שיחה א

49שיחה א

א. "לחת" – כתיב חסר

בפרשתנו¹, כאשר משה רבינו מספר כיצד עלה לקבל את הלוחות מהקדוש־ברוך־הוא, מופיע מספר פעמים הביטוי "לוחות האבנים", "לוחות הברית", ורש"י מצטט את המילה "לחת", ומפרש: לחת כתיב, שתיהם שוות².

רש"י אינו מציין מאיזה פסוק הוא מצטט בפירושו את המילה "לחת", אך מהמקום שבו קבע רש"י את הפירוש – בין פירושו לפסוק ט' לבין פסוק י"ח – מובן, שפירושו הוא על המילה "לחת" הכתובה בין שני פסוקים אלו,

וכיון שבין פסוקים אלו מוזכרת מילה זו מספר פעמים – בפסוק י' "ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתובים...", בפסוק יא "ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לחת האבנים לחות הברית", בפסוק טו "ואפן וארד מן ההר... ושני לוחת הברית על שתי ידי", בפסוק יז "ואתפש בשני הלחת ואשלכם... ואשברם לעיניכם" – יש לומר, שרש"י מתכוון לאחד מפסוקים אלו, או למילה "לוחת" הכתובה בכתיב חסר בכל הפסוקים הללו³,

אך מכך מובן שאין כוונתו לשתי הפעמים שבהן מופיעה המילה "לוחת" בכתיב חסר בתחילת פסוק ט: "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית...", כי את פירושו על המילה "לוחת" אומר רש"י לאחר פירושו למילים "ואשב בהר" הכתובות מאוחר יותר בפסוק ט.

יש להבין: הפירוש, שמהכתיב החסר של המילה "לחת" לומדים ש"שתיהן שוות", כבר נאמר על ידי רש"י לפני כן, בפרשת תשא, על הפסוק⁴ "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן" – "לחת כתיב, שהיו שתיהן שוות"⁵. אך כיון שהפירוש הקודם נאמר פרשות רבות בתורה לפני כן, יותר משני חומשים, לכן חוזר רש"י על פירוש זה שוב בפרשתנו⁶, כפי 49שאנו מוצאים מספר פעמים שהוא נוהג כך בפירושו.

אך אין מובן, מדוע מפרש זאת רש"י על אחד מן (או כל) הפסוקים (י, יא, טו, יז) ולא מיד במקום שבו מופיעה המילה "לוחת" בכתיב חסר בפעם הראשונה, בפסוק ט?

אין לומר שרש"י מפרש זאת דוקא בפסוק יא⁷ (או יז), אשר שם חסרות במילה "לחת" שתי הואוי"ם⁸, גם הוא"ו שלאחר הלמ"ד – ולא בפסוק ט', או י', ששם כתובה המילה "לוחת" עם וא"ו לאחר הלמ"ד, כי לתוכן הפירוש "לחת" כתיב ששתיהם שוות" חשובה רק הוא"ו שלאחר החי"ת, שכאשר היא חסרה, הופכת המילה "לחת" מלשון רבים ללשון יחיד, ואילו הוא"ו שלאחר הלמ"ד אינה משנה בענין זה – גם כאשר המילה "לוחת" מופיעה בכתיב שבו חסרה הוא"ו רק לאחר החי"ת, אפשר ללמוד "ששתיהם שוות"⁹.

ב. מדוע לא לפני כן?

יותר מכך: אם רש"י צריך לחזור על פירושו, שכבר מופיע בפרשת תשא, לאחר הפסקה ארוכה בין חומש שמות לחומש דברים – הוא היה צריך להקדים ולעשות זאת לא בפרשתנו, פרשת עקב, אלא בפרשת ואתחנן¹⁰, שגם שם נאמר, לאחר עשרת הדברות, "לחת" בכתיב חסר וא"ו: "ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי".

ולאמיתו של דבר מתעוררת אותה תמיהה אף לגבי פירוש רש"י בפעם הראשונה בחומש שמות – בפרשת תשא: גם שם אין זו הפעם הראשונה שבה כתובה המילה "לחת" בכתיב חסר, אלא כך נאמר כבר לפני כן, בפרשת משפטים¹¹: "ואתנה לך את לחת האבן...", והמילה "לחת" מופיעה בכתיב חסר (בלי שתי ואוי"ם), בדיוק כבפרשת תשא. ואם כך, מדוע אין רש"י מפרש זאת בפרשת משפטים, ששם כתובה המילה "לחת" בפעם הראשונה בכתיב חסר, אלא הוא משתהה עד פרשת תשא¹²?

