שיחה א

18שיחה א

א. שבת חזון – מלשון מחזה

ידועים דבריו¹ של רבי הלל מפאריטש² "בשם הרב מברדיטשוב נבג"מ" ש"שבת חזון" היא מ"לשון מחזה", כלומר, שבשבת זו מראים "לכל אחד ואחד³ המקדש דלעתיד מרחוק".

והרי אין ענין יוצא מידי פשוטו. "שבת חזון" נקראת כך על שם ההפטרה: כיון שזוהי השבת הסמוכה ושייכת לתשעה באב, נאמרת בה ההפטרה "חזון ישעיהו"⁴ – האחרונה מג' דפורענותא⁵. ומובן, שככל שהשבת סמוכה יותר לתשעה באב, כך חמורה יותר הפורענות, עד כדי כך שכאשר השבת היא בערב תשעה באב או בתשעה באב עצמו, הרי למרות שאסור להתאבל בשבת, יש בה בכל זאת, לפי כמה דעות, הענינים של תשעה באב לגבי דברים שבצנעה⁶.

מכך מובן גם לאידך גיסא: הענין שמראים בשבת חזון את המקדש דלעתיד, מפני סמיכותה לתשעה באב, הוא ביתר שאת וביתר עוז כאשר תשעה באב חל בשבת (כמו בשנה זו), יותר מאשר בשנים אחרות, כאשר שבת חזון אינה בתשעה באב עצמו.

ב. "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד"

לגבי הענין שבשבת חזון מראים את המקדש שלעתיד, למרות שלא כל אחד רואה זאת בגלוי, והרי רבי לוי יצחק מברדיטשוב אינו אומר שמראים זאת רק לצדיקים, ובודאי שלא רק לצדיקים גדולים, אלא "מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד" –

יש להסביר בפשטות בדומה לנאמר בגמרא⁷ על דברי דניאל⁸ "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" – "וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו (=מדוע נבהלו)? אף־על־גב 18דאינהו לא חזו מזלייהו חזו" (=למרות שהם לא ראו, מזלם ראה). כלומר, ה"אנשים .. עמי" לא נבהלו רק מכך שדניאל מסר להם את ה"מראה", אלא הגורם לחרדתם היה ש"מזלייהו חזו"⁹, וחזון המזל הוא באופן שכתוצאה מכך "חרדה גדולה נפלה עליהם" כפי שהם כאן למטה¹⁰.

וכך מובן בעניננו, שראיית המקדש דלעתיד בשבת חזון אינה ענין השייך רק לצדיקים אשר הם יספרו על כך, או יגלו זאת לשאר בני ישראל, אלא היא, כדברי חז"ל שלעיל, בלשון התורה, ש"מראין (המובן בלשון הקודש של המושג חזון) לכל אחד ואחד" – מראים זאת למזלייהו של הנשמה¹¹, והדבר משפיע על האדם, אף על גופו ונפשו הבהמית¹².

ג. משל לאב שתפר לבנו

בגד...

מהי המשמעות והמטרה של חזון המקדש דלעתיד?

רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסביר זאת¹ על ידי משל לאב אשר תפר לבנו בגד יקר והבן קרע את הבגד לקרעים. האב תפר עבורו בגד נוסף, אך הילד קרע את הבגד גם בשנית¹³. ואז שוב תפר האב בגד שלישי עבור הבן, אך לא איפשר לו ללובשו, אלא "לפרקים רחוקים ידועים"¹⁴ הוא מראה לבן את הבגד, באומרו שכאשר יתנהג הבן כראוי הוא יוכל ללובשו. על ידי כך מרגיל האב את בנו ללכת בדרך הישרה, עד שהיא הופכת להיות אצל הבן "כמו טבע", ואז נותן האב את הבגד לבנו כדי שילבשנו. ומובן, שזהו משל לשני בתי המקדש – אשר נחרבו, ולבית השלישי – המקדש שלעתיד לבוא.

ידוע¹⁵, שכל המשלים שבתורה, תורת אמת, מדוייקים בכל פרטיהם. וכיון שמשל זה נאמר על ידי "הרב מברדיטשוב" מובן שהוא מתאים בדיוק לנמשל.

