוה מזה הוא כמו שהנשמה היא בבחינת "טהורה היא", וישנה דרגה עוד יותר נעלית מטהורה.

בגלל גודל הירידה, ובפרט לפי מה שהרבי מביא באחת משיחותיו⁵, שלפני ירידת הנשמה למטה, מראים לה את הגן־עדן והגיהנם, כדי שתדע את אשר לפניה – הרי הירידה למטה להחיות את הגוף היא בעל כרחה של הנשמה – על כרחך אתה חי.

ב) לאידך גיסא – למרות גודל הירידה, הרי דוקא על־ידי ירידה זו מגיעה הנשמה לדרגה גבוהה יותר מאשר היתה לפני ירידתה, כמאמר הידוע⁶ "ירידה צורך עליה".

ג. שני ענינים אלה רמוזים בפסוק לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.

"מארצך" – כפי שהנשמה בבחינת רצון העליון, שזה נעלה יותר מאשר מובא בתניא (פרק ב) שהנשמה היא מחכמה עילאה ש"הוא וחכמתו אחד", כי רצון נעלה מחכמה⁷.

– זהו גם מה שאומר בפרקים הבאים (פרק לב) "שכולן מתאימות, ואב אחד לכולנה". "שכולן מתאימות" – מצד בחינת רצון, "ואב אחד לכולנה" – מצד בחינת חכמה –

"וממולדתך ומבית אביך" – כפי שהנשמה בספירות חכמה ובינה. "לידה" היא מ"אב ואם" – חכמה היא "אב", ובינה – "אם"⁸.

מולדתך – כפי שהנשמה ב"חכמה", ובית אביך – כפי שהנשמה בבחינת 16"בינה". כי אב, כאמור, זה חכמה, אבל "בית אב" – בית וכלי לאב – זהו בינה.

או: מולדתך – חכמה ובינה המולידים, בית אביך – כמו שהנשמה בבחינת מלכות.

ולמטה מזה: מארצך, ממולדתך, מבית אביך – בינה ז"א ונוקבא⁹.

ובסדר העולמות: מארצך – הנשמה כפי שהיא למעלה מעולם האצילות. מולדתך – הנשמה כפי שהיא באצילות, כי שורש כל הנשמות מאצילות¹⁰, ובכללות האצילות מאירה חכמה – יו"ד דשם הוי'¹¹. בית אביך – הנשמה כפי שהיא בבריאה, בה מאירה ספירת הבינה¹², ומלכות דאצילות נעשית כתר דבריאה¹³.

ואומרים לנשמה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", שתצא משרשה ומקורה בכל המדרגות הנ"ל, עד – "אל הארץ אשר אראך" – להתלבש בגוף גשמי, שדוקא על־ידי הגוף הגשמי תגיע הנשמה לעליה נעלית יותר.

כשם שאומרים בברכות השחר, "נשמה שנתת בי טהורה היא כו' ואתה משמרה בקרבי". "טהורה היא" – הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות ולמעלה מזה ש"נתת בי", ואף־על־פי־כן יורדת הנשמה משם ל"בראתה" – עולם הבריאה, "יצרתה" – עולם היצירה, עד ל"נפחתה בי" – בגוף הגשמי, ודוקא על־ידי "נפחתה בי" מגיעה הנשמה ל"ואתה משמרה בקרבי" ששרשו למעלה משרש "טהורה היא" ואף גם משרש "שנתת בי", משום שהשומר חזק יותר מהנשמר.

וזהו "אל הארץ אשר אראך" – שאני (עצמות אין־סוף) רוצה להראות לך – כי דוקא כאן למטה יכולים להשיג את עצמותו ית' ככתוב בתניא (פרק ד) שלית מחשבה תפיסא ביה כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, ש"לא בשמים"¹⁴ הן, אלא דוקא בעולם־הזה הגשמי.

ד. אחרי שהנשמה עברה את כל הסדר של לך לך מארצך מלמעלה למטה, ירדה מכל דרגותיה הנעלות ונתלבשה בגוף גשמי, מקבלת היא את הכח לביצוע "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", לפי הפירוש השני – מלמטה למעלה.

