37

יוצא מכך, שהרמב"ם מדבר אודות שני סוגים³²: (א) אלו שבדרגה של "בעלי חכמה". (ב) "ו(לפחות) מבקשיה" – אלו שעדיין אינם "בעלי חכמה", אך מבקשים להיות "בעלי חכמה". וכיון שהתורה מבטיחה "יגעת ומצאת תאמין"³³, ברור, שבסופו של דבר הם אכן יהיו "בעלי חכמה". כלומר, שאדם כזה הוא "בכוח" כבר עתה "בעל חכמה", אשר חייו "בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין".

לפי זה מובן מדוע נאמרת הלכה זו בקשר לכל תלמיד, ואף לגבי תלמיד שאינו הגון – כי מעצם לקיחתו לתלמיד על ידי הרב, שהוא, כפי הנראה, "רב הגון", מהווה הוכחה לכך שהרב ראה, וחש שתלמיד זה הוא מן הסוג של "מבקשיה", שהוא רוצה להיות "בעל חכמה", כי לולא זאת לא היה מקבלו כתלמיד³⁴.

ולכן קובעת ההלכה ש"מגלין רבו עמו", כדי לבטא אצל תלמיד זה את הענין מן הכוח אל הפועל, שאכן יהיה "בעל חכמה" למעשה, על ידי הפיכת התלמיד שאינו הגון לתלמיד הגון³⁵, עד להיותו "בעל חכמה".

ויש להוסיף בכך:

ההלכה "עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" אינה אמורה רק לגבי הרגע הראשון של הליכת ההורג נפש בשגגה אל הגלות, אלא יש להבטיח את הענין של "וחי" לגבי כל זמן הימצאו שם – "עד מות הכהן הגדול"³⁶.

ולפי זה יוצא, שהחובה "מגלין רבו עמו" אינה רק מפני מצבו העכשווי של התלמיד, שהחכמה היא "חייו" רק "בכוח", אלא גם מפני מצבו העתידי של התלמיד, כאשר יהיה "בעל חכמה" בפועל,

שהרי, כיון שכבר עתה הוא נמנה עם "מבקשיה", ברור, שבסופו של דבר הוא אכן יהיה "בעל חכמה" בפועל, כדלעיל, ויש לומר שכבר החל לעסוק בכך למעשה – ולכן כבר עתה חובה להבטיח את "וחי" של התלמיד.

ו. "עשה לך רב"

אחת ההוראות הפשוטות ביותר הנלמדות מענין זה, היא החשיבות הרבה של "עשה לך רב"³⁷: