שיחה ב
61שיחה ב
א. יש לו מזכירין רבים
בסוף הלכות מזוזה1 אומר הרמב"ם:
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע2 ביחוד השם שמו של הקדוש־ברוך־הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן3. וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים4 אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים5: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו6 וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא7 שלא יחטא,
ב שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר8 חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. בריך רחמנא דסייען.
יש להבין: מדוע מביא הרמב"ם את המאמר "כל מי שיש לו תפלין... וציצית... ומזוזה..." כאן, בהלכות מזוזה9, ולא לפני כן בהלכות תפילין10 – המצוה הראשונה הנזכרת במאמר? ולפחות – גם שם?
ואם היתה כוונתו של הרמב"ם להביא מאמר זה לאחר פירוט ההלכות של כל שלוש המצוות, היה צריך להביאו מאוחר יותר, בהלכות ציצית, המופיעות לאחר שתי המצוות האחרות שבמאמר זה?
ובמיוחד, כשענין הזכירה מפורש בתורה11 במצות ציצית, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'"12, ולא במצות 61תפילין ומזוזה, כפי שמציין הרמב"ם עצמו בסוף הלכות ציצית. ואם כך, צריך היה הרמב"ם להביא מאמר זה אודות "מזכירין רבים", שם, בסוף הלכות ציצית?
יותר מכך: המקור למאמר "כל מי שיש לו תפילין בראשו..." הוא אכן במסכת מנחות13, בסוגיא העוסקת במצות ציצית, וכך מובא מאמר זה בדברי הרי"ף והרא"ש14 בסוף הלכות ציצית15. מדוע אפוא מביא זאת הרמב"ם דוקא בהלכות מזוזה16?
ב. השינויים בלשון הרמב"ם לעומת לשון הגמרא
כן יש להבין את ההבדלים שבדברי הרמב"ם לעומת לשון הגמרא. וכך נאמר בגמרא:
כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר17: והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר8: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.
כלומר: הרמב"ם (א) משמיט את ההוכחה שהגמרא מביאה מן הפסוק הראשון "שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק", (ב) מוסיף "שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא".
את התוספת של הרמב"ם ניתן להסביר בפשטות, שהרמב"ם רוצה להרחיב ולבאר18 את דברי הגמרא, כדרכו של הרמב"ם, וכדרכם של בתראי לגבי קדמאי19 באופן כללי. אך אין מובן מדוע משמיט הרמב"ם ענין המובא בגמרא, ובמיוחד כאשר הוא מובא בגמרא כראשון?
לכאורה, היה ניתן להשיב: לפי שיטת הרמב"ם, תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות20, עד אשר הרמב"ם מונה אותן כשתי מצוות במנין תרי"ג המצוות21, ולכן אין מתאים לצטט את הפסוק "והחוט המשולש22 לא במהרה ינתק"23, כי 62לדעת הרמב"ם יש כאן ארבע מצוות, ולא שלש.
אך אין מסתבר שמסיבה זו משמיט הרמב"ם פסוק זה: א) אף אם ישנן ארבע מצוות, הרי התוספת של המצוה הרביעית אינה גורעת מן המעלה של "והחוט המשולש לא במהרה ינתק"24 – יש בכלל מאתיים מנה. ב) גם לדעת הרמב"ם יש כאן בכל זאת שלושה סוגים של מצוות – תפילין (של ראש ושל יד)25, ציצית ומזוזה26.
ג. "חייב אדם להזהר במזוזה"
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הדיוק בדברי הרמב"ם האומר במצות מזוזה "חייב אדם להזהר במזוזה", בשונה מציצית27, ששם אומר הרמב"ם28 "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה29 בה כל המצוות כולן שנאמר11 וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".
לכאורה יש לומר: כוונת הרמב"ם בדבריו "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד" היא, שלמרות שהמזוזה היא "מצוה שאינה חובה על האדם, אלא דומין לרשות .. שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה, ישב"30, בכל זאת צריך היהודי להשתדל להיות 63במצב שיחייב אותו במצוה זו31 – שיהיה לו בית, חדר כדי לקיים את מצות מזוזה32. וכיון שכוונת הרמב"ם היא להשתדלות שצריכה להיות כדי להגיע לידי חיוב מזוזה, שפעולה זו היא רשות, לכן הוא מתבטא בלשון "חייב אדם להזהר במזוזה", ולא "מצות מזוזה".
לפי זה יומתק33 מדוע לגבי ציצית אומר הרמב"ם "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית": בענין הציצית מופיעה ההלכה "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית" לאחר שהרמב"ם קבע בהלכה הקודמת "אף־על־פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטר עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים".
ומובן, שבהמשך, בהלכה האחרונה, "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית", אין הכוונה להשתדלות ללבוש בגד שניתן לקיים בו את מצות ציצית, שהרי ענין זה כבר הבהיר הרמב"ם בהרחבה בהלכה הקודמת, אלא שהכוונה היא שעליו לקיים תמיד את המצוה, להיות עטוף בציצית.
לכן אומר הרמב"ם "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית", כי כוונתו היא לזהירות בקיום המצוה, בבגד המצוייץ שכבר יש לו.
