שיחה א

26שיחה א

א. "כי ה' הוא האלקים"

בפרשתנו יש שני פסוקים העוסקים באמונה ובידיעת "כי ה' הוא האלקים"¹: (א) "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו". (ב) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – בפסוק הראשון נאמר רק "כי ה' הוא האלקים", ובפסוק השני מפורט יותר "ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

ההבדל בפשטות בין שני הפסוקים הוא²:

בפסוק הראשון "אתה הראת לדעת" מדובר, כפי שמובן בפשטות, על הידיעה שנראתה לישראל במתן תורה, אז התגלה הקדוש־ברוך־הוא לישראל "וראו שהוא יחידי"³. וכיון שישראל ראו אז את האמת כפי שהיא מצד הקדוש־ברוך־הוא, שלגביו אין הבדל בין שמים לארץ, לכן אין מקום לפרט ולומר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

לעומת זאת, הפסוק "וידעת... והשבות..." הוא ציווי אל האדם⁴, שעליו לעמול כדי להבין ולדעת, ולהפנים "אל לבבך", "כי ה' הוא האלקים", זוהי הידיעה וההכרה באחדות ה' כפי שהיא באה על ידי יגיעת האדם, ומבחינתו של האדם יש הבדל בין שמים לארץ, כך שכל פרט, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" מהווה ידיעה בפני עצמה.

כנאמר במדרש⁵ על הפסוק "וידעת...", בזו הלשון: "יתרו נתן ממש בעבודת כוכבים שנאמר⁶ עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" (ב"מתנות כהונה" מבאר: "משמע שהם גדולים אבל הוא גדול מהם"). נעמן 26הודה במקצת ממנה שנאמר⁷: הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל ("מתנות כהונה": "הרי שהעיד על הארץ אבל לא על השמים"). רחב שמתהו בשמים ובארץ שנאמר⁸: כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ובארץ מתחת (כלומר, גם בשמים "דלא חזו עיניך"⁹, אך בכל זאת "שיירה בחללו של עולם"¹⁰), משה שמו אף בחללו של עולם, שנאמר כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, מהו אין עוד, אפילו בחללו של עולם".

כלומר, הידיעה "כי ה' הוא האלקים" הבאה על ידי יגיעת האדם נחלקת באופן כללי לשלשה: (א) בשמים ממעל (ב) ועל הארץ מתחת (ג) אין עוד אפילו בחללו של עולם.

ב. אין אלקים "במים מתחת לארץ"

אך דרוש הסבר:

מכך שתורת אמת מונה שלושה פרטים אלו במצות "וידעת...", מובן, שהבדלים אלו בידיעה אינם רק כדי למנוע טעות עקב חסרונו של האדם, אלא מכך רואים, שבענין של "ה' הוא האלקים" יש הבדלים בין השמים, הארץ, וחללו של עולם. כאשר האדם מגיע להתבוננות וידיעה על פי שכל אמיתי – "וידעת" – יש יחוד בכל אחת משלש ידיעות אלו.

ויש להבין: כיצד ייתכן לומר לפי השכל, ש"ה' הוא האלקים" הוא ח"ו רק "בשמים ממעל", אשר משום כך צריך לצוות במפורש "ועל הארץ מתחת", וחידוש נוסף – "אין עוד, אפילו בחללו של עולם"?

לכאורה, ניתן היה להשיב לפי הידוע¹¹, על הסבר הפסוק¹² "רם על כל גויים ה'", שה"גויים" סוברים ש"עזב ה' את הארץ"¹³ משום שלדעתם מתבטאת בכך רוממותו של הקדוש־ברוך־הוא. לדעתם, זוהי השפלה לקדוש־ברוך־הוא להתעסק עם נבראים למטה בארץ, ולכן הוא מסר את ההנהגה והשליטה¹⁴ על צבא הארץ לידי כוכבים ומזלות¹⁵. ולכן צריכה התורה להדגיש "וידעת... כי ה' הוא האלקים... ועל הארץ מתחת 27אין עוד" – שהקדוש־ברוך־הוא שליט גם על הארץ"¹⁶.