ולפי זה יש להבין: בתי המקדש היו 19דירת קבע (בית), ולא דבר ארעי, כמשכן אשר עליו נאמר¹⁶ "ואהיה מתהלך באהל ובמשכן"¹⁷ – ומדוע מובא על כך משל של בגד, שהוא במהותו דבר מתחלף – "כלבוש תחליפם"¹⁸? ואשר "שמלתך לא בלתה"¹⁹ היה נס מיוחד לתקופה מוגבלת בלבד?

ובמיוחד יש להבין: הרי אפשר להביע אותו רעיון ממש על ידי משל המתאים בדיוק לבית המקדש – משל של "בית".

יותר מכך: כוונתו העיקרית של המשל היא, לכאורה, שבנתינת בית המקדש הראשון והשני, לא יחריבוהו, והוא יהיה (אילו זכו²⁰) קיים לעד בקיום נצחי²¹, וכיצד מתאים לכך משל של בגד שהוא ארעי, להיפך מדבר נצחי²².

ועל כן יש לומר, שאמנם לבית יש מעלה לעומת בגד, בכך שהוא קבוע ותמידי, אך יש לבגד מעלה שאיננה בבית. ובעניננו – בקשר להשפעה על הבן ללכת בדרך הישרה חשוב בעיקר הענין בבית המקדש הדומה לבגד (כולל בית המקדש שלעתיד), ולא כל כך הענין שזהו "בית".

ד. בגד תואם למדת האדם

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

אחד ההבדלים המהותיים בין בגד לבית הוא, שהבגד תואם למדתו של האדם הלובשו: אורכו ורוחבו של הבגד צריכים להתאים למדת אורכו ורוחבו של האדם, לא קצר יותר ולא ארוך יותר. כפי שקובעת ההלכה²³, שבגדי כהונה, שהם "לכבוד²⁴ ולתפארת"²⁵, צריכים להתאים למדתו של הכהן.

ואילו מדותיו של הבית – אורכו ורוחבו – גדולים הרבה יותר ממדת האדם, כפי שנקבע בהלכה²⁶, שבית חייב במזוזה רק אם מדתו היא לפחות ארבע אמות על ארבע אמות – הרבה יותר ממדת האדם. מדת האדם היא כנקבע לגבי שיעור גודלו של מקוה טהרה²⁷: "אמה על אמה ברום ג' אמות, כמדתו של אדם".

20מכך מובן שהקשר שבין הבגד לאדם הלובשו הוא קרוב והדוק יותר מהקשר שבין הבית לאדם הדר בו²⁸. ולכן יש הבדל בין בגד לבין בית לגבי האפשרות לשער מיהו האדם שבהם: על ידי מבט על בגד ניתן לדעת פרטים מסויימים על הלובשו – אורכו ורוחבו וכדומה, כי הבגד מותאם דוקא למדתו המסויימת של אדם²⁹ זה, כדלעיל. ואילו על ידי מבט על בית ניתן לשער רק באופן כללי לגבי האדם הגר בו – אם זהו בית של עשיר או של עני וכדומה, אך אי אפשר להסיק מכך מסקנות לגבי פרטי הדר בו.

ה. התאמת פרטי בית המקדש לדרגות הקדושה – כבגד

לפי זה מובן מדוע המשל הוא דוקא על בגד ולא על בית:

בבית המקדש הקדושה איננה קדושה אחת כללית – היותו "בית לה'"³⁰, אלא יש בו דרגות שונות של "קדושות": קודש הקדשים, היכל, עזרה וכדומה³¹, ויש קדושה מיוחדת לכל חלק ומקום מסויים בבית המקדש³².

בית המקדש נבנה באופן של "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"³³ – כלומר, חלקי הבית, מקומם ומדותיו של כל חלק היו מדוייקים לחלוטין³⁴ בהתאם להבדלי הקדושה של כל חלק ומקום מסויים שבו.

