שיחה ב

33שיחה ב

א. "מגלין רבו עמו"

מן הפסוק שבפרשתנו¹ "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" לומדים², ש"תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" (=פעל כך שתינתן לו חיות).

הרמב"ם מביא בספרו היד החזקה הלכה זו³ – "תלמיד שגלה לערי⁴ מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה", ומוסיף על כך: "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין".

למה מתכוון הרמב"ם בהוספה זו⁵?

^* ב ניתן לומר שהוא משיב בכך על שאלה פשוטה בהלכה: אמנם, חייבים לספק להורג נפש בשגגה את כל צרכיו בעיר מקלטו, כדברי הגמרא⁶: "אין מושיבין אותן אלא במקום מים .. במקום שווקים...", אך אין מובן: מדוע ייעשה הדבר על חשבון יהודי אחר, ובמיוחד "רבו" – לשלוח את רבו לגלות, כדי שילמד תורה לתלמידו⁷?

ובמיוחד כאשר מדובר כאן על תלמיד אשר נכשל בחטא של הריגת נפש. אמנם, חטא בשגגה, אך עצם הדבר מוכיח שאין הוא כראוי⁸, אשר על כן חייב בגלות, "כי היכי דליהוי .. כפרה"⁹. אילו היה זה תלמיד הגון, לא היתה תקלה זו נגרמת על ידו. כפי שנאמר בגמרא¹⁰ על ההורג נפש 34בשגגה. "מרשעים¹¹ יצא רשע".

לכן מוסיף הרמב"ם "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין": תלמוד תורה (חכמה) אצל תלמיד, אינו רק כצרכיו החשובים האחרים, אשר כיון שעסק לפני כן בתורה, זהו "עסקו" ולכן יש לאפשר לו להמשיך בלימוד התורה, אלא יותר מכך, זוהי שאלה של חיים או היפך החיים – "כמיתה חשובין"¹². וכיון שהתורה מצווה "וחי" – לכן "אין ברירה" ומוכרחים לשלוח את רבו לגלות "דתהוי ליה חיותא"¹³.

והמקור לכך, ש"וחיי בעלי חכמה... בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין", יש לומר, שהוא מקרא מלא שדיבר הכתוב¹⁴: "החכמה תחיה בעליה"¹⁵.

ב. על איזה תלמיד מדובר?

אך לכאורה, דברי הרמב"ם טעונים ביאור:

לפי הסברו של הרמב"ם יוצא, לכאורה, שההלכה "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" חלה דוקא לגבי תלמיד שהוא בדרגה שכל חייו הם תלמוד תורה, עד אשר "בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין".

אך ההלכה קובעת זאת באופן סתמי לגבי "תלמיד שגלה" – הגמרא אינה מבדילה ואינה מדייקת אודות איזה תלמיד מדובר.

ואדרבה: בהמשך להלכה "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" אומרת הגמרא: "מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון" – "שלא¹⁶ יביאוהו עוונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה, דאמרינן לקמן¹⁷ שאינו מצוי אלא ברשעים". ויוצא מכך, שהמקרה של "תלמיד שגלה" קורה בדרך כלל בעיקר¹⁸ אצל "תלמיד שאינו הגון".

כיצד אפוא כוללים תלמיד כזה בסוג של "בעלי חכמה ומבקשיה", עד כדי כך שנאמר עליו שחייו "בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"?!

[אמנם, במושג "תלמיד שאינו הגון" הכוונה היא בפשטות למי ש"אינו הגון" במעשיו (ואילו לגבי לימודו, ייתכן שבכך הוא כראוי) –

אך אנו רואים במציאות, שכאשר התנהגותו של התלמיד לקויה, פגומה 35גם התמדתו ושקידתו בלימודיו. ובודאי שאין לקבוע לגבי תלמיד כזה – כלל – עד כדי כך שמשום כך מגלין רבו – שלימוד תורתו הוא חייו – שהרי אם כך הוא, חייבת להיות לכך השפעה על התנהגותו].

ג. "טעם רוחני" אך מבוסס על ההלכה

על ההוספה והטעם שמביא הרמב"ם – "וחיי בעלי חכמה..." – כותב הגאון הרוגוטשובי באחת מתשובותיו¹⁹ "וזה הוא טעם רוחני",

והוא מציין שם טעם אחר ("בפשוט") להלכה "מגלין רבו עמו"²⁰: עצם העובדה שהתלמיד הוא הורג נפש (בשגגה) מהווה הוכחה להיותו "תלמיד שאינו הגון"²¹, וכיון שאסור ללמד "תלמיד שאינו הגון"²², יוצא, ש"הוא (רבו) פשע בזה לכן הוא משועבד".