50ג. מדוע משנה התורה את

הכתיב דוקא כאן?

בפשטות, ניתן היה להשיב על כך לפי הכלל הידוע¹³, שהענין של כתיב מלא וחסר כשלעצמו איננו מעורר קושי בפשוטו של מקרא, אשר רש"י מוכרח להסבירו, כפי שמובן מכך שבדרך כלל אין רש"י מבאר כתיב מלא או חסר בתורה. בכל זאת, בפרשתנו מבאר זאת רש"י, מפני שבאותו פסוק (יא) משנה התורה בזה אחר זה את הכתיב: "את שני לחת האבנים לחות הברית" – בתחילה כתיב חסר לגמרי, ומיד לאחר מכן כתיב מלא, בוא"ו השני. לכן מפרש רש"י, שכוונת התורה היא להדגיש בכך את החסר: "לחת כתיב ששתיהם שוות"¹⁴.

לפיכך אין רש"י מבאר זאת בפסוק ט בפרשתנו "בעלותי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית", מפני שבפסוק זה מופיעה המילה "לוחת" בשתי הפעמים בכתיב חסר. וכן אין מבאר זאת לפני כן, בפרשת ואתחנן, ששם נאמר "ואכתבם על שני לחת אבנים", ובפרשת משפטים, לפני פרשת תשא – כיון שבמקומות אלו כתובה מילה זו פעם אחת בלבד, ואין שינויים באותו פסוק.

אך אין די בהסבר זה, כי:

א) בפרשת תשא, אמנם מופיעה המילה פעמיים באותו פסוק "לחת העדות לחת אבן", אך בשתי הפעמים היא כתובה בכתיב חסר, ואין שינויים בפסוק זה לשם הדגשה – ובכל זאת רש"י מפרש שם ענין זה.

ב) בכל אופן, ניתן לשאול שאלה זו בפרשתנו לגבי הפסוקים עצמם: מדוע התורה משנה ורומזת לענין של "שתיהם שוות" דוקא בפסוק המאוחר יותר (יא), ולא בפסוק המוקדם יותר (ט), שבו מופיעה אותה מילה פעמיים?

ולפי זה מובן, שאין לתרץ שאלות אלו בכך שיש שיטות שונות במסורה של כתיב חסר ויתר¹⁵, כלומר¹⁶, שלפי דעת רש"י המסורה בפרשת תשא היא באופן, שפעם אחת מופיעה המילה "לחות" בכתיב מלא, ופעם אחרת 51בכתיב חסר – "לחת", שלא¹⁷ כמסורה שלפנינו¹⁸. ובפרשתנו, שוב, שיטת רש"י היא, שלפני המילים "ואשב בהר" כתובה פעמיים המילה "לחת" בכתיב חסר

– כי¹⁹ בכל זאת תישאר השאלה על הפסוק עצמו, כדלעיל – מדוע התורה משנה את הכתיב דוקא בפסוק יא, וכך גם לגבי פרשת תשא, כדי להדגיש ש"לחת חסר כתיב ששתיהם שוות", ולא לפני כן, בפסוק ט, ששם מופיע אותו ניסוח "לוחת האבנים לוחת הברית".

ד. הבדלים בלשון רש"י

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר דיוק בדברי רש"י בפירושיו על התורה בענין חסר (ויתיר), אשר בענין זה אנו מוצאים התבטאויות שונות בדברי רש"י:

לפעמים אומר רש"י "חסר וי"ו"²⁰, "חסר כתיב"²¹ וכדומה²², ובמקומות אחרים מציין רש"י רק את המילה כפי שהיא כתובה בפסוק, ואינו מדגיש "חסר וי"ו" או "חסר כתיב" וכדומה²³, כפי שהוא אומר בפרשתנו²⁴: "לחת כתיב".

וכיון שלשונו של רש"י מדוייקת ביותר, מובן שאף הבדלים אלו בדבריו מדוייקים ביותר, ויש להם משמעות. במיוחד, שאלה הם שינויים שאנו מוצאים במקומות רבים בפירוש רש"י על התורה, לעתים באופן הראשון, ולעתים באופן השני.