אך דחוק ביותר לפרש כך, כי כיון שבכל זאת (לגבי מזוזה) מדובר אודות זהירות והשתדלות בענין של רשות, שאיננו "חובה על האדם", אין מתאים כל כך הביטוי "חייב להזהר", שמשמעותו חובה של מצוה34, ולכאורה, צריך היה35 הרמב"ם להשתמש בביטוי השתדלות וכדומה, כפי שאנו אכן מוצאים בדבריו במצות ציצית, כדלעיל, "אף־על־פי... אלא לעולם ישתדל להיות עטוף...".
לכן מובן בכל זאת, שבמילים "חייב אדם להזהר במזוזה" הכוונה היא לחובה של מצות מזוזה, ואם כך, שבה 64הקושיה ומתעוררת: מדוע אין הרמב"ם כותב כאן במפורש "להזהר במצות מזוזה"?
ד. "להזהר" – לא בעצם קיום המצוה
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
בדברי הרמב"ם "חייב אדם להזהר" אין כוונתו לחובת הזהירות בקיום מצות מזוזה, אלא לזהירות בהשפעתה של המזוזה ותוכנה עליו36, וכפי שהוא מפרט בהמשך דבריו "וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש־ברוך־הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".
ענין זה במזוזה – "וכל זמן שיכנס..." – איננו קיום מצות מזוזה37, שהרי מעשה המצוה הוא "קביעתה (בפתח הבית) זו היא המצוה38", והמשך קיומה39 של המצוה הוא בכך שיש ליהודי מזוזה בפתח הבית שבו הוא דר. קיום מצות מזוזה איננו רק כאשר "יכנס ויצא", אלא תמיד. כלומר, לא האדם צריך לפעול בקיום המצוה, אלא, להיפך, ה"חפצא" של המצוה צריך להשפיע על האדם: כיון שמזוזה מכילה בתוכה את "יחוד השם, שמו של הקדוש־ברוך־הוא", היא צריכה לעורר את האדם ולהביא לידי כך ש"יזכור40 אהבתו ויעור משנתו... וידע...".
ולפי זה יוצא, שהענין של "חייב אדם להזהר במזוזה" הוא בנוסף לעצם קיום המצוה: כשיש ליהודי מזוזה בפתח ביתו, נדרשת ממנו זהירות41 במזוזה באופן ש"כל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם... ויזכור אהבתו...", עד אשר הדבר מביאו לכך ש"והולך בדרכי מישרים".
ה. עצם המזוזה מזכירה
לפי זה יובן מדוע מביא הרמב"ם את 65המאמר "כל מי שיש לו..." דוקא בהלכות מזוזה – כי דוקא המזוזה "מזכירה" מצד ה"חפצא" שלה, כפי שיוסבר להלן.
לגבי התפילין אומר הרמב"ם42: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא.
לגבי מצות ציצית אומר הרמב"ם, כדלעיל, "מצות ציצית .. הכתוב שקלה ותלה בו כל המצוות כולן".
יוצא מכך, שלפי דברי הרמב"ם יש הבדל מהותי בין שלש מצוות אלו באופן השפעתן על האדם המקיימן:
בתפילין ההשפעה על האדם היא משום "קדושת תפילין", שזהו איננו עצם החפצא של התפילין43, או של מהות המצוה44.
גם ההתעוררות שגורמת הציצית לאדם בזכירת כל המצוות אינה משום עצם החפצא של הציצית כשלעצמה, אלא משום ש"הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן" – לפי הציווי בתורה נקבע קיום המצוה דוקא במספר מסויים של חוטים וכדומה ובצבע תכלת וכו', שפרטים אלו רומזים ומזכירים את כל המצוות45, אך לא עצם ה"חפצא" של הציצית גורם לזכירה. ולכן ההזכרה 66קשורה למצות ציצית – כלומר, בכך שאדם מקיים את מצות ציצית הוא נזכר על ידי הפרטים הנ"ל בכל תרי"ג המצוות.
לעומת זאת, במזוזה46, הרי משום שהיא מכילה את "יחוד השם שמו של הקב"ה"*, הרי עצם47 המזוזה48 הוא "מזכיר"49.
לפי זה יש להסביר מדוע אין הרמב"ם מצטט את הפסוק המובא בגמרא – "והחוט המשולש לא במהרה ינתק":
מלשון הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" מוכח, שהמצוות עצמן, בהיותן שלשתן יחד, שומרות עליו "שלא יחטא"50. כלומר, זכות הקיום של שלש מצוות אלו, והיות האדם מוקף בהן מהווה הגנה מפני חטא, ולכן "הכל בחיזוק שלא יחטא".
אך הרמב"ם מדבר על השפעות שונות על האדם על ידי מצוות אלו51, לא מצד זכות קיומן כ"חוט המשולש", כפי שהוסבר לעיל, ולכן52 אין מתאים 67לצטט כאן את הענין של "והחוט המשולש..."53.