אבל,

[בנוסף לקושי על טעמו של הרוגושטובי – אשר לפי פירושו יוצא, שההלכה "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" היא דוקא במקרה²³ שבו גם הרב אינו "הגון", כלומר, שהוא ידע שתלמידו אינו "הגון"²⁴ ולמרות זאת הוא פשע ולימדו, בניגוד להלכה²⁵! וכן יש על פירושו קשיים נוספים, שאין כאן מקומם, הרי עוד ועיקר],

מעצם הדבר שהרמב"ם מביא את הטעם בספרו משנה תורה שהוא ספר של "הלכות הלכות"²⁶, הכרחי לומר, שלפי 36שיטת הרמב"ם טעם זה, למרות היותו "טעם רוחני", מבוסס גם בדרך ההלכה, ובודאי אינו סותר להלכה פסוקה, שכל תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו.

ד. "ומבקשיה" – תוספת לשונית ומשמעותית

כדי לבאר זאת יש להקדים ולבאר את הדיוק בלשון הרמב"ם – "בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה...". ולכאורה: בפסוק נאמר "החכמה תחיה בעליה" בלבד, ומדוע מוסיף הרמב"ם "ומבקשיה"?

הוספה זו אינה לשונית בלבד, אלא תוכנית:

משמעות המושג "בעלי חכמה" היא, שהאדם לומד תורה באופן ש"תורתו דיליה הוא"²⁷ – הוא הבעלים על דברי התורה שלמד, "נקראת על שמו"²⁸. ובגמרא²⁸ נאמר שזאת דוקא כאשר לומדים באופן של "יהגה", לעיונא²⁹.

והמושג "ומבקשיה" מוסיף, שאין האדם מסתפק בדברי התורה שכבר למד ו"קנה", אלא הוא "מבקשיה" – מחפש תמיד יותר, להמשיך ולהתעלות בהשגת התורה, שהרי בהשגת התורה אין גבול, כנאמר³⁰ "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכדברי הרמב"ם³¹: "העובד מאהבה עוסק בתורה .. והולך בנתיבות החכמה .. נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד".

יוצא מכך, שלפי הרמב"ם, אפשר לומר שתלמוד תורה (החכמה) הוא כל חייו של האדם, כאשר אין הוא רק "בעלי חכמה" אלא גם "ומבקשיה".

ואין מובן, כדלעיל: מהו המקור של הרמב"ם לתוספת זו, שאינה מופיעה בפסוק?

יותר מכך: לפי זה מתגברת השאלה שהוזכרה לעיל (סעיף ב), שטעמו של הרמב"ם אינו מתאים, לכאורה, להלכה למעשה: לפי האמור לעיל יוצא, שכדי לחייב את הרב לגלות בגלל תלמידו, לא די בכך שהתלמיד יהיה במעלה של "בעלי חכמה", אלא דרושה לו גם תכונה של "מבקשיה" – ואילו בגמרא נאמר שהמקרה של "תלמיד שגלה" הוא בעיקר לגבי "תלמיד שאינו הגון"!

ה. המבקש להיות "בעל חכמה"

ולכן נראה לומר, שכוונת הרמב"ם בהוסיפו "ומבקשיה" איננה להוסיף תנאי שני בדרגת התלמיד, אלא ה"וא"ו" של "ומבקשיה" היא במקום המילה "או"^*, כאילו נאמר "בעלי חכמה או מבקשיה".

37יוצא מכך, שהרמב"ם מדבר אודות שני סוגים³²: (א) אלו שבדרגה של "בעלי חכמה". (ב) "ו(לפחות) מבקשיה" – אלו שעדיין אינם "בעלי חכמה", אך מבקשים להיות "בעלי חכמה". וכיון שהתורה מבטיחה "יגעת ומצאת תאמין"³³, ברור, שבסופו של דבר הם אכן יהיו "בעלי חכמה". כלומר, שאדם כזה הוא "בכוח" כבר עתה "בעל חכמה", אשר חייו "בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין".

לפי זה מובן מדוע נאמרת הלכה זו בקשר לכל תלמיד, ואף לגבי תלמיד שאינו הגון – כי מעצם לקיחתו לתלמיד על ידי הרב, שהוא, כפי הנראה, "רב הגון", מהווה הוכחה לכך שהרב ראה, וחש שתלמיד זה הוא מן הסוג של "מבקשיה", שהוא רוצה להיות "בעל חכמה", כי לולא זאת לא היה מקבלו כתלמיד³⁴.