52ה. כאשר הכתיב אינו מתאים למשמעות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא לפי תוספת הסבר לכלל שהובא לעיל, בתחילת סעיף ג, שהענין של חסר ויתר כשלעצמו אינו מהווה קושי בפשוטו של מקרא, אשר רש"י מוכרח להסבירו לבן חמש למקרא²⁵, אלא – כאשר יש קושי אחר בפשוטו של מקרא, אשר ניתן ליישבו לפי ההסבר לגבי החסר והיתר, שאז מבאר זאת רש"י²⁶.

כלל זה הוא רק במקרה שבו אין קושי וסתירה לגבי החסר או היתר עצמו, ומתעוררת רק שאלה לגבי ההסבר לחסר או ליתר. אך כאשר לפי משמעות הפסוקים צריכה היתה המילה להיכתב דוקא בכתיב מלא, ולא בכתיב חסר, או להיפך – אז מבאר זאת רש"י.

הטעם לכך הוא: השינויים בכתיב, מלא וחסר, אינם כענין נפרד בתורה, שאינו קשור להבנת "פשוטו של מקרא", אשר רק בשעת הצורך נעזר רש"י בכתיב חסר ויתר כדי ליישב ענין כלשהו בפשוטו של מקרא, כפי שהוא משתמש ב"אגדה המיישבת דברי המקרא"²⁷.

גם בפשוטו של מקרא מובן, שכתיב מלא או חסר של מילה בתורה אינו פרט רק באופן הכתיבה של מילה זו, אלא יש לכך משמעות לגבי תוכן הכתוב²⁸. כלומר, ההבדלים של מלא או חסר וכדומה, מצביעים על שינויים במשמעות המילה או הפסוק.

אלא, שההסבר והטעם, שבו מתבטא החסר או המלא, אינו ענין שיש ללמדו בפשוטו של מקרא, אלא הוא שייך לדרכים אחרות של לימוד התורה.

ולכן, כאשר לפי משמעות הפסוק צריכה היתה המילה להיכתב דוקא בכתיב מלא והיא כתובה בכתיב חסר – כי לפי משמעות הפסוק אין צריך להיות שם חסרון – צריך רש"י ליישב את הקושי, של בן החמש למקרא, מדוע כתובה המילה בכתיב "חסר".

ו. כתיב חסר במקומות שאין בהם חסרון

להלן מספר דוגמאות לכך:

א) בפעם הראשונה שבה מפרש רש"י את ענין ה"חסר"²⁹ – "יהי מארת ברקיע השמים..." – אומר רש"י "חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה...":

53משמעות פסוקים אלו (העוסקים בבריאת הקדוש־ברוך־הוא בששת ימי בראשית) היא, לציין את מעלתם של הדברים שברא הקדוש־ברוך־הוא. כזו במיוחד היא המשמעות של בריאת המאורות, כפי שמסיימת שם התורה³⁰ (ובכל מעשה בראשית³¹) בביטוי "וירא אלקים כי טוב"³². ואם כך, צריכה היתה המילה "מאורות" להיכתב בכתיב מלא, ולפחות בוא"ו אחת, כבפסוק הבא, כדי להדגיש³³ את השלמות שבכך³⁴.

ב) בפרשת נח³⁵, לאחר המבול, כאשר התורה אומרת "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות...", מפרש רש"י: "מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע" –

כיון שהתורה מציינת סיבה לכך ש"לא אוסיף לקלל עוד" – "כי יצר לב האדם רע מנעריו", מדוע מופיע כתיב חסר, שמשמעותו חסרון, במילה "נעוריו", כאילו "יצר לב האדם" אינו רע ממש "מנעוריו", אלא מאוחר יותר – דבר שהוא בניגוד למשמעות הפסוק³⁶?

ג) כך אנו מוצאים בהמשך, בפרשת חיי שרה³⁷, על המילים "ועפרון ישב", שעל כך אומר רש"י "כתיב חסר, אותו היום..." – כי בהמשך הפסוקים מסופר על מעלתם של עפרון ובני חת, אשר עפרון הסכים למכור, ויותר מכך, לתת, את מערת המכפלה לאברהם למטרת קבורת שרה. ואם כך, מדוע³⁸ מופיעה בתורה בתחילת הסיפור על עפרון, המילה "ישב" בכתיב חסר, המצביע על חסרון אצלו³⁹?

54ז. רש"י אינו מציין "חסר", כאשר אין משמעות של חסרון

לפי זה יובנו הבדלי הניסוח בפירוש רש"י, אשר לפעמים הוא אומר "חסר וי"ו", "חסר כתיב" וכדומה, ולפעמים אין הוא אומר זאת:

כאשר הכתיב החסר מבטא חסרון במשמעות המילה, או הענין, אז אומר רש"י "חסר כתיב" וכדומה.

אך כאשר הכתיב החסר אינו מבטא חסרון, אלא מביע משהו אחר, או הדגשה מסויימת בענין עצמו – אין רש"י אומר "חסר כתיב", כי אין כאן חסרון במפורש, אלא זוהי הדגשה של ההבדל במילה זו, הרומזת למשמעות מיוחדת.

ובדוגמאות שלעיל:

בפירוש הראשון על "יהי מארת" אומר רש"י "חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול...", יש חסרון במילה "מאורות".

וכן בפסוק "ועפרון ישב" אומר רש"י "כתיב חסר" – כי הדבר מבטא חסרון בעפרון, בענין "ישב" – "אותו היום מינוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה". כלומר, התורה רומזת בכך, שלעפרון מצד עצמו היה "חסרון", הוא לא נבדל בגדולה בין בני חת, אלא "מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה" – רק אז התחיל הענין של "ישב" אצלו⁴⁰.

לעומת זאת, בפרשת נח, על המילה "מנעריו", אין רש"י אומר "חסר כתיב" או "חסר וי"ו" וכדומה, אלא "מנעריו כתיב משננער לצאת... כי כאן אין הדבר מבטא חסרון בענין "נעריו", אלא להיפך – הדבר מוסיף במשמעות הפסוק, ומסביר לימוד זכות על האדם, שמשום שמיד "משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע", ולא רק מנעוריו⁴¹, ולכן מתחזק הטעם ל"לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו".

וכן במקומות רבים נוספים, שבהם אין רש"י אומר "חסר כתיב", הרי זה מסיבה זו. לדוגמא: בפעם הראשונה בתורה (מספר פסוקים אחרי הפירוש על "מארת חסר ו' כתיב") שבה מפרש רש"י את הענין של "חסר", בלי לציין את המילה "חסר"⁴²:

על המילה "התנינם"⁴³, מביא רש"י מדברי אגדה: "הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם, 55התנינם כתיב" – ואין הוא מציין "חסר כתיב" –

כי⁴⁴ הענין של "התנינם כתיב" מפני ש"הרג את הנקבה" אינו מצביע על "חסרון" בבריאתו של הקדוש־ברוך־הוא, אלא להיפך, על ידי כך הובטח קיום העולם, ואף לגבי הנקבה עצמה, הרי "מלחה לצדיקים לעתיד לבוא"⁴⁵.

ח. ביאור על "לחת" רק כשמודגשת מעלה

לפי כל זה מובן בעניננו לגבי המילה "לחת":

כוונת רש"י איננה רק לפרש מדוע כתובה המילה "לחת" בכתיב חסר, בדיוק כפי שאין הוא מבאר במקומות אחרים חסר ויתר.

רש"י מסביר ענינים אלו רק כאשר התורה מדגישה על ידי כך מעלה מיוחדת בדבר – וזאת רק בפרשת תשא ובפרשתנו.

לעומת זאת, במקומות הקודמים בתורה, הן בפרשת משפטים (לפני פרשת תשא), והן בפרשת ואתחנן (לפני פרשתנו, עקב), שבהם אין התורה מתכוונת להדגיש את מעלת הלוחות, אין רש"י מבאר את כתיבת המילה "לחת" בכתיב חסר, כפי שיוסבר להלן.

ט. בפרשת תשא ובפרשתנו – תיאור מעלת הלוחות

בפרשת תשא⁴ נאמר "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו... שני לחת העדת לחת אבן כתובים באצבע אלקים" – מעלתם העצומה של הלוחות.

וכך, ועוד יותר מכך, בפרשתנו⁴⁶: "ויתן ה' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש...", ובהמשך לכך נאמר⁴⁷ "ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לחת האבנים לחות הברית" – כל זאת כהמשך לנאמר⁴⁸ "ובחרב הקצפתם .. בעלתי...", וכהכנה לענין של⁴⁹ "ויאמר .. קום רד .. ואפן וארד מן ההר... ושני לוחת הברית על שתי ידי וארא והנה חטאתם... ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם".