ו. "בריך רחמנא דסייען"
לפי כל האמור לעיל ניתן לתרץ תמיהה המתעוררת על דברי הרמב"ם כאן:
בהוצאות הקיימות לפנינו54 נאמר בסיום הלכות מזוזה "בריך רחמנא דסייען". ולכאורה, דרכו של הרמב"ם לכתוב מילים אלו במספר מקומות בסיומו של ספר55, או, לפי מספר גירסאות56, גם בסיום "הלכה" כללית*, אך לא באמצע רצף של הלכות. מדוע אפוא מוסיף הרמב"ם מלות סיום אלו – "בריך רחמנא דסייען" – כאן, באמצע הרצף, שהרי הלכות תפילין מזוזה וספר תורה מהוות המשך אחד של הלכות?
ולפי האמור לעיל יש לומר, שביטוי זה קשור במיוחד להלכות מזוזה:
בענין ששלש מצוות אלו – תפילין, מזוזה וציצית – משפיעות ומסייעות ליהודי בעבודתו הרוחנית, הרי ה"סיוע" מתאים בעיקר למזוזה, בהיותה מצוה שה"חפצא" שלה, ה"יחוד השם שמו של הקדוש־ברוך־הוא", מסייע ליהודי, וכפי שאומר הרמב"ם לפני כן בהלכות מזוזה57, שהיא "מצוה גדולה שהיא 68יחוד ה' של הקדוש־ברוך־הוא ואהבתו ועבודתו".
אך לא כן בשתי המצוות האחרות – בתפילין ההשפעה איננה מצד ה"חפצא" של התפילין עצמן. אלא מצד קדושתן, כדלעיל, ואין מתאים לומר שהקדוש־ברוך־הוא נתן את התפילין כמזכיר ומסייע.
וכן במצות ציצית, שבה "הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן" – שלא עצם המציאות של הציצית מזכיר ומסייע ליהודי, כפי שהוסבר לעיל.
ולכן דוקא במצות מזוזה מסיים הרמב"ם את הלכותיו במלות ברכה ושבח לקדוש־ברוך־הוא על שנתן לנו מזכיר ומסייע.
ז. תפילין וציצית – לא בדיוק סיוע
ביתר עומק: בתוספת "בריך רחמנא דסייען" מוסברת יותר השפעתה המיוחדת של המזוזה ויחודיותה ממצות תפילין וציצית:
"סיוע" הוא ביטוי המתאים להיאמר כאשר מישהו עוזר לזולתו בפעולה מסויימת, אך לא כאשר העוזר עושה הכל בעצמו, שהרי אז אין הוא מסייע, אלא הוא העושה. מצד שני, כאשר עזרה אינה מבטיחה שהנעזר יוכל לבצע את הפעולה, הרי גם זה אינו סיוע אמיתי.
וזהו החידוש במזוזה לעומת תפילין וציצית:
על התפילין אומר הרמב"ם, כדלעיל, שמשום ש"קדושתן גדולה" לכן "כל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק". כלומר, לא זו בלבד שהתפילין מסייעות לאדם בעבודתו58, אלא קדושתן משפיעה ומשנה את האדם, והופכת אותו בשעת מעשה ל"עניו וירא שמים...".
מצד שני, במצות ציצית, אשר "הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", הרי היא מזכירה לאדם את כל המצוות, אך אין בכך ודאות שהזכירה תהווה סיוע59 לקיום המצוות בפועל. המצוה מזכירה את כל המצוות, אך לא עד כדי כך, שכאשר האדם שקוע בהבלי הזמן וכדומה תסייע לו הזכירה ותביאו לידי קיום כל המצוות 69לעומת זאת, במצות מזוזה אומר הרמב"ם ש"כל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש־ברוך־הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד... ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". כלומר, מצד אחד אין הדבר דומה להשפעה על ידי קדושת התפילין, שכל מה שהאדם מגיע אליו על ידי מצוה זו הוא בהשפעת התפילין, ולא על ידי עבודתו שלו – ולא כך במצות מזוזה, שבה יחוד ה' שבמזוזה מזכיר ומעורר את האדם, שהוא יזכור, באמצעות המזוזה, את "אהבתו" ו"יעור משנתו" וכדומה.
מצד שני, אין השפעת המזוזה דומה למצות ציצית, אשר "הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות .. וזכרתם את כל מצות ה'", אך אין היא משפיעה על האדם להשתנות בפועל – שינוי ה"גברא". לעומת זאת, המזוזה משפיעה על האדם כך שהוא מתנה על ידי ש"יזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן", עד אשר הוא "חוזר לדעתו" והוא "הולך בדרכי מישרים".
ובכך מובן, שה"סיוע" האמיתי, אשר מעורר את המסתייע לברך ולשבח על כך את הקדוש־ברוך־הוא, קיים דוקא במזוזה, שדוקא היא מסייעת ליהודי ללכת בדרך הישרה.
ח. "נזכרים ונעשים"
לפי האמור לעיל מובן מדוע מביא הרמב"ם דוקא במצות מזוזה את הענין ש"מזכירין רבים... שמצילין אותו מלחטוא", משום שמהות המזוזה היא "מזכיר" אמיתי:
הזכרה אמיתית ושלמה אינה רק כזו שאינה קשורה למעשה, או לפחות ל"כאילו עשה", אלא ה"מזכיר" האמיתי מביא לידי כך, כאמור כביטוי הידוע, ש"נזכרים ונעשים"61, שהזכירה היא באופן המשפיע על העשיה62.
