52

ה. כאשר הכתיב אינו מתאים למשמעות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא לפי תוספת הסבר לכלל שהובא לעיל, בתחילת סעיף ג, שהענין של חסר ויתר כשלעצמו אינו מהווה קושי בפשוטו של מקרא, אשר רש"י מוכרח להסבירו לבן חמש למקרא²⁵, אלא – כאשר יש קושי אחר בפשוטו של מקרא, אשר ניתן ליישבו לפי ההסבר לגבי החסר והיתר, שאז מבאר זאת רש"י²⁶.

כלל זה הוא רק במקרה שבו אין קושי וסתירה לגבי החסר או היתר עצמו, ומתעוררת רק שאלה לגבי ההסבר לחסר או ליתר. אך כאשר לפי משמעות הפסוקים צריכה היתה המילה להיכתב דוקא בכתיב מלא, ולא בכתיב חסר, או להיפך – אז מבאר זאת רש"י.

הטעם לכך הוא: השינויים בכתיב, מלא וחסר, אינם כענין נפרד בתורה, שאינו קשור להבנת "פשוטו של מקרא", אשר רק בשעת הצורך נעזר רש"י בכתיב חסר ויתר כדי ליישב ענין כלשהו בפשוטו של מקרא, כפי שהוא משתמש ב"אגדה המיישבת דברי המקרא"²⁷.

גם בפשוטו של מקרא מובן, שכתיב מלא או חסר של מילה בתורה אינו פרט רק באופן הכתיבה של מילה זו, אלא יש לכך משמעות לגבי תוכן הכתוב²⁸. כלומר, ההבדלים של מלא או חסר וכדומה, מצביעים על שינויים במשמעות המילה או הפסוק.

אלא, שההסבר והטעם, שבו מתבטא החסר או המלא, אינו ענין שיש ללמדו בפשוטו של מקרא, אלא הוא שייך לדרכים אחרות של לימוד התורה.

ולכן, כאשר לפי משמעות הפסוק צריכה היתה המילה להיכתב דוקא בכתיב מלא והיא כתובה בכתיב חסר – כי לפי משמעות הפסוק אין צריך להיות שם חסרון – צריך רש"י ליישב את הקושי, של בן החמש למקרא, מדוע כתובה המילה בכתיב "חסר".

ו. כתיב חסר במקומות שאין בהם חסרון

להלן מספר דוגמאות לכך:

א) בפעם הראשונה שבה מפרש רש"י את ענין ה"חסר"²⁹ – "יהי מארת ברקיע השמים..." – אומר רש"י "חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה...":