כלומר, כוונת משה היא לתאר את מעלתם העצומה והנפלאה של הלוחות, ולהדגיש שעל־אף זאת גרם חטאם של ישראל לשבירתם – "ואשברם 55לעיניכם". ואם כך, בשני פסוקים אלו, לפחות, לא היתה צריכה המילה "לוחות" להופיע בכתיב חסר, המצביעה על חסרון בהם, אלא מילה זו היתה צריכה להיכתב כאן בכתיב מלא.

על כך מפרש רש"י "לחת כתיב" – אין כאן "חסר", חסרון, בענין זה, אלא להיפך – הדבר בא להדגיש מעלה שהיתה בלוחות, "ששתיהם שוות"⁵⁰, עובדה המדגישה שזה ענין אלקי:

בנוסף לכך שבידי אדם קשה ביותר, ואף מן הנמנע הוא, לדייק⁵¹ ששני דברים יהיו שוים ממש בדיוק⁵², הרי יש חידוש בלוחות: על שני הלוחות היו כתובים עשרת הדברות, "חמש (ה)דברות (ה)כתובין על לוח אחד, וחמש (ה)כתובים על השני"⁵³, והרי בחמשת הדברות הראשונים היו⁵⁴ הרבה יותר מילים ואותיות מאשר בחמשת הדברות האחרונים – ואף־על־פי־כן "שתיהם שוות", זו אינה גדולה מזו?

בפשוטם של דברים – הכתב וגודל האותיות על שני הלוחות היה זהה, ולא שבלוח הראשון היו המילים כתובות באותיות קטנות יותר, ובלוח השני – באותיות גדולות יותר. ולכאורה⁵⁵, כך גם הרווח שבין המילים והאותיות היה זהה בשני הלוחות⁵⁶.

כן יש להעיר ולציין את הנס ש"כתובים משני עבריהם", כפי שמפרש רש"י⁵⁷ "משני עבריהם היו האותיות נקראות ומעשה ניסים היה".

וכך מתאימים הדברים למשמעות הפסוקים בהמשך, הבאים להדגיש את מעלת הלוחות שנתן הקדוש־ברוך־הוא למשה. ועל ידי כך להוסיף בחומרה של "דברי התוכחות"⁵⁸, אשר אמר להם משה, והזהיר "זכור אל תשכח...

56ובחרב הקצפתם..."⁵⁹ – גרימתם לשבירת הלוחות.

לעומת זאת, בפרשת ואתחנן לפני כן¹⁰, כאשר מופיעה המילה "לחת" בכתיב חסר, תוכן הדברים שם הוא בענין של "את הדברים האלה דבר ה' את כל קהלכם... ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי", אך אין מדובר שם על מעלתם המיוחדת של הלוחות. וכן בפרשת משפטים¹¹ "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" – אין כאן הדגשה של מעלת הלוחות.

י. מעלת הלוחות – כאשר ניתנו לישראל

לפי זה מובן מדוע מדייק רש"י ומבאר דוקא את המילה "לחת" הכתובה לאחר פסוק ט, ולא בשתי הפעמים הקודמות שבהן כתובה המילה "לחת" בתחילת פסוק ט "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית":

פסוקים י־יא עוסקים בתיאור הלוחות כפי שניתנו למשה – "ויתן ה' אלי", "ויהי מקץ ארבעים יום... נתן ה' אלי". לעומת זאת, בפסוק ט מספר על עליית משה לקבל את הלוחות. כלומר, הלוחות כפי שהיו עדיין אצל הקדוש־ברוך־הוא.

הדיוק וההדגשה על מעלתם העצומה של הלוחות (כדי להוסיף חומרה לדברי התוכחה לישראל על שבירתם, אינם על הלוחות כפי שהיו אצל הקדוש־ברוך־הוא – "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית" – אלא דוקא) כפי שניתנו בידי משה לתתם לישראל. ש(גם) כאשר נתן אותם הקדוש־ברוך־הוא למשה, הם היו נעלים ביותר – דבר של "אלקים" – ("כתובים באצבע אלקים" וכדומה) – ולא כמציאותם של הנבראים.

יא. מעלת הלוחות – בגשמיותם

לפי זה יש לבאר ענין נוסף (ב"יינה של תורה", לפחות): המילה "לחת" המופיעה בכתיב חסר בפסוק יא נאמרת בקשר לאבנים, "לחת האבנים". המילה לוחות המופיעה לאחר מכן בכתיב מלא, נאמרת בקשר לברית – "לחות הברית".