בדומה לזכירת יציאת מצרים63, שהזכירה המושלמת היא כאשר היא באופן שהיהודי רואה ומרגיש שהוא "חייב64 .. לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום65 ממצרים".
ו"הזכרה" כזו קיימת דוקא במזוזה, כאמור לעיל, שהמזוזה מסייעת ומשפיעה על האדם להשתנות וללכת "בדרכי מישרים".
ט. מזוזה – גם בחוץ
"סיוע" זה של המזוזה אינו רק באיכות הסיוע, כדלעיל, אלא גם בכמות:
70בחייו של היהודי יש, בדרך כלל, שני מצבים – בהיותו "בפנים", בארבע אמות של תורה ותפלה ומצוות, במצב של קדוש ועבודת ה', ובהיותו ב"חוץ", עסוק בעניני העולם הזה, "הנהג66 בהן מנהג דרך ארץ".
ובאופן כללי, זהו ההבדל בין מצוות תפילין וציצית לבין המזוזה67:
על ידי מצוות התפילין והציצית, שהיהודי מניח על ראשו ועל זרועו, ולובש על גופו, הרי הוא מוקף במצוות, הוא "בפנים". הוא מנותק מעניני העולם וקשור לקדוש־ברוך־הוא ולמצוותיו.
ואילו המזוזה, הקבוע על פתח ביתו "בטפח הסמוך לחוץ"68, מדגישה את מצבו של היהודי בהיותו קשור לקדוש־ברוך־הוא גם כשהוא יוצא לעולם הגשמי. ואת זאת מדגיש ומסביר הרמב"ם בהלכות מזוזה: המזוזה באה להזכיר ליהודי, שלא רק בהיותו בתוך ביתו, בפנים, הרי עליו ועל כל עניניו להיות מותאמים ליחוד השם, שמו של הקדוש־ברוך־הוא שבמזוזה – אלא גם ביציאתו לעולם שמחוצה לו צריך היהודי להיות חדור בענין יחוד ה' שבמזוזה.
וכאשר "יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש־ברוך־הוא" שבמזוזה, צריך הדבר להשפיע עליו שאפילו כאשר יהיה שקוע בהבלי הזמן, גם אז "יזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן". אך גם בכך אין די, הזכירה צריכה להשפיע על הפנימיות "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו (עד למעשה בפועל) והולך בדרכי מישרים".
ורק אז, כאשר גם בהיותו מחוץ לבית היהודי – גם אז עובד היהודי את ה' כראוי, הרי אז קיים, והוא חש בשלמות בסיוע של הקדוש־ברוך־הוא, והוא מתעורר לברך את ה' על כך – מ"בריך רחמנא דסייען".
הערות
עמוד 61
- 1. פ"ו הי"ג.
- 2. ראה מנחות לג, ריש ע"ב "כדי שיפגע במזוזה מיד". וי"ל שלכן הקדים הרמב"ם "כל זמן שיכנס (לפני) ויצא" – דלא כבכתוב (תהלים קכא, ח) "ה' ישמור צאתך ובואך" (וכהובא בגמ' ע"ז יא, א. זח"ג רסג, ב. וכן סדרם בשו"ע בהלכה – ראה רמ"א יו"ד סרפ"ה ס"ב. ועוד). ולהעיר מתוד"ה יכנס פסחים ב, א.
- 3. להעיר מרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.
- 4. להעיר מרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג בסופה).
- 5. מנחות מג, ב (כדלקמן בפנים).
- 6. לפנינו במנחות "תפילין בראשו ותפילין בזרועו". וכ"ה בע"י ודק"ס שם (וכ"ה בע"ז ג, ב). ובכ"מ בילקוט ליתא תיבת "תפילין" עוה"פ – ראה דק"ס שם. וכן ליתא בהל' ציצית להרי"ף בסופן ובהלכות קטנות להרא"ש קרוב לסופן. סמ"ג מ"ע ג (בסופה). כג (בסופה). ובטור או"ח סו"ס כד; יו"ד סרפ"ה. ועוד. וראה לקמן הערה 25.
- 7. בגמ' "הכל בחיזוק שלא יחטא" (וראה שינויי הלשונות בסמ"ג שבהערה הקודמת). ברי"ף ורא"ש שם: מוחזק אני בו שלא יחטא. בטו"ר יו"ד שם הוא כברמב"ם, ובטור או"ח שם (וכ"ה בדק"ס שם מילקוט כ"י) "מובטח לו שלא יחטא".
- 8. תהלים לד, ח.
- 9. ולהעיר שגם בסמ"ג הובא במצות מזוזה ולא בציצית, וגם לא בתפילין (אלא שבמצות "ואהבת" הביאו בקשר למצות תפילין).
- 10. ראה שם פ"ד הכ"ה.
- 11. ס"פ שלח.
- 12. ולהעיר מזח"ג שם (בנוגע למזוזה) "דלא ינשי ב"נ .. כגוונא דציצית .. וראיתם כו'".
עמוד 61
- 13. כנ"ל הערה 5.
- 14. ג' עמודי ההוראה בשו"ע – הרמב"ם רי"ף ורא"ש (הב"י בהקדמתו להב"י).
