תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כט דברים-שבת חזון

שיחה א

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־6 עמודים חיפוש חדש

9שיחה א

–

א. הקשר בין הפטרת "חזון" לפרשת דברים

כבר דובר פעמים רבות¹, כי למרות הנאמר ב'טור'² אשר מפרשת בראשית עד שבעה עשר בתמוז "מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה, ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע" –

בכל זאת, מכיוון שכל עניני התורה מדוייקים הם ביותר, מובן, כי גם ההפטרות שנקבעו לשבתות מי"ז תמוז ואילך "לפי הזמן..." [הפטרת "דברי ירמיה" בפרשת פינחס (או מטות)..., "חזון" בפרשת דברים³] – יש לתוכנן קשר גם לפרשיות הנקראות בשבתות אלו ("מענין הפרשיות..."), למרות שבעיקר הם "לפי הזמן ולפי המאורע"⁴.

הדבר מודגש ביותר בשבת חזון. מכיוון ששם השבת נקרא (במנהג ישראל, ש"תורה היא") על שם ההפטרה – שבת חזון, מובן איפוא, כי זהו תוכנה של השבת (כולה).

–

ב. סיום הפרשה וההפטרה – בענין הגאולה

בין הענינים שבהם ההפטרה "חזון ישעיהו"⁵ היא "בדומה" לפרשת דברים:

הנבואה בהפטרה "חזון ישעיהו", כוללת דברי מוסר לבני ישראל, ואף על פי כן, סיום וחותם ההפטרה⁶ הוא בענין הגאולה – "ואשיבה שופטיך... ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה";

כך גם מוצאים בפרשת דברים: הגם שהפרשה מכילה "דברי תוכחות"⁷, אך בסיומה וחותמה⁸ מדובר אודות כניסת בני ישראל לארץ ישראל – "לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם".

ומכיוון ש"הכל הולך אחר החיתום"⁹, מובן, שלמרות שתוכן ההפטרה הוא "פורענותא"¹⁰ – ומבין ה"שלוש דפורענותא" (=שלושת ההפטרות 9העוסקות בפורענות) הפטרת חזון היא החמורה ביותר¹¹ – הרי הנקודה העיקרית שבה (– סיומה וחותמה) הוא ענין הגאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

והיות שההפטרה באה כגמר וסיום הפרשה בתורה¹² – נמצא איפוא, שהסיום וה"סך הכל" של הפרשה הוא – ענין הגאולה.

ועל פי זה יש להמתיק את העובדה הבאה: בספר "לקוטי־תורה" סידר הצמח־צדק את המאמרים "על סדרי פרשיות התורה..."¹³ – ואילו בפרשת דברים מופיע רק מאמר יחיד¹⁴, על הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ואין כל מאמר על פסוק מהפרשה עצמה¹⁵) – ויש לומר הטעם לכך, בדרך אפשר, משום שזהו תוכן הפרשה.

ואף שענין זה שייך בכל הפרשות [שנקודתה העיקרית של הפרשה מתבטאת בהפטרה, ובסיומה דוקא] – אף על פי כן, לא מצאנו מעין זה בשאר הפרשות שהמאמר בלקוטי־תורה (על הפרשה) יהיה רק על פסוק מההפטרה¹⁶, ועל סיומה דוקא.

ויש לומר שטעם מדוע דוקא בפרשתנו כך הדבר – משום שבענין של גלות וגאולה הדבר מודגש באופן מיוחד, וכדלקמן.

10ג. חורבן המקדש ובניינו ע"י "אריה"

הדבר יובן בהקדם הנאמר ב'ילקוט' בתחילת ירמיה¹⁷: "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל, עלה אריה – זה נבוכדנאצר, דכתיב¹⁸: עלה אריה מסבכו, במזל אריה עד¹⁹ גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל (=זה בית המקדש ככתוב:) הוי²⁰ אריאל אריאל קרית חנה דוד, על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל, יבא אריה - זה הקדוש־ברוך־הוא דכתיב ביה (=שכתוב עליו:)²¹ אריה שאג מי לא יירא, במזל אריה והפכתי²² אבלם לששון, ויבנה אריאל בונה²³ ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס".

כל הענינים שבתורה הריהם בדיוק, ובוודאי שאין בה סתם מליצות ח"ו. וצריך להבין: מהי ההדגשה בכך שהלשון "אריה" משמשת הן בנוגע לחורבן ("עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל"), והן בנוגע לבנין ("שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל") הרי היה ניתן לכתוב בפשטות: "בא נבוכדנאצר בחודש החמישי... על מנת שיבא הקדוש־ברוך־הוא... ויבנה בית המקדש"?