לכאורה, מעלת הלוחות בכך שניתנו מהקדוש־ברוך־הוא ושהם "כתובים באצבע אלקים", היא בעיקר מפני היותם "לחות הברית אשר כרת ה' עמכם"⁶⁰, הברית בין הקדוש־ברוך־הוא לישראל, ולא בהיותם "אבנים" גשמיות. ואם כך, צריך היה, לכאורה, להיכתב בפסוק יא, להיפך: "לחות האבנים" בכתיב מלא, ו"לחת הברית" בכתיב חסר – "לחת כתיב ששתיהם שוות"", כדי להדגיש לגבי 57לוחות הברית את מעלת היותם מ"אלקים".

אלא, לפי האמור לעיל מובן הדבר, כי הדגש העיקרי כאן אינו על המשמעות הרוחנית, שלוחות הברית הם ענין אלקי, אלא על כך שגם הגשמיות של הלוחות, היותם "לחת האבנים", שבכך היתה השבירה, "ואשברם לעיניכם" – היא ענין אלקי, עד כדי כך ש"שתיהם שוות" –

עד אשר היו בכך שני ניגודים: שתיהם שוות, למרות שבלוח אחד היו כתובות הרבה יותר אותיות ומילים מאשר בלוח השני, ובאותו גודל – אף־על־פי־כן "שתיהם שוות".

58הוספה

לשלימות הענין המבואר בהשיחה (ס"ז) שרק

מובאים בזה המקומות שבהם פירש רש"י

א) בראשית א, יד: "יהי מארת –

בענין של חסרון כותב רש"י תיבת "חסר" – את הטעם דחסרות, על סדר הכתובים:

וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה כו'" – ענין של חסרון (כבפנים ס"ז).

ב) בראשית א, כח: "וכבשה – חסר תהא יצאנית כו'", כי דעתה קלה ותוכל וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא

להנזק (משא"כ הזכר) – ענין של חסרון.

שבראם

ג) בראשית א, כא: "התנינם – יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם, ס"ז).

ד) בראשית ו, ב: "כי טבת הנה – א"

זכר ונקבה והרג את הנקבה כו' שאם התנינם כתיב" – ענין של מעלה (כבפנים ר יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין כו' גדול

אודות

נכנס כו'". אף שלכאורה מדובר כאן של ר' יודן, ולא לשונו של רש"י. (2) בחסרון [וא"כ, הרי זו מעלה הכי גדולה (ראה פרש"י חיי שרה כד, טז), ולכן לכתוב "חסר" – ושלא היו צנועות], אלא

ענין של חסרון – הרי: (1) זהו לשונו כאשר "ויראו בני האלקים גו'" – לא היו

– שעד שנכנס גדול כו', כי צנועות היו מוכרח רש"י לומר כן ע"פ פשש"מ, ולא

שידעו שסופן לא טוב. (3) גם שמו "יודן"

כתיב

– חסר ה"א כתיב, ואם ידגיש חסר

ה) נח ח, כא: "מנעריו – מנעריו יצה"ר". וזהו ענין של מעלה – לימוד

ו) נח ט, יב: "לדרת עולם – נכתב שצדיקים גמורים היו כו'", חסרון ב" כו'.

ז) לך לך יד, יד: "חניכו – חניכו

הרי זה היפך הכבוד כו'. כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו

זכות על האדם (כבפנים ס"ז).

חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי (ל)דרת עולם", שחסר בהם דורו של חזקי'

כתיב,

של מעלה (ראה הערה 44).

ח) וירא יח א: "והוא ישב פתח זה אליעזר שחנכו למצוות כו'" – ענין

האוהל

שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין מעלתו וכבודו של אברהם, וכבודם של

ט) וירא יט, א: "ולוט ישב – ישב

כחום היום – ישב כתיב כו' סימן לבניך והן יושבין כו'" – ענין של מעלה שמדגיש

בנ"י.