אבל אדמו"ר הזקן אומר¹⁷, שהפסוק "וידעת... ועל הארץ מתחת" אינו בא לשלול את הטעות הזאת, ש"עזב ה' את הארץ", אלא הוא בא למנוע טעות במחשבה על "אלקים נשרה במים מתחת לארץ". כלומר, אלקים אשר (א) הוא נמצא^* (ב) "במים מתחת לארץ", כפשוטו.

וההכרח לכך הוא: הציווי "וידעת..." מופיע לאחר "אתה הראת לדעת..." של מתן תורה, והרי ב"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים" נמנעות הטעויות שעליהן מזהירה התורה לפני כן¹⁸ "פן תשחיתון... תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ ופן...", ומכך מובן, שהציווי בפסוק שלאחר מכן, "וידעת... כי ה' הוא האלקים... ועל הארץ מתחת" בא לשלול אותו הדבר, שאין אלוקה "במים מתחת לארץ".

ג. "וידעת... ועל הארץ מתחת"

שאלה זו שואל אדמו"ר הזקן¹⁷ – "וכי תעלה על דעתך שיש אלוקים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כל כך והשבות אל לבבך",

והוא מסביר¹⁹, שכוונת הציווי "וידעת... כי ה' הוא האלקים" אינה רק לכך שאין עוד אלוקה ח"ו, אלא שאין שום מציאות אחרת זולת הקדוש־ברוך־הוא, כי "הכל בטל במציאות אצלו"²⁰.

שהרי²¹ כיון שהנבראים לא נתהוו "יש מיש", אלא בריאה "יש מאין", הם זקוקים תמיד לכח הבורא כדי שישארו קיימים, ואילו²² היה כוח הבורא מסתלק מן הנברא לרגע ח"ו, מיד היה הנברא הופך מאליו ל"אין²³ ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".

בכך מובן גם מדוע מדגישה התורה במיוחד "ועל הארץ מתחת", כדי להבהיר, ש"גם הארץ^* החומרית שנראית יש גמור לעין כל היא אין ואפס ממש לגבי הקדוש־ברוך־הוא"²⁴.

28אך לכאורה דרוש כאן הסבר נוסף: אמנם, כיון שהענין של "על הארץ מתחת אין עוד", שגם "הארץ החומרית שנראית יש גמור .. היא אין ואפס ממש", מנוגד לחושינו, לכן דרושה אזהרה מיוחדת "והשבות אל לבבך"²⁵, שצריך אדם להחדיר זאת אל לבו –

אך בכל זאת מתחיל הפסוק ב"וידעת", שמכך מובן, שגם לגבי הידיעה השכלית בקשר ל"על הארץ מתחת" יש צורך באזהרה מיוחדת.

ואין מובן: ההסבר השכלי לענין של "אין עוד", שאין כלל מציאות חוץ מה', כי "הכל בטל במציאות אצלו" – מחייב את חלות הענין של "אין עוד" על כל הנבראים בשווה, ללא הבדל בין צבא השמים לבין צבא הארץ. כי בכל בריאה שהיא יש מאין "צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו"²⁶ – וכיצד ניתן לחלק מבחינת הידיעה וההכרה השכלית "וידעת... אין עוד", בין "בשמים ממעל" לבין "על הארץ מתחת"?

ד. יש הבדל בין "שמים" לבין "ארץ"

הוכחה נוספת לכך, שההבדל בין "שמים ממעל" לבין "על הארץ מתחת" אינו רק כדי למנוע טעותו של האדם הנברא, מכך ש"הארץ החומרית" נראית בעיניו כ"יש גמור", אלא הבדל זה יש לו מקום גם בהכרה השכלית, "וידעת", כי:

על הענין, שהנבראים זקוקים תמיד לכוח הבורא כדי להשאר קיימים, מביא אדמו"ר הזקן¹⁷ את פירוש הבעל־שם־טוב²⁷ על הפסוק²⁸ "לעולם ה' דברך נצב בשמים" – ש"דברך שאמרת"²⁹ יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים .. להחיותם".