ד. השאלה על האיסור לכאורה בחורבן המקדש

הביאור בזה הוא, שבכך מבהיר המדרש שאלה כללית בנוגע לחורבן בית המקדש:

ישנה הלכה פסוקה²⁴: "כל המשבר כלים ובגדים והורס בנין כו' דרך השחתה עובר בלא תשחית"²⁵. יתירה מזו: נוסף על איסור "בל תשחית", קיים בנוגע לבית המקדש האיסור של "לא תעשון..." – שאסור לקלקל חלק מבית המקדש, "הנותץ²⁶ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנאמר²⁷ ונתצתם את מזבחותם... לא תעשון כן לה' אלקיכם". ועל אחת כמה וכמה – את כל בית המקדש. וכפי שהרמב"ם מונה במניין המצוות²⁸: "שלא לאבד בית 11המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות".

מתעוררת השאלה^*: מכיוון שהקדוש־ברוך־הוא מקיים, כביכול, את המצוות שהוא מצווה לישראל²⁹, כנאמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"³⁰ - כיצד יתכן³¹ שהקדוש־ברוך־הוא הרשה להחריב את בית המקדש, ויתירה מזו: הדבר נעשה בשליחותו יתברך, כנאמר בנבואה³² "הנני שולח ולקחתי... ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי..."?!

ואם משום שבני ישראל לא היו ראויים לקיום בית המקדש – היה יכול הקדוש־ברוך־הוא לגנוז את המקדש, בדומה למה שמצינו במשכן ש"נגנז אוהל מועד..."³³, ויתירה מזו: במקדש עצמו נאמר כי "טבעו בארץ שעריה"³⁴, ובדומה לכך כמה כלים נגנזו³⁵.

ה. סתירה במטרה לבנות – דינה כבנייה

בנוגע לאיסור של "בל תשחית", ניתן לכאורה לתרץ על פי מאמר רז"ל על הפסוק³⁶ "כלה ה' את חמתו" - "שפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל" (ולכן לא אמר אסף "בכי לאסף" אלא "מזמור לאסף").

ולכן אין זה ענין של "בל תשחית", משום שהאיסור הוא רק "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן מותר לקלקל אם אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה"³⁷.

ובדומה לדין בנוגע למלאכת שבת, אשר "כל המקלקלין פטורין"³⁸ (ואם "קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור"³⁹), ואף על פי כן "הקורע בחמתו או על המת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככה בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב"⁴⁰; ובדומה לכך בעניננו: מכיון שחורבן בית המקדש היה באופן של "כילה .. חמתו" הרי זה ענין של תיקון.

יתירה מזו: על ידי כך ש"כילה .. חמתו" הרי "לא שפך חמתו על ישראל". נמצא, שבנוגע לבני ישראל 12היה החורבן ענין של מקלקל "על מנת לתקן", מכיוון ש"אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה", ואין בכך איסור של "בל תשחית"⁴¹.

אך עדיין נותר בלתי מובן בנוגע לאיסור של "לא תעשון כן": אף על פי שהאיסור של "לא תעשון כן" הוא (כדיוק לשון הרמב"ם⁴²) דווקא כשנעשה "בדרך השחתה"⁴³, וכפירוש ה'כסף משנה'⁴⁴ "שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי (=מותר)" – אך המטרה "כדי לתקן" צריכה להיות תיקון ובנין⁴⁵ בגוף הדבר⁴⁶. ובפרט לפי פסק דין הרמ"א⁴⁷ אפילו בנוגע לבית הכנסת, ש"אסור לסתור דבר מבית הכנסת אלא אם כן עושה על מנת לבנות"; אך אם הוא עושה זאת לצורך אחר, אפילו לצורך מצוה, הדבר אסור⁴⁸. ההיתר היחיד הוא רק כאשר הסתירה היא על מנת לבנות, וכדי לבנות במקומו⁴⁹.

ויש לומר שזו משמעות ההוספה והדיוק בילקוט "עלה אריה... והחריב את אריאל... על מנת שיבא אריה... ויבנה אריאל": להדגיש שמטרת חורבן הבית לא היתה החורבן עצמו, אלא לצורך ענין נוסף, ו"על מנת שיבא אריה... ויבנה אריאל" – "על מנת לבנות", ובמילא מובן, שלא חל כאן האיסור של ניתוץ הבית, חורבן בית המקדש, אלא להיפך⁵⁰: "ההיא נתיצה 13בנין מקרי"⁵¹ (=נתיצה זו נחשבת כבנין) - החורבן והניתוץ עצמו, הרי ענינו (ושמו) – בנין.

ומטעם זה כופל הילקוט וחוזר על אותו שם "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל... על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל" – משום שזה מסביר ומדגיש, כי התוכן הפנימי של החורבן – הנתיצה – היא "בנין (מקרי)"; עד שלענין החורבן וסיבתו קיים שם זהה (ו"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" הרי מורה על תוכן הדבר⁵²) – של הדבר הפועל את בנין בית המקדש כפשוטו – "יבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל"⁵³.