היצר הרע הרי הוא אקדימא טעניתא, נכנס לאדם משעה שננער לצאת ממעי אמו¹⁵ ויש צורך בכוחות מיוחדים להתגבר עליו. כשהנשמה יורדת למטה נותנים לה כוח זה שתוכל לצאת "מארצך" לשון רצה¹⁶ – מרצונות הנפש־הבהמית, ו"ממולדתך" – מהנחות השכל הטבעי ומדותיו 17הטבעיות, ו"מבית אביך" – מענינים שבאו בסיבת החינוך וההרגל שלא כדבעי¹⁷, שיצא האדם מכל הענינים האלה, וללכת "אל הארץ אשר אראך" – בבית הכנסת ובבית המדרש שם הם רצונות הנפש־האלקית, וזה יבטל את הרצונות הטבעיים, הנחות השכל הטבעי ומדות והרגלים טבעיים.

ה. אחרי שהנשמה ביצעה זאת בעבודה בפועל, יצאה מארצך, ממולדתך ומבית אביך של הנפש־הבהמית, נדרשת ממנה עבודה נעלית יותר – לצאת מארצך, ממולדתך ומבית אביך גם של הנפש־האלקית.

מארצך – מרצונות הנפש־האלקית. ממולדתך – מחכמה של הנפש־האלקית. ומבית אביך – מהתבוננות של קדושה. אל הארץ אשר אראך – להגיע ללמעלה מטעם ודעת, לההנחה ולראיה של חכמה – פנימיות אבא – הנעלית משכל, ואפילו משכל של חכמה.

(משיחת י"ג תמוז תשי"ד)

* * *

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעמים רבות שיהודי קשור לתורה, ושחלוקת התורה לפרשיות מורה שמפרשת השבוע אפשר להסיק הוראות ביחס למאורעות השבוע.

ז. תוכן פרשת השבוע הוא סיפור לידת ישמעאל ויצחק.

תקוות כל אדם היא שצאצאיו ימשיכו בדרכיו. התורה מספרת שהקב"ה חנן את אברהם אבינו בשני בנים – ישמעאל ויצחק. תחלה נולד ישמעאל ואחריו יצחק.

כשהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שיולד לו בנו יצחק – היה זה כבר אחרי הולדת ישמעאל – אמר אברהם לפני הקב"ה: לו ישמעאל יחיה לפניך. אברהם אבינו היה משלים גם עם כך שלא יוולד לו בנו יצחק, אך שישמעאל יחיה "לפניך", – יתנהג כראוי, וילך בדרכי השם¹⁸.

השיב לו הקב"ה: לא. רק בנך יצחק שיולד לך ירווה אותך נחת אמת. אמנם "ולישמעאל שמעתיך" – גם מישמעאל תרוה נחת, ברם אין לך להסתפק בכך, אלא דוקא "ביצחק יקרא לך זרע".

ח. אברהם אבינו היה אז בן תשעים ותשע שנים. עשרות שנים עבד את הקב"ה ועבר נסיונות רבים. ומובן שהיה לו המושג הנכון במשמעותה של נחת מבנים. וכשהתפלל "לו ישמעאל יחיה לפניך" הרי התכוון שישמעאל ילך באותן דרכים שהוא – אברהם ידריך אותו, עד כדי כך שירווה נחת ממנו בהתאם למושגיו הוא בענין זה. ואף־על־פי־כן אומר לו הקב"ה שנחת האמת ירוה מיצחק דוקא.

על אמו של ישמעאל, הגר, – מסופר במדרש¹⁹ שהיתה מושלמת עד כדי כך שהנהגותיה הושוו לעבודת 18בית המקדש, ולכן נקראה בשם קטורה²⁰.

אף הראתה את מסירות נפשה, כפי שמספרים לנו חז"ל²¹ שהגר היתה בתו של פרעה מלך מצרים, מהממלכות האדירות של אז, ולמרות זאת הסכימה לנטוש את ארמון המלכות ולהתקבל כשפחה לשרה, וזאת – כדי שתוכל להיות בביתו של אברהם.

מובן שגם את בנה ישמעאל חינכה בדרך זו.

כל זה מבהיר לנו יותר מדוע רצה אברהם להסתפק בישמעאל, תוך תקוה שירוה ממנו מלוא הנחת, אבל לאידך גיסא הרי זה מגביר את אי ההבנה מדוע אמר לו הקב"ה שביצחק, דוקא, יקרא לך זרע.

ט. ההבדל בין ישמעאל ליצחק הוא: הולדתו של ישמעאל היתה באופן טבעי ולא בדרך נס, ואילו הולדתו של יצחק היתה בדרך נס, שהרי בדרך הטבע היה מן הנמנע שאברהם ושרה יולידו בזקנתם בן. איש לא האמין באפשרות הדבר, ואף אברהם בעצמו חשש שמא אינו ראוי לנסים כאלה.