והוא ממשיך ואומר, שזאת לא רק לגבי ה"שמים", אלא "וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפילו הארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש", כל מציאותם תלויה תמיד ב"אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס".

ויותר מכך, הוא ממשיך ומסביר, שגם הנבראים, אשר אינם מוזכרים ב"עשרה מאמרות שבתורה"³⁰, מקבלים את חיותם מעשרת המאמרות, והשפע "נמשך" ומגיע אליהם על ידי השתלשלות מדרגה לדרגה, כפי שהוא מפרט שם מספר אופנים בכך, וזהו 29"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש", אשר הוא "כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה".

מכך שהתורה מדייקת ואומרת "לעולם ה' דברך נצב בשמים", בהפרידה "שמים" מכל שאר הנבראים, כאשר בפסוק זה אין מדובר כלל על תחושתו והכרתו של האדם – מובן, שההבדל בין שמים לארץ אינו רק מצד האדם³¹, אלא שגם לאמיתו של דבר יש הבדל בין השמים לבין שאר נבראים, באופן שבו נמצא בהם "דברך"³², ואשר משום כך מוזכרים בפסוק דוקא "שמים". ומפני הבדל זה יש חידוש בענין של "ה' הוא האלקים... על הארץ מתחת" לעומת "בשמים ממעל".

ה. כוח הבורא בנברא

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

חידושו של הבעל־שם־טוב איננו³³ רק באופן כללי, שמציאותם של כל הנבראים תלויה בכחו של הבורא המהווה ומחיה ומקיים אותם תמיד, אלא גם בפרטים, ש"דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים... תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים...", וכך אצל כל הנבראים, שבכל אחד מהם יש "התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות".

כלומר: אין הענין רק שהנברא זקוק לצורך קיומו לכוחו של הבורא, אך לאחר מכן הנברא נפרד ומנותק מהכוח המהווה אותו ומקיימו (בדומה לאור השמש שנובע ותלוי במאור השמש, שהרי ברגע שיש מחיצה בין האור למאור מתבטל האור, אך בכל זאת האור הוא מציאות נפרדת מגוף השמש), אלא שכוח הבורא "מתלבש" ונמצא בתוך הנברא עצמו.

ודוקא כך ניתן להבין שאכן באמת ובשלימות "אין עוד" – אין שום מציאות מלבד אלקות. שהרי, כיון שדבר ה' מלובש בתוך הנברא עצמו, יוצא, שהנברא אינו נפרד כלל מ"דבר ה'", וחיותו ונפשו של כל נברא הוא דבר ה' המלובש בו, וממילא מובן, ש"כל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש"³⁴.

ויש לומר, שזהו ההסבר לכך שכל נברא צריך דבר ה' בפני עצמו, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בהרחבה¹⁷, ש"גם בדומם ממש .. יש .. נפש וחיות 30רוחניות", כי כדי שכוח הבורא יוכל להתלבש בנברא מסויים זה, צריך הכוח האלקי "לרדת", כביכול, מדרגתו, ולהצטמצם לפי דרגת הנברא, בכל נברא ונברא לפי ערכו.

אם ישאר הכוח האלקי בדרגתו, ללא גבול, הרי הוא יהיה נעלה מדי מכדי להתלבש בנברא³⁵.

ולמרות, שהקדוש־ברוך־הוא הוא כל יכול, וגם כוח אין סופי היה יכול להתלבש בנברא מוגבל, בכל זאת חפץ הקדוש־ברוך־הוא^*, שהנבראים יוכלו להבין ככל האפשר – בהתאם לגבולות שרצה להגבילם בהם – את סדר ואופן הבריאה, ולכן הוא לא ברא את הנבראים באופן שנעלה לגמרי מיכולת הבנתו של הנברא המוגבל, אלא דוקא בסדר ובדירוג – "סדר השתלשלות" – שהקדוש־ברוך־הוא מצמצם את השפעתו וחיותו עד שהיא מגיעה ו"מתלבשת" בדרגת הנברא.