ו. מטרת הבנייה מחדש – נצחיות המקדש

מהאמור עולה ענין נפלא בנוגע לחורבן הבית, בית ראשון ועל אחת כמה וכמה בית שני:

בנין בית המקדש השלישי על ידי הקדוש־ברוך־הוא – יבא אריה זה הקדוש־ברוך־הוא... במזל אריה והפכתי אבלם לששון ויבנה אריאל", הוא לא דבר שיתחיל רק לעתיד לבוא, אלא התחלת בנינו נפעלה תיכף לחורבן הבית.

יתר על כן, זוהי כל התכלית של חורבן הבית: הקדוש־ברוך־הוא רצה "לתקן"⁵⁴ את בית המקדש⁵⁵, שלא יהיה כמקודם "בניינא דבר נש" (=בנין בידי אדם)⁵⁶ שאין לו קיום⁵⁷, אלא 13יהיה "בניינא .. דקודשא־בריך־הוא"⁵⁶ (=בנין בידי הקדוש־ברוך־הוא), בנין נצחי – ולכן התרחש חורבן שני בתי המקדש, בית ראשון ובית שני, על מנת לתקן ולבנות בית מקדש מתוקן, בית המקדש השלישי שיהיה "בנינא דקודשא־בריך־הוא". נמצא, כי לחורבן בתי המקדש היה גדר של "בנין", ולא חורבן וסתירה.

ז. הגאולה מתחילה ברגע הראשון של הגלות

על פי זה יש לבאר בעומק יותר את הסיפור במדרש⁵⁸, שכאשר שמע ערבי, בשעת חורבן הבית, כיצד "צעקה פרתו"⁵⁹ של יהודי, הוא אמר לו שכעת נחרב בית המקדש; ותיכף ממש לאחר מכן כאשר "הפרה צועקת פעם אחרת"⁵⁹ – הוא אמר לו ש"נולד מושיעיהם וגואלן של ישראל"⁵⁹ –

ויש לומר בכוונת הדברים על פי פנימיות הענין: לא רק שאז נולד משיח, כלומר שהוא היה מוכן כבר מהרגע שלאחר החורבן לגאול את ישראל, כי ביחד עם החורבן באה גם ההכנה, התחלת ואפשריות הגאולה

(וההכרח לכך הרי מובן בפשטות: מכיון שכאשר ישראל יעשו תשובה "מיד הן נגאלין"⁶⁰, ו"אני ישנה בגלותא" אבל "ולבי ער להקדוש־ברוך־הוא..."⁶¹, חייב המשיח להיות מוכן מיד ברגע שלאחרי החורבן, כדי שתוכל לבוא הגאולה – "מיד"⁶² כשעושין תשובה⁶³),

אלא יתירה מזה: חורבן הבית והגאולה ובנין בית המקדש אינם מתרחשים בהפסק זמן, בהפסק רגע ביניהם – אלא תיכף ממש לחורבן התרחשה בעולם הזה למטה ובארץ ישראל עצמה – התחלת הגאולה, נולד מושיען.

בגלוי נרגש אצל בני ישראל ענין החורבן, ובמילא – הלכות ט' באב... – אך ענינם (של התעניות ותשעה באב בפרט) – הוא הרי להביא לתשובה, ובלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא"⁶⁴. כדי שהגאולה ובנין המקדש 14יבואו על ידי תשובה ועבודת ישראל בפועל.

ח. צדיקים רואים גם בגלות את ה"רכוש גדול"

ענין זה (שהתחלת התיקון ובנין הבית מתחילים תיכף ממש לחורבן, מכיון שזו כל תכלית החורבן, עבור תיקון הבית) – מוצאים במפורש כבר לגבי הגלות הראשונה, גלות מצרים:

מיד – תיכף ממש – לאחר הגזירה על הגלות, "ועבדום וענו אותם"⁶⁵, הבטיח הקדוש־ברוך־הוא לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"⁶⁶. וכידוע הביאור בזה⁶⁷, שכל ענין גלות מצרים היה בשביל העליה (ה"רכוש גדול") של בני ישראל, וכדי שיקבלו את התורה אלא שבני ישראל בהיותם בגלות ושעבוד מצרים לא הרגישו בכך, ולכן רצו לצאת מהגלות מוקדם ככל האפשר ולוותר על הרכוש גדול⁶⁸.

[ויש לומר שזהו הפירוש הפנימי בכך ששבט לוי לא נשתעבדו⁶⁹: מכיון שאצלם היה קיים תמיד לימוד התורה ו"עמדו במצות אבות"⁷⁰, הרי שהם ידעו והרגישו אף במצרים שהגלות והשעבוד עצמם מביאים לזיכוך ועליה, ה"רכוש גדול" – ובמילא לדידם לא היה מורגש שעבוד].

ובדומה לכך – מכיון ש"כל המלכיות (הגלויות) נקראות על שם מצרים"⁷¹ – הוא בכל הגלויות, ובפרט בגלות זה האחרון: בגלוי ובהרגש מתחילה הגאולה בהפסק זמן לאחר החורבן (התחלת הגלות), אך בפנימיות, מכיון שכל ענין הגלות היה בשביל העליה של הגאולה (ה"רכוש גדול" שלוקחים ומוציאים מהגלות), הרי כבר הרגע הראשון שלאחר רגע הגלות – הוא רגע בלתי נפרד מהגאולה⁷².

וכנ"ל – כל זה לא רק בענין החורבן והגלות כפי שהם מצד למעלה, מצד הקדוש־ברוך־הוא, אלא גם בעבודה של בני ישראל. עד ש"צעקה פרתו", אפילו בהמה, כאן למטה,

ויתירה מזו בלשון רבינו הזקן⁷³ "תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין־סוף ברוך־הוא בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". ומכיוון שהגילויים ועניני הגאולה באים על ידי "מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", מובן, שהגילויים והענינים הינם מן המוכן, 15הם "קיימים" במעשינו ועבודתנו⁷⁴.

בעיני בשר אכן לא רואים זאת, אך צדיקים ונשיאי ישראל, להם יש עיניים מאירות, הם רואים בגלות עצמה (הן בירידה וחושך הגלות והן במעשינו ועבודתנו) את ענין הגאולה שבזה.

ט. משמעות ה"קצים" שגילו גדולי ישראל

על פי הנ"ל יש לבאר דבר תמוה בנוגע לענין הקצין.¦

הגמרא⁷⁵ אומרת: "תיפח עצמן של מחשבי קצין" והרמב"ם מביא זאת בספרו – שהוא "הלכות הלכות" – בסופו⁷⁶: "וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי הקצים".

אבל לפועל מוצאים ריבוי קצים – נוסף על חז"ל בגמרא, גם מגדולי ישראל שלאחר זמן הש"ס בכל הדורות⁷⁷, ונוסף על כל זה – הרמב"ם עצמו כותב קץ באגרת תימן⁷⁸ שלו; ובדומה לכך בדורות שלאחר מכן, וידוע הקץ של אדמו"ר הזקן במאמר הידוע⁷⁹ "ואת האלף ושבע מאות"⁸⁰.

בפשטות מפרשים שהכוונה ב"תיפח עצמן של מחשבי קצין"⁸¹, הוא בהתאם להמשך דברי הגמרא "שהיו אומרים כיון שהגיע עת הקץ ולא בא שוב אינו בא"⁸². וכפי שהרמב"ם מסביר באיגרת תימן, שזה מביא כישלון ותקלה לעם, כי "שמא יטעו בראותם שבאו הקצים ולא בא", וזה ייגרום להעדר האמונה בביאת המשיח, "לפיכך התפללו עליהם חכמים שתיפח דעתם וישחת חשבונם"⁸³.

מה שאין כן מה שגדולי ישראל גילו קצים, היה זה, אדרבה, לשם תכלית 16הכי נעלה (כפי שהרמב"ם ממליץ על הקצים שהרס"ג⁸⁴ גילה): מכיון שבאותם זמנים היו בני ישראל בשפל המצב, "בעלי סברות רבות נשחתות", קיבצו גדולי ישראל ומשכו את "המון העם על דרך חשבון הקצים", ובכך חיזקו אותם באמונתם ועוררו בהם את התקוה לגאולה⁸⁵, על ידי⁸⁶ שהודיעו שהגאולה קרובה ממש לבוא, אף שלולא זאת "התורה אסרה זה"⁸⁷.

על פי הנ"ל יש לומר בדרך אפשר: מכיון שצדיקים רואים בכל זמן משך הגלות כיצד העבודה בכל יום ורגע של גלות מכילה את עניני הגאולה ומובילה אליה, ולאחר כל יום... בגלות רואים הם הוספה בגילויים ובעליות של הגאולה (רכוש גדול), עד שקיבוץ כל ההוספות יוצר מצב של שלימות בהוספה

– אזי מגלים הם את זמן השלימות – שנת הקץ, שהנה משיגים ומגיעים כבר לשלימות ההוספה של הגילוי הנעלה – ובמילא צריכה עבודת בני ישראל בזמן זה, בין גילוי הקץ ויום הקץ – להיות בהתאם לשלימות גילוי זה, ושהדבר יבוא על ידי עבודתם בפועל,

גילוי הקץ, חשבון הקץ על ידי הרמב"ם וכו' אדמו"ר הזקן - הריהם איפוא התעוררות לתוספת יתר בעבודת התורה והמצוות, שיהיו בהתאם לגודל השעה, ונתינת כח לעבודה זו.

ובמילא, מלבד זאת שפשוט שאין האמור בכלל האיסור של "חישוב קצים" – המובא כנ"ל להלכה ברמב"ם –

הרי יתר על כן: צדיקים גדולים הרואים⁸⁸ את העליה גדולה וה"רכוש גדול" שבני ישראל השיגו כבר בזמן זה, מה שמביא אותם להפליא ביותר בשבחן של ישראל ובאהבת ישראל ובזכותם של ישראל, כל ישראל

– הרי אדרבה: הם צריכים לגלות זאת, בתור התעוררות לתוספת בעבודת השם ונתינת כח על זה, בכדי שישראל יוכלו להוסיף בעבודתם בהתאם לכך, כנ"ל.