- 15. וכן הובא בטור או"ח סוף הל' ציצית סכ"ד. וביו"ד הל' מזוזה (סרפ"ה) הביא הענין (ולא הפסוקים). וראה לקמן הערה 46.
- 16. ודוחק גדול לומר שהרמב"ם לא כתבו בהל' ציצית כי אז הוי אמינא דעיקר מה שמצילו היא מצות ציצית "שהרי היא לבדה מסבבת את האדם מד' פינותיו" (ל' הלבוש או"ח סו"ס כד (הובא בפרישה שם) – בהטעם שבגמ' הוצרך להביא גם הפסוק "והחוט המשולש גו'").
- 17. קהלת ד, יב.
- 8.
- 18. ועד"ז יש לומר בשאר השינויים (קלים) הנ"ל הערה 7, ואולי י"ל שכן היתה גירסתו בגמ'.
- 19. ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם אות כד ועוד (ע"פ ב"י לטיו"ד סר"א ד"ה ומ"ש ואף אם תטבול).
- 20. הל' תפילין פ"ד ה"ד.
- 21. מ"ע יב־יג. וכ"ה גם בהכותרת להל' תפילין.
- 22. ראה ב"י לטור או"ח סו"ס כד "ופי' רש"י והחוט המשולש תפלין ציצית ומזוזה כלומר דתפילין דראש ודזרוע לא חשיבי אלא כחד".
- 23. להעיר שבמנחות שם בא בהמשך להמאמר לפנ"ז "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן כו'", שמונה (ראה רגמ"ה ופרש"י שם) תפילין של יד ושל ראש לשתי מצות (ומונה ד' ציציות לד' מצות), ומסיים "ועליהן אמר דוד שבע כו'" – וכ"ה בתוספתא סוף ברכות. ספרי ס"פ ואתחנן – ומשמע לכאורה דלר"א בן יעקב שמביא הכתוב "והחוט המשולש גו'" הוא דלא כהברייתא לפנ"ז כ"א חושב תפילין של ראש ושל יד למצוה אחת (כמו שחושב ד' ציצית למצוה אחת). וראה לקמן הערה 25.
עמוד 62
- 24. אבל י"ל שאז הי' מקום לומר, שאינו מוכרח גם מזוזה לענין זה, כיון שגם בלאה"כ הוי ג'. ולהעיר שבכד הקמח (לרבינו בחיי) בסופו (בהוצאת שעוועל – ע' תנ) העתיק מאמר ר"א בן יעקב ומשמיט "מזוזה". אבל דוחק גדול לומר שכן היתה גירסתו בגמ', מאחר שבכל מקומות הנ"ל הערה 6 (ועוד) איתא "מזוזה". ונראה לומר שט"ס שם.
- 25. ובפרט שבגמ' איתא "תפילין בראשו ותפילין בזרועו" והרמב"ם משמיט תיבת "תפילין" השני'. וגם בגמ' אינו מוכרח שס"ל דהוי מצוה אחת (במנין המצות), אלא שחשבינן להו כחד. וראה לשון הב"י הנ"ל. ולהעיר מצפע"נ הל' תפילין פ"ד ה"ד (ושם בסופו מיישב "מה שכתב התוס' מנחות .. דהם מצוה אחת").
- 26. ואולי י"ל דלהרמב"ם מכיון שצריך לפרש מרז"ל הנ"ל "כל מי שיש לו תפילין כו'" דאין הכוונה שיש לו כל הג' בכל עת, דהרי לילה לאו זמן תפילין (רמב"ם הל' תפילין פ"ד ה"י־יא), ועד"ז בציצית (רמב"ם הל' ציצית פ"ג ה"ז־ח), כ"א שבכללות במשך כל המעל"ע יש לו כל הג' מצות, לכן השמיט הכתוב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". ולהעיר משאילתות שאילתא כו "מזוזה בימין ונ"ח משמאל ובעל הבית בטלית מצויצת ביניהון". ובגליוני הש"ס (להר"י ענגל) לשבת (כב, א) דבשו"ת מהרי"ל מסיים (כשמביא מהשאלתות) לקיים החוט המשולש לא במהרה ינתק. ע"ש. וראה גם העמק שאלה שם סקכ"ב.
- 27. להעיר משבת כג, ב: הזהיר במזוזה כו' הזהיר בציצית כו'.
- 28. בסוף הל' ציצית.
- 29. והוא כהב' מימרות במנחות מג, ב. וכ"ה בסמ"ג מ"ע כו בסופה.
- 11.
- 30. רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב.
עמוד 63
- 31. כמ"ש בתוד"ה ואין פסחים קיג, ב [אלא שהתוס' לא הביאו שם מפורש מזוזה (אף שמובן הוא). וראה גליוני הש"ס לתוס' שם]. ס' חרדים בהקדמה למצוות ס"ב.
- 32. ולהעיר שהרמב"ם בסהמ"צ סוף מנין מ"ע חשב מצות מזוזה מ"המצות ההכרחיות" – "מצות מתחייבות בהכרח בכל זמן בכל מקום ובאיזה ענין שיהי'" (וע"ש שכתב "כגון ציצית (ותפילין ושמירת שבת)". וראה ההמשך שם "בתנאי שיהי' .. כענין שרוב בנ"א בו". וראה הל' ציצית פ"ג הי"א – הובא לקמן בפנים). ואכ"מ.