ולכן קובעת ההלכה ש"מגלין רבו עמו", כדי לבטא אצל תלמיד זה את הענין מן הכוח אל הפועל, שאכן יהיה "בעל חכמה" למעשה, על ידי הפיכת התלמיד שאינו הגון לתלמיד הגון³⁵, עד להיותו "בעל חכמה".

ויש להוסיף בכך:

ההלכה "עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" אינה אמורה רק לגבי הרגע הראשון של הליכת ההורג נפש בשגגה אל הגלות, אלא יש להבטיח את הענין של "וחי" לגבי כל זמן הימצאו שם – "עד מות הכהן הגדול"³⁶.

ולפי זה יוצא, שהחובה "מגלין רבו עמו" אינה רק מפני מצבו העכשווי של התלמיד, שהחכמה היא "חייו" רק "בכוח", אלא גם מפני מצבו העתידי של התלמיד, כאשר יהיה "בעל חכמה" בפועל,

שהרי, כיון שכבר עתה הוא נמנה עם "מבקשיה", ברור, שבסופו של דבר הוא אכן יהיה "בעל חכמה" בפועל, כדלעיל, ויש לומר שכבר החל לעסוק בכך למעשה – ולכן כבר עתה חובה להבטיח את "וחי" של התלמיד.

ו. "עשה לך רב"

אחת ההוראות הפשוטות ביותר הנלמדות מענין זה, היא החשיבות הרבה של "עשה לך רב"³⁷:

38כאשר יהודי עושה חשבון צדק בנפשו ומרגיש שהוא במצב של "תלמיד שאינו הגון", הוא עלול להתייאש ח"ו – כיצד יוכל לצאת ממצב זה ולהפוך לתלמיד הגון, ומי אף מדבר על להיות "בעל חכמה"?

העצה לכך היא "עשה לך רב": כאשר ימצא רב אמיתי, הרי ברור שרב זה יעשה כל מאמץ להפכו ל"תלמיד הגון".

ובכל מצב שהוא שרוי בו בהווה – כל עוד הוא נמנה עם "מבקשיה" – הוא רוצה להיות תלמיד הגון, הרי אף אם בינתיים הוא שרוי עדיין במצב ירוד כל כך הדורש מן הרב ירידה והשפלה בדומה לגלות – פוסקת התורה, ש"תלמיד שגלה מגלים רבו עמו", ולכן, בנוסף לכך שרבו ילמדהו תורה, הוא יתמסר³⁸ להפיכתו לתלמיד הגון, עד לדרגה של "בעל חכמה", ועד להיותו כמו הרב ממש.

ז. הקשר עם הקב"ה – תמידי

הענין של "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" קיים גם בעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד:

כל יהודי קשור לקדוש־ברוך־הוא בדומה, כביכול, כתלמיד אל רבו, כנאמר³⁹ "וכל בניך (כל יהודי) לימודי (תלמידי⁴⁰) הוי'". וכאשר יהודי חוטא ח"ו נגד ה', הרי הוא לפי שעה "תלמיד שאינו הגון", עד אשר שב ורפא לו.

הגורם לאפשרות לחטא הוא מפני שאין התלמיד "בעל חכמה"⁴¹.

ההסבר לכך הוא: אדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא⁴² את הפסוק הזה "החכמה תחיה בעליה", שחיותו של היהודי היא מהקדוש־ברוך־הוא – "אין סוף ברוך־הוא", ומייחסים את חיותו לחכמה – "החכמה תחיה", כי "אין סוף ברוך־הוא מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל", והחיות מהקדוש־ברוך־הוא מתפשטת "בכל בחינות הנפש כולה להחיותה" על ידי בחינת החכמה.

ולכן, כאשר יהודי נמנה עם "בעלי חכמה"", הוא חש בקשר שלו עם הקדוש־ברוך־הוא – עם "אין סוף ברוך־הוא" אשר "מלובש בבחינת החכמה שבנפש" – ומובן שאין אפשרות אצלו לחטא. האפשרות לחטא נובעת מכך⁴³ שהאדם אינו "בעל חכמה" ואינו חש את הקשר עם "רבו" זה הקדוש־ברוך־הוא.