17י. "שבת חזון" – גם על שם ראיית המקדש

על פי זה יומתק בענין שם השבת – "שבת חזון":

כפשוטו הרי היא נקראת על שם תחילת ההפטורה "חזון ישעיהו", שבגלוי תוכנה "אשר חזה על יהודה וירושלים..." את הענינים בלתי רצויים – (ג') דפורענותא

לאידך, ידוע מה שר' הלל מפאריטש מביא⁸⁹ "בשם הרב מבארדיטשוב נבג"ם", אשר "שבת חזון" היא מלשון מחזה, שבשבת זו מראים "לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד"⁹⁰.

ולפי הנ"ל מובן שאין אלו פירושים הפכיים, אלא אדרבה, יש קשר ביניהם, ויתירה מזו – הם בהמשך תיכף זה לזה: בחורבן של בית המקדש, עד למדריגה הכי תחתונה כפי שהיא בשבת חזון שהיא השבת שלפני תשעה באב (ושייכת אליו)⁹¹ – "רואים", בשבת עצמה ומתחיל מהרגע הראשון הנקרא "שבת חזון" – את בנין המקדש דלעתיד.

וזה פועל על היהודי שלא להתפעל מכל קשיי חושך הגלות, ובדרך ממילא – עבודתו, "מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", היא עוד באופן נעלה יותר,

שזה מביא את בית המקדש השלישי, ה"בנוי ומשוכלל למעלה"⁹², שיהיה "חזון" כפשוטו, שיראו אותו כאן למטה מעשרה טפחים, כי: יבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, במהרה בימינו ובחודש זה – מזל אריה – ממש.

הערות

עמוד 9

1. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 62. וש"נ. חי"ח [המתורגם] ע' 371. ועוד.
2. או"ח סתכ"ח (בשם הפסיקתא). ועד"ז בשו"ע שם ס"ח. תוד"ה ר"ח מגילה לא, ב. וראה רמב"ם הל' תפלה פי"ג הי"ט.
3. ועד"ז הז' דנחמתא.
4. ראה בפרטיות לקו"ש ח"ט שם ובהערות שם.
5. ישעי' א, א ואילך.
6. שם, כו־ז.
7. ראה ספרי, ת"א, ת"י ופרש"י – ריש פרשתנו.
8. ג, כב.
9. ברכות יב, א.
10. תוס' מגילה שם, וטושו"ע שם – מפסיקתא. וברמב"ם שם "בדברי תוכחות". אלא שלדעת הרמב"ם שם "בדברי תוכחות". אלא שלדעת הרמב"ם הוא סדר אחר ולא כבטושו"ע.

עמוד 9

11. ראה תוס' שם בסיומו, בהטעם דהפטורה דחזון הוא בשבת שלפני ת"ב – כי הוי ענין "אבילות". וראה ראבי"ה סי' תקצה "והפטורה דחזון ישעי' נהגו לקרותה בניגון קינה וענין אבילות הוא" (ועיי"ש שלכן קוראין אותה דוקא בשבת שלפני ת"ב (ולא לאח"ז) "כיון דבחול לא אפשר לאפטורי מפטיר בשבת").
12. להעיר מפירוש לשון "הפטרה" – אנציקלופדי' תלמודית בערכו (בתחלתו). וראה שם, דיש שקראו אותה בשם "אשלמתא", כי היא ההשלמה של קריאה בתורה.
13. מנוסח השער דהלקו"ת אשר נערך ע"י כ"ק אדמו"ר הצ"צ.
14. על פסוק מהסדרה או הפטורה. וגם מאמר השני שם – הוא בהמשך לד"ה ציון במשפט תפדה.
15. באוה"ת לאדמו"ר הצ"צ נמצאו כמה מאמרים לפ' דברים, ואולי יש בהם גם (חלקים) מאדמו"ר הזקן. אבל ראה רשימת מאמרי אדה"ז על סדר פסוקי התורה (בסו"ס מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' א'מד) – שלא נמצאו ע"פ דברים.
16. אף שישנם מאמרים דסדרות שבאו על פסוקים מההפטורה. ולהעיר שבתו"א פ' בראשית מתחיל במאמרי ד"ה השמים כסאי וד"ה כי כאשר השמים החדשים – פסוקים מההפטרה (דשבת ר"ח*), אבל (נוסף לזה שגם הם שייכים לתוכן הסדרה, בראשית גו' את השמים ואת הארץ) הרי לאח"ז – כמה מאמרים על פסוקי ועניני פ' בראשית. בפ' תרומה הד"ה אינו מהפרשה, אבל תוכן המאמר בענין הסדה – הכרובים, עיי"ש. וראה בס"פ תרומה: כי"ק אדמו"ר נ"ע ביאור ענין הכרובים. בלקו"ת פ' צו ופ' שמיני אין ד"ה על פסוקים דהסדרה אבל תוכן המאמרים שייכים להסדרה.
. דמאמרים אלו נאמרו בשבת ר"ח – ראה בהוספות לס' מאמרי אדה"ז – תקס"ה ח"ב (ע' א'קיז).