כתיב,

אותו היום מינוהו שופט עליהם" – ענין

אנשי

של מעלה, כי כל הנהגותיהם (של

י) חיי שרה כג, י: "ועפרון ישב –

סדום) עד עתה אינן באשמתו כלל. כתיב חסר, אותו היום מינוהו שוטר כו'" - 59ענין של חסרון, מכיון שלולי שאברהם ס"ז). הי' צריך לו, לא הי' ראוי לזה (כבפנים

אברהם

יא) חיי שרה כג, טז: "וישקול ואפילו מעט לא עשה כו'" – ענין של

יב) חיי שרה כד, לט: "אלי לא תלך

לעפרן – חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה חסרון. האשה – אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר,

אברהם

והי' מחזר למצוא עילה שיאמר לו לפנות אליו להשיאו בתו כו'" – ענין

שלולי

של מעלה ביחס לאליעזר¹ ובתו, "ארור", ולכן "אין ארור מדבק בברוך"]

יג) חיי שרה כה, ו: "הפילגשם –

חטאו של "חם" [שבזה נעשה עבד – ראויים הם ליצחק. כתיב², שלא היתה אלא פלגש אחת כו'" – חסרון הכי בולט, שאין ב"פלגשים"

יד) תולדות כה, כד: "והנה תומם³ – חסרון.

טו) וישב לח, כז: "תאומים – מלא, (כנ"ל יד).

טז) שמות ג, טו: "זה שמי לעלם – (לשון רבים) אלא אחת. חסר כו' אחד צדיק ואחד רשע" – ענין של

ולהלן תומים חסר לפי שהאחד רשע כו'"

וי"ו, לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו" – חסרון הכי בולט.

יז) משפטים כג, ב: "לא תענה על ריב – על רב, שאין חולקין על מופלא שבב"ד

פירושו

כו'" – ענין של מעלה [ורק בסיום שהוא חסר יו"ד דרשו כן"].

יח) כי תשא לא, יח: "ככלתו – כותב רש"י מהיכן לומדים זאת: "לפי

ככלתו

מעלה ויתרון בנתינת התורה⁵. כתיב⁴ .. ככלה לחתן כו'" – ענין של

שתיהן

יט) שם: "לחת – לחת כתיב, שהיו ואילך).

כ) ויקהל לה, כז: "והנשאם – לפי שוות" – ענין של מעלה (כבפנים ס"ח

שנתעצלו

של חסרון. ממלאכתם נחסרה אות משמם" ענין 60כא) אמור כג, מ: "כפת תמרים – הכי בולט, שאין ב"כפות" אלא אחת.

[כא (ב) נשא ז, א: "כלות משה – חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת" – חסרון

כלת כתיב⁶ יום הקמת המשכן היו ישראל

מעלה

ככלה הנכנסת לחופה" – ענין של

כב) נשא ז, יט: "הקרב את קרבנו – כו'" – ענין של חסרון, מכיון שהי' כאן

כג) שלח טו, כד: "לחטת – חסר א', הבאות עם עולה החטאת קודמת כו' וזו לגבי שאר חטאות.

כד) בלק כב, ה: "והוא ישב ממלי – ותחסר כל מציאותו – ענין של חסרון

ושלימות בהקמת המשכן עבור ישראל].

חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב לשון ציווי ענין של ערעור, שלכן הוצרך לציווי מיוחד. שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה

עולה קודמת לחטאת" – חסרון בחטאת זו

חסר כתיב, קרובים הם להכריתני כו'",

בראשיכם

כה) דברים א, יג: "ואשמם ישראל כו'" – ענין דגדלות ("ואשימם אשמותיהם כו'").

כו) דברים ב, לג: "ואת בנו – בנו

– חסר יו"ד², לומר שאשמותיהם של

בראשיכם") והפכו ("ואשמם חסר יו"ד – כתיב, שהי' לו בן גבור כמותו" – תוספת

כמותו

הדגשה בדמיון בנו אליו שהי' גבור בנו"). (ומעלה בבנ"י, שמ"מ "ונך אותו ואת

כתיב,

כז) ואתחנן ו, ט: "מזזות – מזזות שאין צורך במזוזה נוספת על פתח זה מכיון שמזוזה אחת על הפתח פועלת

כח) עקב ט, יא: "לחת כתיב

שאין צריך אלא אחת" – מעלה במזוזה,

(ראה באר מים חיים, משכיל לדוד. ועוד), פעולתה בשלימות.

ששתיהן

ואילך).

ועוד יש לומר – בכמה מהנ"ל, ואכ"

שוות", ענין של מעלה (כבפנים ס"ח מ.