וזוהי המשמעות של דברי חז"ל על הפסוק³⁵ "מכון לשבתך פעלת ה'", המדייקים בלשונם ואומרים³⁶: "בית המקדש שלמטן מכוון כנגד בית המקדש שלמעלן". כלומר, "בית המקדש" כפי שהוא "למטה" עם כל ההבדלים במקומו ובמדותיו (הגשמיים) של כל חלק מסויים שבו, מדוייק ומכוון "כנגד בית המקדש שלמעלן", שכל זה מותאם 21לדרגת הקדושה של כל חלק מסויים³⁷ שבבית המקדש הרוחני – "בית המקדש שלמעלן"³⁸.

והבדלי הדרגות במקום כרוכים בהבדלי דרגות שבבני ישראל: עזרת נשים, אנשים, מקום שבו כהן נכנס וכו'.

וזוהי המעלה של "בגד", לעומת "בית", כי ההתאמה המדוייקת של כל חלקי המקדש ופרטיו להבדלי דרגות הקדושה שבהם היא בדומה לבגד, המותאם בכל פרטיו למתלבש בו³⁹.

ו. התאמת הפרטים לקדושה ניכרת בגלוי בבית המקדש השלישי

אמנם, מעלת ה"בגד" שבבית המקדש היתה, כמובן, בבית ראשון ובבית שני, כדלעיל, ואף במשכן⁴⁰, אך יש לחדש, שבכל זאת, עיקר החידוש במשל של ה"בגד" הוא לגבי בית המקדש דלעתיד, בית המקדש השלישי.

ההסבר לכך הוא: מעלתם של בית ראשון ובית שני בדומה ל"בגד" – התאמת כל חלק ופרט לדרגת הקדושה שבו ושבבני ישראל, כדלעיל – אינה מפורשת בפסוקים, ואינה גלויה וניכרת בהם במפורט. בגלוי ניכר היה שזהו "בית לה'" המותאם למקומות כלליים וכו'⁴¹.

אך בבית המקדש השלישי יתחדש, שגם לעיני בשר תהיה ניכרת וגלויה מעלתו המיוחדת, שהוא כ"בגד", שכל פרט במדותיו ובחלקיו⁴² מותאם לקדושה המיוחדת שבו⁴³.

והטעם לכך הוא: נאמר בזהר^* שבית המקדש הראשון והשני היו "בניינא דבר נש"⁴⁴, ואילו בית המקדש 22דלעתיד, בית המקדש השלישי, הוא "בניינא דקודשא בריך הוא"⁴⁴.

ולפיכך, אמנם בבית המקדש הראשון והשני היו כל חלקיו ופרטי מדותיו מדוייקים – מיד ה' – לקדושות המיוחדות לכל חלק, אך כיון שבנינם ופרטיהם מיוחסים ל"בר נש", למרות שהם "מיד ה'", לכן לא ראו בגלוי בכל הפרטים והחלקים שבבית המקדש שלמטה את התאמתם לפרטים של חלקי הקדושה ב"בניינא דקודשא בריך הוא", כדלעיל.

ואילו בבית המקדש דלעתיד, הרי הבניה עצמה היא "בניינא דקודשא בריך הוא", ולכן יהיה ניכר בגלוי שפרטי המקדש שלמטה משקפים את פרטי הקדושה של בית המקדש שלמעלה – כל מקום, מדה מסויימת וכו' שבבית המקדש הגשמי הוא בהתאם "ולפי מדת" הקדושה שבו, שלמעלה.

ז. מעלת ה"לבוש" בעולם כולו

ידוע, שהשראת השכינה בעולם היא על ידי בית המקדש, כדברי חז"ל⁴⁵, שמבית המקדש "היתה אורה יוצא לעולם", בדומה למציאות הנשמה במוח ובראש או באיברי הגוף⁴⁶,

ומעלה מיוחדת זו של "בגד" תהיה ניכרת בגלוי לא רק בבית המקדש השלישי עצמו, אלא באמצעותו היא תתגלה גם בבריאה כולה. כדי להבין זאת יש להקדים:

לגבי "עשרה מאמרות (שבהם) נברא העולם"⁴⁷ ידוע הסברו של אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה⁴⁸, על הפסוק⁴⁹ "לעולם הוי' דברך...", שהאותיות של המאמר המסויים מתוך עשרה מאמרות, שבהן נבראה בריאה מסויימת זו, המוזכרת בעשרה המאמרות, עומדות בנברא מסויים זה "להחיותו ולקיימו",