- 33. אף שבלאה"כ מובן הוא שם – ראה המשך לשונו שם "שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן".
- 34. כהמשך לשונו "מפני שהיא חובת הכל תמיד".
- 35. אבל אינו מוכרח, כי מצינו בכ"מ הלשון "חייב אדם" והמדובר לא בחיוב, ולפעמים לא במצוה דאורייתא בכלל – ראה אנציקלופדי' תלמודית ערך חובה מצוה ורשות (ע' תרנב. ע' תרסד ואילך).
עמוד 64
- 36. לכאורה ע"ד מש"נ בציצית וראיתם אותו וזכרתם גו' (וראה זהר שבהערה 12), אבל ראה לקמן בפנים.
- 37. ולפ"ז המשך דברי הרמב"ם "מפני שהיא חובת הכל תמיד" הוא כעין מאמר המוסגר ע"ד גודל ענין המזוזה, שלכן "חייב אדם להזהר במזוזה כו' וכל זמן שיכנס כו'". ועצ"ע.
- 38. רמב"ם הל' מזוזה פ"ה ה"ז. ועד"ז הוא לשון הרמב"ם בהכותרת להל' תפילין ומזוזה מצוה ג ובמנין המצות בריש ספר היד מ"ע טו (וראה לשונו בסהמ"צ מ"ע טו).
- 39. ראה תוד"ה בההיא הנאה ב"ק נו, ב. נמוק"י שם. וכן מוכח ממרז"ל הנ"ל במנחות "חביבין ישראל שסיבבן כו'". ראה מג"א או"ח סכ"א סק"ב. ועוד. וראה חדא"ג מהרש"א מנחות שם.
- 40. להעיר מזח"ג רסג, ב בנוגע למצות מזוזה "ותו דלא ינשי ב"נ דוכרנא דקב"ה לעלמין כו' כיון דחמי בר נש להאי דוכרנא אדכר בגרמי' למעבד פקודא דמארי' כו'". ולכאורה זהו מקורו דהרמב"ם. [אלא שבזהר הוא ענין שני ("ותו"), ובתחילה כתב "פקודא למקבע ב"נ מזוזה לתרעי' למהוי כל ב"נ נטיר מעם קב"ה כו'". וראה גם לעיל הערה 12. ואכ"מ].
- 41. עד"ז פי' בט"ז יו"ד ר"ס רפה – דברי הטור יו"ד שם.
עמוד 65
- 42. הל' תפילין פ"ד הכ"ה.
- 43. ד"קדושת תפילין" (הפועלת על הגברא) כוללת לא רק הפרשיות עם הבתים כו', כ"א גם הרצועות (והקשרים), שכולם ביחד מהוים קדושת תפילין (דעיקרה וסיבתה – כשהם קשורים ומונחים על האדם), משא"כ החפצא דתפילין י"ל דהוי (רק) הד' פרשיות עם הבתים* וכשמונחים בהבתים – (ראה לשון הרמב"ם ריש הלכות תפילין) – ואולי י"ל דהללמ"מ מכריחה שצ"ל גם רצועות וכו'. ונפק"מ לשבועה בתפילין בלא רצועותיהן (ושחורות דוקא וכו'?). ולאידך, בקדושת תפילין בפ"ע (לא כמו שהתפילין קשורים ופועלים על הגברא), ישנם כמה חילוקים ודרגות בהקדושה: תפילה של ראש (דגדולה מ)תפילה של יד (רמב"ם הל' תפילין פ"ג הי"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סמ"ב ס"א. וראה שם סכ"ה סי"ד); החילוקים דעור הבתים וקלף הפרשיות (שו"ע אדה"ז שם סל"ב סנ"ז); רצועות והקלף (ראה שו"ע אדה"ז שם סמ"ב ס"ו. וש"נ). ועוד. אמנם החפצא דתפילין אחת היא – הפרשיות והבתים. ועצ"ע ואכ"מ.
- 44. ומה שהרמב"ם מסיים "שמצותן כך היא" ה"ז לכל היותר בגדר מצוה מן המובחר (כמ"ש בפמ"ג (א"א) או"ח סי' לז סק"ב), וכדמוכח גם בלשונו "לפיכך צריך אדם להשתדל כו'". וראה תו"ש מילואים לכרך יב סל"ט ובהנסמן שם. ואכ"מ.
- 45. ראה טור או"ח שם סכ"ד: דוגמא לדבר כאדם המזהיר לחבירו על ענין אחד שקושר קשר באזורו כדי שיזכרנו וע"כ יש בה ה' קשרים כו'. וגם להטעמים דציצית בגימ' ת"ר כו' (רש"י מנחות מג, ב ד"ה שקולה) או דתכלת דומה לים כו' לכסא הכבוד (מנחות שם (ובפרש"י). וש"נ) – ה"ז בסוג הנ"ל.
- . וי"ל יתירה מזו – גם בלא הבתים, כפשט הכתוב בהפרשיות (שלא נזכר שם ע"ד הבתים ורצועות).
