63

במצב שיחייב אותו במצוה זו³¹ – שיהיה לו בית, חדר כדי לקיים את מצות מזוזה³². וכיון שכוונת הרמב"ם היא להשתדלות שצריכה להיות כדי להגיע לידי חיוב מזוזה, שפעולה זו היא רשות, לכן הוא מתבטא בלשון "חייב אדם להזהר במזוזה", ולא "מצות מזוזה".

לפי זה יומתק³³ מדוע לגבי ציצית אומר הרמב"ם "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית": בענין הציצית מופיעה ההלכה "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית" לאחר שהרמב"ם קבע בהלכה הקודמת "אף־על־פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטר עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים".

ומובן, שבהמשך, בהלכה האחרונה, "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית", אין הכוונה להשתדלות ללבוש בגד שניתן לקיים בו את מצות ציצית, שהרי ענין זה כבר הבהיר הרמב"ם בהרחבה בהלכה הקודמת, אלא שהכוונה היא שעליו לקיים תמיד את המצוה, להיות עטוף בציצית.

לכן אומר הרמב"ם "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית", כי כוונתו היא לזהירות בקיום המצוה, בבגד המצוייץ שכבר יש לו.

אך דחוק ביותר לפרש כך, כי כיון שבכל זאת (לגבי מזוזה) מדובר אודות זהירות והשתדלות בענין של רשות, שאיננו "חובה על האדם", אין מתאים כל כך הביטוי "חייב להזהר", שמשמעותו חובה של מצוה³⁴, ולכאורה, צריך היה³⁵ הרמב"ם להשתמש בביטוי השתדלות וכדומה, כפי שאנו אכן מוצאים בדבריו במצות ציצית, כדלעיל, "אף־על־פי... אלא לעולם ישתדל להיות עטוף...".

לכן מובן בכל זאת, שבמילים "חייב אדם להזהר במזוזה" הכוונה היא לחובה של מצות מזוזה, ואם כך, שבה