[וכך לגבי שאר כל הנבראים, שבכל העולמות, אף אלו שאינם נזכרים במפורש ב"עשרה מאמרות", שכל אחד מהם נברא מ"אותיות שבעשרה מאמרות שבתורה", אלא שהם נבראו באופן שהחיות של עשרה המאמרות הגיע אליהם על ידי "חילופים ותמורות האותיות", כדי לברוא ולהחיות גם נבראים מסויימים, שאינם יכולים לקבל חיות מן האותיות שבעשרה מאמרות עצמם⁵⁰].

כלומר, כל ההבדלים שבין הנבראים במהותם, תכונותיהם וצורתם, נובעים מכך שיש הבדלים בפרטי האותיות שבעשרה מאמרות, וחילופיהן ותמורותיהן, המהוות ומחיות כל נברא בתכונותיו המיוחדות⁵¹.

23ח. גילוי "פי ה' דבר" שבכל נברא

וזה יהיה החידוש לעתיד לבוא, שאז יראו זאת בגלוי – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר"⁵²:

בנוסף לכך שלעתיד לבוא יתגלה "כבוד ה'", שיהיה ניכר כיצד כל נברא נוצר על ידי הקדוש־ברוך־הוא שהוא "ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"⁵³, שזהו הענין הכללי השווה לכל הנבראים, שעצם "המצאותו" של כל נברא הוא רק על ידי שהקדוש־ברוך־הוא "ממציאו",

אלא "וראו כל בשר", ש"פי ה' דבר" – שמהותו האמיתית של כל נברא, בתכונותיו המסויימות – הוא "דבר ה'", דיבור מסויים מלובש בו⁵⁴.

כפי שאנו מוצאים, שצדיקים גדולים "רואים" זאת כבר עתה, כמובא⁵⁵, שהמגיד (ממזריטש) הבחין לפי מבטו על כלי, שהאומן שיצר כלי זה היה סומא בעין אחת. הוא ראה בכלי את התכונות המיוחדות של האומן שיצר כלי זה בגשמיות, מיש ליש, ועל־אחת־כמה־וכמה, נובע הדבר מכך שהוא ראה בכל נברא את הכוח הפועל בנפעל⁵⁶, את דבר ה' המהווה את הדבר הגשמי⁵⁷.

ולעתיד לבוא יתגלה הדבר לעיני כל "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".

ויש לומר, שהחידוש שיתחדש בענין של "וראו כל בשר" לגבי "פי ה' דבר" שבעולם, נובע מכך שבבית המקדש תתגלה מעלת ה"לבוש" שבו – לגבי השראת השכינה בו – שכל חלק בבית המקדש הגשמי כרוך ומותאם למדת הקדושה המלובשת בו.

ט. עבודת ה' "כמו טבע"

ויש לומר שזהו ההסבר לכך שרבי לוי יצחק מברדיטשוב מדגיש במשל שהאב מראה לילד את ה"בגד", שגם חידוש זה שיהיה בבית המקדש השלישי, בדומה לבגד, כדלעיל, מראים עתה "לכל אחד ואחד" בשבת חזון.

מהי החשיבות לעבודת האדם בכך שמראים בשבת חזון שבית המקדש השלישי הוא כבגד, ולא רק כ"בית"?

[שהרי, גם במשמעות של "בית" יש מעלה בבית המקדש השלישי, כמובא לעיל מה"זהר", שבית המקדש השלישי קבוע וקיים לעולם משום שהוא "בניינא דקודשא בריך הוא", שלא כשני בתי המקדש הראשונים שהיו⁵⁸ 24"בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל"],

התשובה לכך מובנת מן המשל, שהאב מראה לבנו את הבגד "לפרקים רחוקים ידועים" כדי להרגילו "לילך בדרך הישר עד שייוודע בו שנעשה אצלו כמו טבע".

כאשר⁵⁹ היהודי עובד את ה' מתוך אתכפיא וקבלת עול, הרי ההליכה בדרך הישרה אינה "כמו טבע" אצלו, אלא להיפך מטבעו. בטבעו הוא כעבד אשר "בהפקירא ניחא ליה"⁶⁰ (=נוח לו בהפקרות), אך הוא כופה את עצמו ומקיים את רצון ה' להיפך מטבעו ומרצונו.