עמוד 66
- 46. להעיר שבטור יו"ד שם כתב מרז"ל זה כטעם ע"ז שצריך ליזהר מאוד במזוזה "וצריך ליזהר מאוד בה כמו שאחז"ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא מפני שיש במזוזה יחודו של הקב"ה ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקב"ה כו'". ומשמע שהעיקר בג' אלו הוא מזוזה שהוא הוא הגורם כו'.
- *. באופן גלוי – משא"כ תפלין, שהפרשיות מכוסות בבתים, אא"פ לומר שעצם חפצא דתפלין הוי "מזכיר" (מצד "יחוד השם" שבו).
- 47. וי"ל דכמו בפעולת השמירה שע"י המזוזה אשר [היא שייכת לגוף המזוזה, ולכן] היא לא רק בעת קיום מצות מזוזה כ"א גם מצד החפצא דמזוזה, כדמוכח בירושלמי (פאה פ"א ה"א. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 133 ואילך) – כמו"כ הוא בפעולת "יחוד השם שמו של הקב"ה" שבמזוזה, שהיא לא רק במזוזה הקבועה על פתח הבית (שבזה מקיים מצות מזוזה), כ"א יש מעין זה גם בגוף חפצא דהמזוזה, גם כשהיא מונחת על השולחן. וראה לקו"ש שם. וש"נ.
- 48. אף שכל המצות שבספר אהבה ברמב"ם "הם תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד כגון קריאת שמע* כו'" (ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד). ולהעיר שהרמב"ם לא הזכיר שם מזוזה**. ואכ"מ.
- 49. אלא שמעין זה הוא גם בתפלין וציצית, וכמ"ש הרמב"ם כאן "מזכירין רבים" [שלכאורה אין כוונתו מצד ענין קדושת התפילין שכתב לפנ"ז (פ"ד הכ"ה) בנוגע פעולתן, או ענין הציצית שכתב בסוף הל' ציצית (ש"הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן") – שאין זה בגדר "מזכירין"]. וי"ל שכוונתו שתוכן המצוה מזכיר אותו, וזה מביאו שלא יחטא.
- 50. ראה פרישה לטור או"ח שם סק"י: המצות נקראים ג"כ מלאכים שהם שלוחי המקום אל ישראל. וראה סמ"ג שנסמן שם. מעדני יו"ט על הל' קטנות להרא"ש שם אות ש. וראה חדא"ג מהרש"א מנחות שם. לקו"ת ויקרא ב, א.
- 51. וכדיוק לשון הרמב"ם "שהרי יש לו (א) מזכירין (ב) רבים", ולא הזכיר לשון מצוה ומספרם – ג' ("שהרי יש לו ג' מצות" וכיו"ב), כי להרמב"ם הוא לא מצד (א) זכות קיום המצוה (ראה הערה הקודמת), (ב) ג' המצות ביחד – כ"א "מזכירין רבים". וראה הערה 53.
- 52. גם י"ל דמשמיט "חוט המשולש" כי לפי הנ"ל אין כל הג' (ד') שוות בהצלה מן החטא, כי עיקרה הוא בהמזוזה. וראה לבוש שהובא לעיל הערה 16.
- . ראה לשון הרמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ב.
- . להעיר: גם בש"נ ס' המדע (ירושלים, תשכ"ד) ורמב"ם הוצאת קאפח לא הובאה מצות מזוזה.
עמוד 67
- 53. ואולי י"ל שתלוי בחילוק הנ"ל ס"א: בגמ' הובא זה בהסוגיא דמצות ציצית, ובציצית עיקר המכוון הוא גודל קיום המצוות, וכמודגש בציצית ש"הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן" (והוא מצד מצות ציצית), וכנ"ל, ולכן הובא בגמ' "והחוט המשולש גו'", שמבטא מעלת קיום ג' המצות שמציל מן החטא. משא"כ ברמב"ם שהביא זה בהל' מזוזה בהמשך למעלת פעולת המזוזה (שעי"ז יעורר אותו "משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן כו'"), מדגיש הרמב"ם במצות אלו לא קיום המצות שלהם, אלא פעולתן בהאדם "שהרי יש לו מזכירין רבים כו'", כנ"ל בפנים. וראה לקמן סעיף ז.
- 54. וכ"ה בדפוס רומי ר"מ.
- 55. לפנינו נמצא "בריך רחמנא דסייען" רק בסוף ב' (או ג') ספרי הרמב"ם*. אבל בכת"י תימן (ועוד כת"י) וכן בדפוסים הראשונים דהרמב"ם, כתוב כן בסוף כל א' מספריו – ראה ספר המדע (ירושלים, תשכ"ד). רמב"ם הוצאת קאפח. רמב"ם הוצאת פרענקל. ובדפוס רומי הנ"ל – ליתא בסוף ספר זמנים, עבודה, טהרה וקנין.