39כאשר חוטאים נגד ה', מתעסקים עם "גואל הדם"⁴⁴ – זה היצר הרע, כדברי חז"ל⁴⁵ "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" – אשר רוצה להביא את היהודי למצב של מות רוחני ר"ל,

ועל כך קובעת ההלכה הברורה בתורה: "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו". משמעות הדברים ברוחניות היא: אמנם, בגלוי, אין היהודי "בעל חכמה", אך ח"ו לומר שמשום כך התבטל הקשר שלו עם הקדוש־ברוך־הוא

– כי כל יהודי, יהיה מי שיהיה, הוא לפחות "מבקשיה", כאימרתם הידועה של רבותינו נשיאינו⁴⁶: יהודי אינו חפץ ואינו יכול להינתק מאלקות, ולכן התקשרותו עם הקדוש־ברוך־הוא היא תמידית –

אלא שהתקשרות זו היא נסתרת אצלו, כנאמר בספר התניא⁴⁷ "היא בבחינת שינה ברשעים", אך גם אז היא מגינה עליו מפני "גואל הדם" ואינה מאפשרת גרימת מות רוחני ר"ל⁴⁸.

וכאשר יהודי מביע את תשוקתו להיות תלמיד הגון – הוא "מבקשיה" בגלוי – ישפיע הדבר מיד על הפיכתו לתלמיד הגון – ול"בעל חכמה" שאז – "החכמה תחיה", הדבר מחדיר בו חיות של קדושה בכל כוחות נפשו, המבטלת את שליטת היצר הרע⁴⁹.

ח. "בכל מקום שגלו...

שכינה עמהן"

כשם שהדברים אמורים לגבי כל יחיד, כך וכל־שכן לגבי כלל ישראל:

כאשר ישראל נמצאים בגלות, ובמיוחד בגלות זו האחרונה, ובמיוחד בחושך כפול ומכופל זה של עקבתא דמשיחא, הם עלולים ליפול ח"ו ליאוש – "מאין יבוא עזרי"⁵⁰ –

קובעת התורה הלכה ברורה ש"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו", וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"⁵¹ – "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"⁵², הרי מובן, שהקדוש־ברוך־הוא – "רבו" – נמצא, כביכול, בגלות ביחד עם ישראל – "תלמידו", כדברי חז"ל⁵³ "בכל מקום שגלו (ישראל) שכינה עמהן", ו"קודשא בריך־הוא⁵⁴ אשתכח (=נמצא) בינייהו 40(בגלותא) .. וקרי⁵⁵ ואמר⁵⁶ שובו בנים .. ארפא משובותיכם" – הוא מביא לידי כך שייהפכו ל"תלמידים מהוגנים", ועל ידי כך ייצאו מהגלות.

יותר מכך: חז"ל מדייקים בלשונם "מגלין רבו עמו" (ולא "מביאין רבו עמו" וכדומה) – כלומר, שגם אצל הרב זהו מצב של גלות.

לא זו בלבד שהרב ישהה באותו מקום שבו שוהה התלמיד, אך יהיה שם בן חורין,

כי במצב כזה לא יוכל להשפיע בשלמות על התלמיד באופן של "עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא", כי יש הבדל עצום בין התלמיד לבין הרב: התלמיד בגלות, והרב בחרות, וכיצד ייתכן שהרב ישקיע עצמו בשלמות במצבו של התלמיד, להופכו ל"בעל חכמה" –

אלא נאמר "מגלין רבו עמו": הרב צריך להימצא במצב דומה של גלות, כפי שהתלמיד שרוי בו.

וכך, כביכול, הוא לגבי הקדוש־ברוך־הוא וישראל. כאשר ישראל בגלות, הרי, בנוסף לכך ש"שכינה עמהן" הרי "שכינתא בגלותא"⁵⁷, השכינה בגלות, כנאמר⁵⁸ "בכל צרתם לו צר" – זוהי, כביכול, צרתו, "השכינה⁵⁹ שרויה עם ישראל בצרת גלותם".

ולכן אין מקום ליאוש ח"ו, ולהיפך: ברור שלמרות המצב האיום והנורא של הגלות, הרי "הוי' שומרך הוי' צלך (בהימצאו) על יד ימינך"⁶⁰.

ועוד ועיקר – כיון ש"שכינתא בגלותא", הרי אף אילו היתה סברה לפי מצבם של ישראל שהגלות צריכה להימשך עוד מעט ח"ו, הרי "למעני למעני אעשה"⁶¹: הקדוש־ברוך־הוא יביא את הגאולה למען עצמו, כביכול,

ובאופן של "אחישנה"⁶² – לא עכבן אפילו כהרף עין⁶³ – יוציא הקדוש־ברוך־הוא את עצמו ואת בניו מן הגלות ויוליכם ביחד⁶⁴ לגאולה האמיתית והשלימה, ומיד ממש.