יותר מכך: גם כשהוא עובד את ה' במדותיו, והוא מעורר בקרבו אהבת ה', ועובד את ה' באהבה זו, בכל זאת, אם הדבר נובע מהנטיה הטבעית של מדותיו שלו – גם אז הליכתו בדרך הישרה אינה "כמו טבע", כי עבודת ה' מוגבלת אצלו לנטיה הטבעית של נפשו הבהמית.

לדוגמא: אם הוא נוטה בטבעו לקו החסד והאהבה, הוא מביא על ידי התבוננות לכך, שבמקום אהבה וחמדה לעניני עולם הזה מתעוררת אצלו אהבה לקדוש־ברוך־הוא. אך כאשר הוא מגיע⁶¹ לעבודה הדורשת כיוון הפוך מנטייתו הטבעית – יראת ה' – הרי עבודתו פגומה.

יוצא מכך, שעבודת ה' לא הפכה להיות אצלו "כמו טבע", אלא⁶¹ הוא נשאר במציאותו שלו הטבעית, נברא – "בניינא דבר נש" – שמציאותו נפרדת, כביכול, מאלקות.

אך כאשר הוא מגיע לידי התמסרות מוחלטת לעבודת ה', הרי עבודת ה' נעשית כל מהותו: לדוגמא, אהבת ה' אצלו אינה נטיה ואהבה טבעית המנוצלת לקדושה, אלא זוהי מדה קדושה בכל מהותה, זהו רצון ה'.

וכיון שהוא נעשה מציאות של קדושה – "בניינא דקודשא בריך הוא" – אשר "עבודת ה'" היא מהותו שלו, הרי כל מדותיו הופכות לקדושה, כך שכל מדה ייחודית שבו קשורה לגמרי לקדוש־ברוך־הוא. אין אצלו חשיבות⁶¹ לנטייתו הטבעית, והוא מקיים את עבודתו בשלמות, הן כאשר נדרשת עבודה של אהבת ה', והן כאשר נדרשת, להיפך, עבודה מתוך יראת ה' –

ואז הליכתו בדרך הישרה נעשית אצלו "כמו טבע", והוא "אינו ירא ממנו פן יחזור לסורו מאחר שנעשה כמו טבעי'"⁶².

25י. "בגד" – התקשרות כל כוחות הנפש לקדוש־ ברוך־הוא

ולכן מדגיש רבי לוי יצחק מברדיטשוב שמראים ליהודי את בית המקדש, כפי שהוא בדומה ל"בגד", שהוא כמדת הלובשו, שניכר בו הקשר אל הקדוש־ברוך־הוא לא רק באופן של "בית", כדלעיל, קשר כללי, אלא כ"לבוש" לקדוש־ברוך־הוא, שכל הפרטים שבו הם כ"בניינא דקודשא בריך הוא",

כי זוהי נתינת הכוח⁶³ לעבודה שצריכה להיות אצל כל יהודי, שבנוסף לקשר הכללי שלו עם הקדוש־ברוך־הוא, והתמסרותו הכללית לעבודת ה', צריך להיות אצלו קשר עם הקדוש־ברוך־הוא בכל פרט ופרט, בדומה ל"בגד", אשר יקיף את כל כוחות נפשו לפרטיהם: בשכל – שכל מציאותו היא הכרה באלקות, "לדעת דעת בוראו"⁶⁴. במדת האהבה – שכל מהותה תהיה אהבת ה', וכך בכל המדות. ואז לא יהא אפשרי אצלו שום רגש אחר ח"ו שאינו קשור לה'.

ואז תהיה ההליכה בדרך הישרה לטבע שלו⁶⁵.

עבודה זו מחישה ומזרזת את גילוי בית המקדש השלישי, אשר "בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים"⁶⁶, שעל ידי ה"חזון" מגיעים ל"ותחזינה עינינו"⁶⁷, לראות את בית המקדש בעיני בשר למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו, ובעגלא דידן ממש.