ומכאן גם ההבדל בין ישמעאל ליצחק בענין ברית המילה, שהיתה אז המצוה המיוחדת, האמצעי היחיד להתחבר עם הקב"ה.

ישמעאל נימול בן שלש עשרה שנה. נער שמלאו לו שלש עשרה שנה הוא בר שכל, ולכן היה אז לבר־מצוה²², המתחייב בקיום המצות, כיון שאז ניחן במדה הראויה של דעת, כדי אפשרות לתת אימון בהנהגתו. ובשכלו ודעתו הסכים ישמעאל להתקשר אל הקב"ה ומל אז את עצמו.

יצחק נימול בן שמונת ימים. תינוק בן שמונת ימים אינו בגדר נתינת הסכמה. ואף־על־פי־כן קשרוהו אז עם הקב"ה בקשר שאינו ניתן לניתוק, וכלשון הכתוב: ברית עולם.

י. לפי שני ההבדלים האמורים בין ישמעאל ליצחק: א) הולדתו של יצחק על־טבעית ושל ישמעאל טבעית. ב) התקשרותו העל־שכלית של יצחק אל הקב"ה, בשעה שהתקשרותו של ישמעאל אל הקב"ה היתה על־פי שכל – יובן גם מדוע נחת־האמת של אברהם אבינו היא דוקא מיצחק.

ילד שנולד וגדל בהשגחה מעולה, מתחנך להשקפה נכונה וכתוצאה מהשקפתו השכלית הנכונה הוא מתקשר עם הקב"ה – זו דרכו של ישמעאל. ישמעאל גדל בביתו של אברהם אבינו. וחינוכו הביא אותו אל ההבנה השכלית הנכונה בצורך להתקשרות עם הקב"ה.

ברם, אין כל בטחון בדרך כזו. כשהיהדות באה מתוך הכרה שכלית גרידא – אין כל ודאות ששינוי כל שהוא לא יעמיד בספק את המשכה. יתר על כן: גם בעת שהוא מקושר עם הקב"ה, אין כל בטחון עד היכן תתבטא 19יהדותו, אם תהיה זו יהדות שלמה או מוגבלת בהתאם למדת שכלו והבנתו.

ולכן גם בישמעאל, כשאך נסתמנה פגיעה בירושתו²³ לא היתה אפשרות להשאירו בבית אברהם והקב"ה צוה לשלחו, כי "ביצחק יקרא לך זרע"²⁴.

הקב"ה הבהיר: בהעמדת דורות ישראליים אין מקום לגישה טבעית. קיומו ומהותו של עם ישראל הם על־טבעיים. יהודי – כל קיומו למן הורתו ולידתו, בנסים בלי כל התחשבות בטבע.

הקב"ה אמר לאברהם אבינו: נחת אמת של יהדות באה רק מילד שהיוולדו וראשית חייו הם באופן אלקי, ושבהיותו ילד בן שמונת ימים, כלומר, בהווצר האפשרות הראשונה לכך, מקשרים אותו אל הקב"ה בברית עולם, אם כי אינו מבין עדיין ואין אף אפשרות לשאול אותו על כך.

יהדותו של ילד כזה, לא תהיה מוגבלת בהתאם לדעתו ושכלו אלא חדורת מסירות־נפש. ומילד זה תבוא נחת יהודית אמתית.

יא. התורה אינה ח"ו "ספר היסטוריה" – היא נצחית, כפי שאפשר להווכח מהישנות קריאת התורה מחדש בכל שנה ושנה, שמשמעותה שסיפורי התורה משמשים הוראות לכל עת ולכל מקום, כיצד על היהודי להתנהג בביתו, בחברה ובקהלה.

וכן גם המסופר בפרשת שבוע זה משמש כהוראה באורח החיים בכלל ובענין החינוך בפרט – שהוא הנקודה העיקרית.

יב. נמצאים כאלה הסבורים שסדר החינוך הוא: להמתין עד שהילד יתבגר ויוכל להסתמך על הבנתו תוך תקוה שבהיותו מבני אברהם יצחק ויעקב יגיע בעצמו למושג הנכון ביהדות.

באה ההוראה בפרשת השבוע: הסתמכות על השכל האנושי, אף חרף ההתאמצות הגדולה ביותר – לא זו הדרך להתקשרות עם הקב"ה. הדרך היא – מסירות־נפש.