עמוד 10

17. רמז רנט. הובא ונתבאר באוה"ת נ"ך כרך ב ע' א'נו ואילך. ד"ה בונה ירושלים ה' דש"פ ואתחנן תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ע' רעא).
18. ירמי' ד, ז.
19. דם א, ג.
20. ישעי' כט, א.
21. עמוס ג, ח.
22. ירמי' לא, יב.
23. תהלים קמז, ב.
24. רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"י. שו"ע אדה"ז חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף יד.
25. ברמב"ם שם ממשיך "ואינו לוקה אלא .. מדבריהם", וראה מל"מ שם ה"ח ("א"ה כו'") דלדעת הרמב"ם – בכל דבר מלבד אילנות הוא רק מדרבנן. אבל בשו"ע אדה"ז שם הלשון: "עובר בל"ת שנאמר לא תשחית גו'". וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך בל תשחית בתחלתו המחלוקת בזה.
26. לשון הרמב"ם הל' ביהב"ח פ"א הי"ז. ובהל' יסוה"ת פ"ו ה"ז – "הסותר" ועוד שינויים. וראה צפע"נ הל' יסוה"ת שם. ועוד. ואכ"מ.
27. ראה יב, ג־ד.
28. שבריש ספר היד מל"ת סה. ועד"ז – בסהמ"צ מל"ת סה. ובכותרת להל' יסהו"ת מצוה ח כתב: שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם (כי מקצר ביותר בהלשון). ואכ"מ.

עמוד 11

*. בהבא לקמן העירוני ח"א מס' נפש חיים (לר"ח פאלאגי) מע' הבי"ת אות יד. וש"נ.
29. שמו"ר פ"ל, ט. ועד"ז – ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. וראה ברכות ו, א (בנוגע תפלין). ועוד.
30. תהלים קמז, יט.
31. ראה ב"ר פי"א, ה.
32. ירמי' כה, ט ואילך. וראה שם ז, יד (ועשיתי לבית גו'); לב, ג (הנני נותן גו'). ועוד.
33. סוטה ט, סע"א.
34. איכה ב, ט. איכ"ר שם (פ"ב, יג). במדב"ר פט"ו, יג. זח"א ג, א. וראה סוטה שם ובפרש"י שם.
35. יומא נב, ב. וש"נ.
36. איכה ד, יא. איכ"ר שם.
37. שו"ע אדה"ז שם סט"ו.
38. רמב"ם הל' שבת פ"א הי"ז. משבת קה, ב. ובכ"מ.
39. רמב"ם שם.
40. רמב"ם שם פ"י ה"י. וראה שם פ"ח ה"ח.