ו. "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"

לפי זה ניתן לבאר את החידוש, שהענין של "ה' הוא האלקים" נחלק לשלש – בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד (אפילו בחללו של עולם):

כיון שהענין של "אין עוד" קשור לכך שכח הבורא "מתלבש" בנברא – היה אפשר, לכאורה, להבדיל: במה דברים אמורים, שדבר ה' נמצא בהתלבשות בנבראים – בצבא השמים, שאלה הם נבראים נעלים³⁶ ומהווים כלי לכח ולחיות האלקית^*.

ואילו "על הארץ מתחת" – בנבראים הארציים והחומריים, שאינם כלי לאלקות, ניתן היה לחשוב שדבר ה' אינו "מתלבש" בהם. כלומר, שאמנם הם זקוקים בתמידות לכח הבורא כדי לקיימם, אך הכוח האלקי אינו נמצא בהם באופן של התלבשות.

ולאחר מכן נאמר חידוש גדול עוד יותר, שאפילו הנבראים שאינם מוזכרים "בעשרה מאמרות שבתורה" – נבראים פחותי ערך ביותר שאינם מסוגלים לקבל את חיותם מעשרת המאמרות שבתורה עצמם³⁷, אלא 31החיות צריכה לרדת מדרגה לדרגה "עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי"¹⁷ – גם בהם "ה' הוא האלקים...".

ז. הדרגות בעבודת היהודי

כל ענין קיים גם בעבודתו הרוחנית של כל אחד, שהרי האדם הוא "עולם קטן"³⁸, שבו משתקפות כל ההתרחשויות ב"עולם גדול":

התכלית בעבודת ה' היא המעשה בפועל, והמעשה הוא העיקר. אך עלינו לדעת, שכדי להגיע ל"ארץ" – כדי להצליח להחדיר אלקות וקדושה בענינים הארציים – צריך לעבור את כל "סדר ההשתלשלות".

ובאופן כללי, יש בכך שלשה שלבים – שלש הדרגות שבפסוק "וידעת...": (א) בשמים ממעל, (ב) ועל הארץ מתחת, (ג) אין עוד אפילו בחללו של עולם,

ובמקביל לשלוש הדרגות שמונה אדמו"ר הזקן: (א) לעולם ה' דברך נצב בשמים .. בתוך רקיע השמים, (ב) "וכן בכל הברואים .. ואפילו ארץ הלזו הגשמית", (ג) אפילו הנבראים פחותי הערך שאינם מוזכרים "בעשרה מאמרות שבתורה"³⁹:

כדי שעבודת היום של היהודי תהיה כראוי, צריכה להיות הכנה לכך בשנתו, כחלק מעבודת ה', בלילה, שאז עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים⁴⁰.

ויש לומר, שמשום כך, מיד שניעור מיד בקומו משנתו מתחיל סדר יומו באמירת "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי", הודיה לקדוש־ברוך־הוא – לפניך – שהחזיר לו את נשמתו עם כחות "רעננים" משרשה "בשמים".

לאחר מכן מתחילה עבודתו של היהודי להביא לידי כך שנשמתו תתפשט בגופו, וזאת על ידי עבודת התפלה וכו'⁴¹ – שהנשמה תורגש 32בגשמיותו וארציותו של האדם.

ובכך ישנן שתי דרגות:

א) עבודת התפלה בבית הכנסת, ו"מבית הכנסת לבית המדרש"⁴² – שעל ידי כך מתפשט אור הנשמה בגוף לכל פרטיו, אך עדיין בעולם הקדושה, בדומה לנבראים המקבלים את חיותם ישר מ"עשרה מאמרות שבתורה".

ב) העבודה "בחללו של עולם" – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"⁴³, ובאופן כללי הכוונה היא לעיסוקיו של היהודי בעניני הרשות, בדומה לפרטי הנבראים שאינם מפורטים בעשרה מאמרות שבתורה –

שבאמצעות הכנה מתאימה לעבודתו "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", בכוחו של היהודי להחדיר אלקות גם בעניני הרשות שלו, עד לאופן שגשמיות העולם אינה תופסת אצלו מקום כלל, אין זו מציאות כלל – הוא מגלה גם "בחללו של עולם" ש"אין עוד".