יג. הוראה נוספת טמונה כאן:

אין לתת לילד חינוך של יהדות "דלילה", תוך הנחה שכשיגדל יוענק לו יותר.

גישה כזו מתאימה לענין המבוסס על הבנה וחשבונות.

אך כשהמדובר בבני ישראל שהם למעלה מחשבונות הטבע, יש לנו ההוראה מסיפור התורה: סדר החינוך של ילד יהודי הוא, שבהגיעו ליומו השמיני יש להעניק לו מדה גדושה של יהדות, לקשרו בברית עולם, לא קשר לשנה, לעשר שנים, לעשרים וחמש שנים – אלא בברית עולם.

יד. הענקת מדה גדושה של יהדות לילדים, מה משמעותה?

יש להבהיר לנוער, בשחר נעוריו, שעם ישראל בכלל, וממילא כל יהודי בפרט, אינם כפופים לחישובים טבעיים.

20יש לשנן לנוער שעליו להזניח את החישובים השונים. זה שמוצאו מעם שהורתו ולידתו באה בדרך לא טבעית, מי שהוא בן עם עתיק יומין שבידו התורה העתיקה ביותר ושעברו עליו נסיונות וקשיים כה רבים ושכל קיומו בנס – אין לו כל קשר עם חישובים אנושיים ואסור לו להתבסס עליהם.

והמתנהג בצורה האמורה ומקבל משנות ילדותו את ההדרכה לדעת שישראל נעלה ומרומם מחישובים שכליים וקשור עם הקב"ה בברית עולם – עליו מוסבת הבטחת הקב"ה "ביצחק יקרא לך זרע" – ממנו באה הנחת האמתית הן ברוחניות והן בגשמיות.

(משיחת ו' מרחשון, תשח"י)

* * *

טו. קריאת פרשת לך לך משרה בכל ימי השבוע את תחושת החויה יחד עם אברהם אבינו, הראשון שפתח את צינור מסירות־הנפש²⁵ והנחילה לדורותיו, לכל ישראל.

אף גרים בכלל, לפי שגם הם שייכים לאברהם ונקראים בני אברהם. ליצחק וליעקב מתייחסים רק יוצא חלציהם, ואילו לאברהם מתייחסים גם גרים.

משום כך, כותב הרמב"ם בתשובתו המפורסמת^* המיוסדת על הירושלמי²⁶, שאף גרים רשאים לומר "לאבותינו", משום שאברהם אבינו הוא אב לכל גר שיתגייר. מובן, איפוא, שהנחלת כח מסירות־הנפש לכל ישראל כוללת גם את הגרים, ולכן נדרש גם מהם קיום התורה והמצוות בכל תוקף, אף שזה כרוך במסירות־נפש²⁷.

השבוע שאחרי פרשת לך לך כל שכן שצריך להיות שמח, כיון שאז נקרא המסופר אדות אברהם אבינו אחרי קיימו מצוות מילה, שענינה מאד נעלה.

כ"ק מו"ח הרבי, אומר בשיחת שמחת־תורה תש"י²⁸ שאברהם אבינו היה יהודי בן שבעים וחמש שנה, "בעל אחוזות", אדון לכל הנהגותיו, "שכל הנעלם מכל רעיון"^*, וכל זה היה לפני פרשת "לך לך", לפני שנימול, ומובן לאיזו דרגה הגיע על־ידי מצוות מילה.

מצוות מילה קשורה בענין הלידה. כל הדרגות בהן נתעלה אברהם אבינו עד לקיום מצוות מילה, היו בקשר לענינים השייכים לנבראים, ולכן יכול היה להגיע אליהן בכחות עצמו. ואילו מצוות מילה היא ענין שניתנה לו מלמעלה, כפי שכתוב²⁹ שמילת אברהם היא ענין המילה שלמעלה – ומל ה' אלקיך את לבבך. וכן הדבר בכלל – על־ידי מצוות מילה, 21ממשיכים אורות נעלים ביותר, למעלה מהבריאה וסדר ההשתלשלות³⁰.

ומשום כך, קשורה המילה בלידה, כי תינוק שנולד הוא יצירה חדשה והתגלות כח האין־סוף למטה, כמבואר בחסידות³¹.

משום כך חייבת השבוע להיות שרויה בשמחה. וכן השבועות הבאים אחריו, וכפי שהרבי אומר³² שבשמחת־תורה נמשך המקיף הכללי הכולל כל המקיפים של כל חדש תשרי ומשמחת־תורה הוא נמשך על כל השנה.

(משיחת ש"פ לך לך תשי"א)