עמוד 12

41. עדמ"ש במדות פ"א מ"ב "ורשות הי' לו לשרוף את כסותו", "ואין כאן משום בכל תשחית כו'" (פי' הרא"ש שם). וראה לקו"ש חי"ח ע' 465 ואילך הביאור בזה לדעת אדה"ז, אף שפסק שם (סו"ס יד) דאיסור בל תשחית הוא "אפילו כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינן נוהגין כשורה". עיי"ש.
42. הל' יסוה"ת והל' ביהב"ח שם.
43. וכלשונו בהל' מלכים שם (ועד"ז בשו"ע אדה"ז שם סט"ו) לגבי בל תשחית. ועד"ז בהל' שבת שם פ"א לגבי איסור שבת.
44. הל' ביהב"ח שם.
45. ולהעיר דגם במלאכת שבת לגבי סותר כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"א הי"ח) "כל המקלקל ע"מ לתקן חייב כיצד הרי שסתר ע"מ לבנות במקומו" (וכשבת לא, ב). ועפ"ז צ"ע אם הדין ברמב"ם שם פ"י (הנ"ל בפנים) הקורע בחמתו כו' דנחשב כמתקן הוא גם במלאכת סותר, כמו שפירש במנ"ח מצוה לב במוסך השבת (מט, ד) ברמב"ם שם (פ"י ה"י) ד"ל"ד ע"מ לבנות אלא העיקר שלא יהי' דרך השחתה שהוא מקלקל". עיי"ש. [והא דלא כתב הרמב"ם בפ"י (הט"ו) ע"מ לבנות במקומו – לפי שסמך על מ"ש לפנ"ז בפ"א (שו"ת אבני נזר או"ח ח"א סק"ד ס"ה)]. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' רעח ס'ב־ג. שו"ת הצ"צ או"ח ס"כ אות ג. שו"ת אבני נזר שם סרל"ג ס"ד ואילך. ועוד. ועצ"ע. ואכ"מ.
46. ראה בארוכה שו"ת צ"צ שם. ושם בסוף אות ג, דגם להרמב"ם שלא אסר אלא דרך השחתה אם אין התיקון מתקן כל הקלקול חשוב זה השחתה. וראה שם בסוף התשובה: ואפ"ל גם הרמב"ם לא כתב דרך השחתה אלא לענין חיוב מלקות כו' אבל להתיר כשאינו דרך השחתה י"ל דבעינן שיהי' ע"מ לתקן כמ"ש המרדכי (דלקמן הערה הבאה – שצ"ל ע"מ לבנות). וראה גם שו"ת תורת חסד או"ח ס"ד. שד"ח כללים מערכת המ"ם כלל יב (כרך ב תיג, ב ואילך).
47. שו"ע או"ח סו"ס קנב (ממרדכי פ"ד דמגילה).
48. וראה שו"ת צ"צ ותורת חסד שם.
49. ראה ט"ז שם סקנ"א סק"ג ופרמ"ג שם.
50. ראה תשב"ץ ח"א ס"ב (הובא בשו"ת תורת חסד שם אות ד) שמביא ראי' שמותר לסתור היכל כולו בשביל לבנות, דבבא בן בוטא השיא עצה (ב"ב ד, א. וכצ"ל בתשב"ץ שם) להורדוס "למסתרי' להיכל ולמבני'". ואם נאמר שמזה הוא מקור דברי הרמב"ם (בהל' יסוה"ת והל' ביהב"ח) למ"ש "דרך השחתה" – מובן, דפירוש "דרך השחתה" הוא בכל גווני דאינו ע"מ לבנות במקומו בנין (חדש ו)יפה יותר. וראה לקמן הערה 54.

עמוד 13

51. ל' המרדכי במגילה פ"ד סתתכ"ו, ומקשרו עם הדין דנתיצת ביהמ"ק (הובא בב"י לטאו"ח שם סקנ"א ד"ה כתב המרדכי. שו"ת צ"צ שם ס"א ד"ה ויש לחקור).
52. שער היחוד והאמונה ספ"א.
53. ע"פ כ"ז יומתק (בפנימיות הענינים) זה שמדרש הנ"ל הוא בילקוט ירמי' שבזה מודגש יותר הנ"ל, כי, ירמי' כולי' חורבנא .. וישעי' כולי' נחמתא" (ב"ב יד, ב. יל"ש ירמי' שם בתחלתו – רמז רנה).
54. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרע"ח ס"ב, ב' דיעות (לגבי שבת) בסותר ע"מ לבנות – אם צריך שיהא בנין האחרון יותר טוב מן הראשון או לא. וראה שו"ת צ"צ ח"ו שער המילואים – חידושים על מס' שבת (בהוצאת קה"ת תשכ"ד – ט, סע"ב). אבל גם להדיעה שלענין איסור שבת א"צ שיהא הבנין יותר טוב מן הראשון לאחשבו כסותר ע"מ לבנות, הרי לענין ניתוץ אבני היכל כו' – בכדי שהסתירה תהי' נחשבת כבנין הוא דוקא בסתרו ע"מ לבנות במקומו בנין טוב ויפה מהראשון, וכנ"ל (הערה 50) בעצת בבא בן בוטא להורדוס. וכמפורש בשו"ת משאת בנימין (שהובא בשו"ת צ"צ שבהערה 51).
55. כי אף ש"עלה ארי' מסבכו כו'" מדובר בבית ראשון שהחריב נבוכדנאצר, הרי על בית השני (אף שחסרו בו ה' דברים – יומא כא, ב) נאמר (חגי ב, ט. ב"ב ג, סע"א ואילך) גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ויומתק ע"פ זח"ג שבהערה הבאה (ועד"ז הוא בראב"ע חגי שם – בפי' הב').
56. זח"ג רכא, א. וראה גם שם ח"א כח, א.
57. ולהעיר שגם האופן ד"גדול יותר" דבית שני הוא "בבנין" או "בשנים" (ב"ב שם), היינו שהי' לו קיום יותר. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ט (ע' 9־28 ובהערות שם: ע' 63; ע'

עמוד 13

56.
58. איכ"ר פ"א, נא.
59. לשון המתנת כהונה שם.
60. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
61. זח"ג צה, א. וראה שהש"ר עה"פ (שה"ש ב, ה) אני ישנה גו'.
62. ואף שאומר "דאתייליד פריקהון דיהודאי" (ואיך שייך שיהי' מוכן תיכף לגאול את ישראל) – הרי מצינו דוגמתו קודם המבול דביום שנולד עזר לאמו (ב"ר פל"ו, א. ויק"ר פ"ה, א). וצ"ע ובירור ב"נבואת הילד"" (נדפס בסו"ס נגיד ומצוה ועוד. וראה סה"ד ד"א רמה).
63. ראה שיחת חגה"ש תשד"מ שבעת החורבן הי' זמן המוכשר ומסוגל ביותר לתשובה כאשר בנ"י ראו חורבן הבית כו'.
64. ושם רפ"ה שקאי בהד' צומות – כולל ת"ב: ישראל מתענים כו' כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה.
69. . שהוא גדלות גם באיכות וברוחניות.