- 56. כ"ה בכת"י תימן הנ"ל [וכ"ה בכת"י של ספר הרמב"ם ספר אהבה שעליו חתם הרמב"ם בכי"ק "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון ז"ל"], ש"בריך רחמנא דסייען" הוא בסוף כל הלכה – ראה הנסמן בהערה הקודמת (אבל לא נמצא שם בסוף הל' מזוזה*). וכן הוא בכו"כ הלכות בדפוס רומי הנ"ל. ובדפוסים לפנינו נמצא בסוף חמש הלכות דספר טהרה. ובסיום כו"כ הלכות שבספר היד לפנינו נמצא "סליקו .. בס"ד". ויל"ע בכל הנ"ל אם כ"ז הוא מהרמב"ם או מהמעתיקים או מהמדפיסים.
- *. כהשם בספרו (לא "הלכות קטנות" רבות שבכל פרק).
- 57. פ"ה ה"ד.
- . ס' אהבה. זרעים. ובסוף ספר נשים "סליקו .. בסייעתא דשמיא". וראה בסוף הערה הבאה.
- . ובהוצאת קאפח חסר גם בסוף הל' ע"ז. בפועל60.
עמוד 68
- 58. ולהעיר שהרמב"ם לא הביא (שם) הפעולה דתפילין בהזמן שלאח"ז, אף שבתר"י לברכות (יד, סע"ב ואילך), טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סכ"ה ס"ה (סי"א) "וע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו" – ואולי י"ל שמובן הוא, מאחר שהן פועלות עליו בזמן היותן עליו, וסתם פעולה רישומה עכ"פ ניכר.
- 59. יותר מגוף קיום המצוה (כבכל המצות) ש"מצוה גוררת מצוה" (אבות פ"ד מ"ב).
- 60. ולהעיר שהרמב"ם לא הביא בסוף הל' ציצית המשך הכתוב "ועשיתם אותם". וראה מנחות שם מג, ב "ראי' מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשי'".
עמוד 69
- 61. אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.
- 62. וכאותו שנתעלף בפועל בציירו לעצמו שהולך להמלך – ראה בארוכה לקו"ד ח"א קסד, א ואילך.
- 63. ראה לקו"ש ח"ז ע' 261 ואילך. ע' 270. ועוד.
- 64. משנה – פסחים קטז, ב (הובא ברמב"ם בסדר ההגדה שלו).
- 65. הוספת אדה"ז בתניא רפמ"ז. ועד"ז ברמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ו. ועוד.
עמוד 70
- 66. ברכות לה, ב.
- 67. להעיר מתר"י ברכות שם. סמ"ג בחלק המ"ע מ"ע ג. של"ה שנז, א. ועוד.
- 68. רמב"ם הל' מזוזה פ"ו הי"ב – ממנחות לג, ריש ע"ב. וראה לעיל הערה 2. (משיחת ש"פ במדבר תשד"מ)
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.
רש"י על קהלת ד׳:י״ב - הטקסט מספריא
וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד. אִם בָּאוּ לִסְטִים עָלָיו לְתָקְפּוֹ אִם שְׁנַיִם הֵם, יַעַמְדוּ לְנֶגְדוֹ, וְכָל־שֶׁכֵּן אִם ג' הֵם, וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. דָּבָר אַחֵר: מִי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, וּבְנוֹ וּבֶן־בְּנוֹ, שׁוּב אֵין תּוֹרָה פוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ". דָּבָר אַחֵר: חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. בְּפָנִים אֲחֵרִים נִדְרָשׁ בַּמִּדְרָשׁ: "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי" לוֹ, אֲבָל אֵין סֵדֶר כָּל־הַמִּקְרָאוֹת הַלָּלוּ מִתְיַשֵּׁב עֲלֵיהֶם:
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד׳:י׳ - הטקסט מספריא
זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות ושבתות וימים טובים הן עצמן אות ומאימתי זמן הנחתן משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו עד שתשקע החמה.
משנה תורה, הלכות ציצית ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו.
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
משנה תורה, הלכות ציצית ג׳:י״א - הטקסט מספריא
אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה ואינו מברך בשעת כתיבתה שקביעתה זו היא המצוה.
ספר המצוות, מצוות עשה ט״ו - הטקסט מספריא
היא שצונו לעשות מזוזה והוא אמרו יתעלה וכתבתם על מזוזות ביתך. והנה נכפל הצווי הזה. וכבר התבארו דיני מצוה זו בפ"ג ממנחות. (בפרשת ואתחנן, עקב, אהבה הלכות תפילין פרק ה'):
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד׳:כ״ה - הטקסט מספריא
קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג׳:י״ד - הטקסט מספריא
הרצועות של תפילין בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים וזו הלכה למשה מסיני אבל אחורי הרצועות הואיל ומבפנים הן אם היו ירוקות או לבנות כשרות אדומות לא יעשה שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו ולא יהיה אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה אם ירוקה ירוקין ואם לבנה לבנים ונוי הוא לתפילין שיהיו כולן שחורות הקציצה והרצועה כולה.
משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן:שמע והיה אם שמוע ויאמר ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות.
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳:ו׳ - הטקסט מספריא
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו׳:י״ב - הטקסט מספריא
והיכן קובעים את המזוזה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ בתחלת שליש העליון של גובה השער ואם קבעה למעלה מזה כשרה והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח וצריך לקובעה על ימין הנכנס לבית ואם קבעה משמאל פסולה ובית של שותפין חייב במזוזה.