עמוד 14

65. לך טו, יג.
66. שם, יד.
67. ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 17 ואילך. וש"נ.
68. ברכות ט, ריש ע"ב.
69. פרש"י שמות ה, ד. וראה שמו"ר פ"ה, טז. תנחומא וארא ו.
70. ראה רמב"ם הל' ע"ז ספ"א.
71. ב"ר פט"ז, ד.
72. ראה גם לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 78 ואילך, בביאור הסיום דמס' מכות: ר' עקיבא משחק כו'.
73. תניא רפל"ז.

עמוד 15

74. ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"א ע' 21 ואילך. חכ"ב [המתורגם] ס"ע 84 ואילך.
75. סנהדרין צז, ב.
76. הל' מלכים פי"ב סה"ב.
77. כמה מהם הובאו ונסמנו בהערות הרב מרגליות לשו"ת מן השמים (ירושלים תשי"ז) לסי' עב.
78. פרק ג' קרוב לסופו. וראה לקמן בפנים והערה 88.
79. ראה ס' השיחות תורת שלום ע' 237 (ובסה"מ פר"ת ע' שיט). המאמר נדפס במאמרי אדה"ז – פרשיות ח"א ע' תיט ואילך. וראה שם ע' תכג. וראה אוה"ת להצ"צ נ"ך ע' קפג.
80. ראה דברי כ"ק אדנ"ע בנוגע שנת תרס"ו (שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר – בהוספות לסה"מ תרס"ו בסופן – קה"ת, תנש"א, ע' תרפח).
81. ראה פרש"י סנהדרין שם ד"ה ויפח הקץ: תיפח נפשו של מחשב הקץ שלא הי' לו לכזב ולומר שכיון שהגיע וכו'. והיינו, דמפרש ההמשך בגמ' "שהיו אומרים כו'" – אמחשבי קצים עצמם. והוא דלא כפירוש הרמב"ם דלקמן בפנים, דשאר העם יטעו בזה.
82. כ"ה בתרגום דאגרת תימן דר' נחום המערבי (וכן להלן). ובשאר התרגומים בכמה שינויים.
83. "שיכזיב השם מחשבתם ויפסיד הנהגתם" (תרגום אבן חסדאי) "להכשילם ולהפסיד הנהגתם" (אבן תיבון), ובשלשתם הוא בלשון תפלה. ובתרגום קאפח "ולפיכך קללום שיכזיב ה' את הבירור שלהם ויקלקל מועצותיהם".

עמוד 16

84. באגרת תימן שם.
85. בשאר התרגומים בשינוי (גם בתוכן) קצת.
86. ומסיים "ואין לטעון עליו על שטעה בחשבונותיו". ועד"ז בתרגום אבן תיבון. ובאבן חסדאי "ואין הכזבת הקצים אשר עשה תפיסה עליו". ועד"ז בתרגום קאפח.
87. כ"כ הרמב"ם בנוגע להרס"ג "אע"פ שהי' יודע שהתורה אסרה זה". ובתרגום קאפח "שהתורה הזהירה על כך". וכיו"ב בשאר התרגומים.
88. ועפ"ז מתורץ בפשטות מה שלאחרי שהרמב"ם האריך לבטל וכו' הדרך של מחשבי קצים (ומסיים "אבל אמתת העת על בורי' אינה מודעת"), ממשיך ומודיע קץ שהוא קבל, ואשר "זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ", ע"ש. אלא לפי שאי"ז בכלל בגדר מחשבי קצים, כיון שנתגלה אליו המצב והקץ, ולכן מאריך ומדגיש לפני שמודיע הקץ "אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל מאביו כו'". ולהעיר מלקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 258.

עמוד 17

89. נעתק באוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'צז.
90. ראה בארוכה שיחה שלאח"ז. לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 25 ואילך. (משיחת ש"פ דברים תש"מ)
91. וראה לעיל הערה 11.
92. רש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 452. וש"נ.

מצוטט ב־6 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך לז ‹ אמור ‹ שיחה ב ‹ 64 לקו"ש חכ"ט ע' 11
כרך כ ‹ ויחי ‹ שיחה א ‹ 233 לקו"ש חכ"ט ע' 16

תורת מנחם 4

ג - שנת תשי"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"א לקו"ש חכ"ט ע' 11
מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. "הדרן" על מסכת מכות לקו"ש חכ"ט ע' 12
לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, ב' מנחם-אב, ה'תשכ"א לקו"ש חכ"ט ע' 13
מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"ט ע' 12